תורת חיים חלק ב רא

מידי וכמחתך בעפר בעלמא דמי ונראה דלהכי פירש"י ז"ל דהוה ליה כאלו השליכה לאור קודם שחיטה פירש דלאו שחיטה כלל היא והתוס' שכתבו וא"ת תיפוק ליה דאין זה טביחה דמחתך בעפר הוא נראה דלא הוה גרסי אלא לאו דמריה קטבח ותו לא ובפרק אלו נערות איתא נמי להך סוגיא ולא גרסינן התם הא דלאו דידיה קטבח ובסמוך נמי גבי השוחט חולין בעזרה לא גרסינן ליה

דף עב דלא אכלי בשרא דתורא פירש"י ז"ל לא דקדקתי טעמא של דבר דטעמי תורה נמשלים לבשר כדאיתא בעירובין ולהג הרבה יגיעת בשר כל הלוהג בהן מוצא בהן טעם בשר. ובבתרא אדגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלי בשרא שמינה בי רבא

השוחט ונמצא טריפה וכו' אמר ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי וכו' קצת קשה כיון דמהשוחט חולין בעזרה דייק אמאי פסיק ש"ס רישא דמילתא הא דהשוחט ונמצא טריפה ואי רישא דבבא נקט א"כ גנב וטבח לרפואה כו' היה ליה למינקט. ועוד קשה דמאי דייק כיון דשחט בה פורתא אסרה כולי דלמא תנא דמתניתין סבירא ליה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וכיון דאינן אסורין אלא מדרבנן שפיר דמריה קטבח כדאמר בסמוך וליכא למימר דאם שחיטה ראויה היא ומאי קמ"ל פשיט' דחייב בתשלומי ד' וה' כמו במעש' שבת למ"ד מדרבנן יש לומר דהיא גופא קמ"ל דלא תימ' דאורייתא הוי ופטור משום דלאו דמריה טבח וכן צריך לומר בסמוך דקאמר לימא קסבר ר' יוחנן כולי ועוד דפריך בסמוך לימא קסבר רבי יוחנן כו' ופירשו התוס' ותקשה דידיה אדידיה וקשה לפרושי דא"כ הוה ליה לאתויי הכא הא רבי יוחנן דפרק האיש מקדש כיון דפריך מיניה ונראה לפרש דלהכי מייתי הא דהשוחט ונמצא טריפה דאי לאו הא דהשוחט ונמצא טריפה איכא למימר דטעמא דהשוחט חולין בעזרה משום דקסבר לאו דאורייתא הוא והיא גופא קמ"ל כדפיר' אבל השתא דקתני נמי הא דהשוחט ונמצא טריפה והתם על כרחך אתי לאשמעינן דאף על גב דשחיטה שאינה ראויה היא אפילו הכי שמה שחיטה וא"כ דכוותיה נמי השוחט חולין בעזרה אתי לאשמעינן דאע"ג דשחיטה שאינה ראויה היא שמה שחיטה אלמא דחולין בעזרה דאורייתא היא לכך דייק ש"מ דאינה לשחיטה אלא בסוף והיינו דפריך בסמוך לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא פירש וזהו דוחק דמסתמא הא דהשוחט חולין בעזרה אתי לאשמעינן נמי דאע"ג דשחיטה שאינה ראויה היא אפילו הכי שמה שחיטה דומיא דהשוחט ונמצא טריפה אלמא דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא

איתמר עד זומם בפרק זה בורר כתבו התוס' דגרסינן בסמוך דאסהידו תרי בחד ותו לא שלא הוזם כי אם האחד ולהכי נקט עד זומם לשון יחיד ודוחק להגיה הספרים ונראה דנקט לשון יחיד משום דקאי אקרא דכתיב נמי לשון יחיד והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות דכל עד שבתורה בשנים הכתוב מדבר אא"כ פרט לך בו אחד

אין לך בו אלא משעת חידושו כתבו התוספות אע"פ שיש כמו כן עדים עם המגו אין בכך כלום דלא עדיף מגו מעדים נראה להגיה ועוד דלא עדיף מגו מעדי' וכ"כ התוס' בהדיא בפרק חזקת הבתים

רבא נמי כאביי סבירא ליה בשאר עדות דלאו ממון כגון לענין גיטין וקידושין ועדות החדש אבל בעדות ממון פליגי דפסידא דלקוחות לאו דוקא נקט אלא הה"נ שאר עדות ממון מדלא קאמר איכא בינייהו כל עדות ממון שאין לענין לקוחות כמ"ש התוס'

דף עג הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד משמע קצת דכל מה דאפשר לומר מיהא בעינן הלכך בעינן לפחות שיאמר מיד תוך כדי דיבור וכן כתבו התוס' דדוקא תוך כדי דבור הוא דמהני

אמר ליה אביי לא דאפכינהו ואזמינהו כתבו התו' ונראה לר"י דאביי מוקי לה בשלש כיתות כדמוכח לקמן ואיירי דמציעאי נמי אפכינהו ואזמינהו לקמאי כו' וכתבו עוד וכי קתני נמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ה"ה דמי עין לקמאי אלא לפי שלא הוזכרו הראשונים בברייתא לא חש למיתני ומיהו אין אנו צריכין כלל להיפוך בתראי למיצעאי כו' וזה נראה דוחק לכך נראה לפרש דלהך פירוש' נמי דאיירי בג' כיתות אנו צריכין להיפוך בתראי למציעאי דהא ע"כ הא דכת שלישית אזמינהו לכת שנייה היינו דוקא על ההפכה ולא על ההזמה כגון שהראשונים אמרו ביום ראשון היה והשנייה אמרו ביום ראשון עמנו הייתם אבל ביום שני היה ואיפכא היה ובאו כת שלישית ואומרים אל השנייה עמנו הייתם ביום שני ותו לאו דאי כת שלישית מזימין לשנייה גם על ההזמה כגון שאומרים לשנייה עמנו הייתם גם ביום ראשון ולא ראינו עמכם כת ראשונה אם כן היתה כת שנייה חייבת לשלם דמי עין גם לעדים קמאי כמ"ש התוס' וברייתא לא קתני דמשלמי דמי עין אלא לעבד אלא ודאי איירי דכת שלישית אין מזימין רק על ההפכה ולא על ההזמה ולהכי אין שנייה צריכין לשלם לעדים קמאי מידי כיון דאכתי מצי שנייה למימר אמת העדנו שהראשונים עמנו היו ביום ראשון. והשתא ניחא מה שצריך לומר דשלישית נמי אפכינהו ואומרים שכבר נגמר הדין להיפוך לשלם דמי עין לעבד דאי אזמינהו לחוד אם כן לעבד נמי לא ישלמו כת שנייה כלום דהשתא מצי למימר שמא מעולם לא יצא העבד לחירות כיון דכת ראשונה הוזמו מפי כח שנייה ושנייה הוזמו מפי כת שלישית ושלישית אינם יודעים אם נחבל העבד אם לאו רק שאומרים לשנייה עמנו הייתם ואמאי קתני משלמים דמי עין לעבד לכך קאמר דאפכינהו ואזמינהו דכת שלישית אומרים ידענו שנחבל העבד וכבר נגמר הדין אלא שהיה ביום אחר ואיפכא היה ממש שאמרו כת שנייה ולהכי שנייה צריכין לשלם דמי עין לעבד שרצו להזיקו. ואין להקשות כיון דכת שנייה לא הוזמו רק על ההפכה לא על ההזמה ואכתי יכולין לומר אמת העדנו שעמנו היו ביום ראשון אם כן אף על גב שהעידו איפכא ממה שמעידין כת שלישית אמאי משלמי דמי עין לעבד לימא בתר דמפקא לחירות דמי עין בעי שלומי יש לומר כמ"ש התוס' מאחר שכבר נגמר הדין נתפרסם הדבר ולגרע כח העבד באו

דף עד אי דלא קא מודו בתראי בחבלה כלל דמי כולי עבד בעי שלומי לרב וא"ת לישני שלא היו האחרונים יכולין להזימן רק על מה שאמרו וסימא את עינו אבל על הפלת השן לא היו יכולין להזימן ולהכי אין צריכין לשל' לרב אלא דמי עין אבל העבד יוצא לחירו' בשן וי"ל דא"כ דכוותי' נמי ברישא שלא הוזמו כת שנייה רק על השן לחוד ואמאי חייבין לשלם דמי עין לעבד מיהו אכתי קשה דאע"ג דרישא איירי שלא הוזמו אלא על השן אפי' הכי אשכחן דמחייב אדמי עין כגון דכת ראשונה העידו שביום א' הפיל שינו וביום ב' סימא עינו וכת שנייה אומרים והלא עמנו הייתם ביום א' ואז לא נחבל כלל אבל איפכא היה ביום ב' סימא עינו כאשר אמרתם וביום ג' הפיל שינו ואתא כת שלישית ואפכינהו ואזמינהו רק על ההפכה כמ"ש לעיל דהיינו שאומרים עמנו הייתם ביום ג' אבל ביום אחד היה ואיפכא היה וכבר היה נגמר הדין ונתפרסם הדבר דלא מצי למימר בתר דאפקינהו לחירות כו' ולכך השנייה משלמין דמי עין לעבד ולקמאי לא בעי שלומי כיון דשלישית אינן מזימין לשנייה אלא על ההפכה ולא על ההזמה אכתי מצי שנייה למימר אמת העדנו שביום ראשון עמנו הייתם

הכא במאי עסקינן כגון שהוזמו על הטביחה תחילה אליבא דרבא הוא דשקיל וטרי ש"ס הכי דבעי לאתויי סייעתא ממתניתין להא דאמר רבא הכחשה תחילת הזמה היא ודחי ש"ס דמתניתין איירי שהוזמו על הטביחה תחילה וליכא סייעתא דלרבא דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל מיתוקמא מתניתין שפיר בהכי אבל לאביי דאמר למפרע הוא נפסל וצריך לאוקמי מתניתין כשהעידו בבת אחת א"כ כשהוזמו על הטביחה תחילה אכתי היו מוכחשים על הגניבה כמו שכתבו התוספות לעיל וצריך לומר לאביי דמתני' כשהעידו בבת אחת והוזמו בבת אחת איירי כדמסיק לעיל לפי גירס' ספרי' הישני' דגרסי והוזמו בבת אחת משום דלעיל אליבא דאביי שקיל וטרי ובא ליישב ההיא שינויא לדידיה דאית ליה הכחשה לאו תחילת הזמה היא אבל הכא כיון דאליבא דרבא שקיל וטרי לא חש ש"ס לפרושי אוקימתא דמתניתין אליבא דאביי וסמיך אאוקימתא דלעיל דמסיק אליבא דאביי דמתני' כשהעידו בבת אחת והוזמו בבת אחת בהכי ניחא גירסת הספרים דגרסי לעיל והוזמו בבת אחת והתוס' כתבו לעיל וכן לקמן כי משני מתני' לאביי אהא דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה היא ומוקי לה כשהוזמו תחילה על הטביחה אין חושש לתרץ למאי דאמר אביי למפרע הוא נפסל כו' ואין דבריהם מוכרחים

דף עה והתניא אמר לו אין בדבריך כלום שכבר הודית פירש"י ז"ל שכבר הודית משמע אפי' אתו עדים בתר הכי פטור אין לפרש דמלשון שכבר דייק הני דמשמע כיון שכבר הודה שוב לא מהניא עדים דאם כן ברייתא קמייתא דנקט נמי הך לישנא דקאמר שכבר אין לו עדים מאי איכא למימר דהתם ליכא לפרושי הכי. לכך נראה דשכבר תיקון לשון בעלמא הוא כאלו אמר כיון שאין לך עדים והכא נמי הוי כאלו אמר כיון שהודית ודייק שפיר דכיון דאמר לו אין בדבריך כלום כיון שהודית משמע דכיון שהודה גרע טפי אלמא דאפילו אתו עדים בתר הכי פטור דאי לאו הכי כי הודה מאי הוי. וליכא למימר כיון שהודית שלא באת אלא בהודאה ואין לך עדים קאמר דא"כ עיקר חסר ועוד דמשמעות הלשון דבשביל שהודה גרע כדפי'

דהא רבן גמליאל פוטר עצמו מכלום הוה וקאמר ליה וכו' אף על גב דרבן גמליאל לאו למיפטר עצמו נתכוון דאדרבא שמח היה שמחה גדולה מכל מקום לאו בכוונה תליא מילתא כיון דבדין מיהא חייב שאם לא רצה רבן גמליאל להוציאו והיה לו לעבד עדים והיה תובעו בדין שיוציאנו פשיטא דלאו כל כמיניה דרבן גמליאל למימר לאו לפטור עצמי נתכוונתי בהודאתי שהרי שמחתי שמחה גדולה דדלמא איערומי קא מערים

אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דיקא משמע דהא דדייק לעיל ממתניתין דמודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב איירי דוקא בשפוטר עצמו מכלום והשתא ניחא הא דקאמר לעיל לאפוקי מדרב הונא אמר רב ולא קאמר לאפוקי מדרב דהא מימרא מפורשת היא לעיל דרב ושמואל פליגי בהכי אלא משום דאיכא למימר דלא פליגי אלא בהודאה גמורה אבל כשפוטר עצמו מכלום מודה רב דחייב לכך קאמר לאפוקי מדרב הונא אמר רב דעל כרחך רב הונא אית ליה אליבא דרב דאפילו בפוטר עצמו מכלום נמי פטור דאי לאו הכי כי אותיב ליה רב חסדא לרב הונא מעובדא דר"ג אמאי לא משני ליה דר"ג שאני דפוטר עצמו מכלום הוה

ניתני גנבתי או שאמר טבחתי ומכרתי פירש רש"י ז"ל והוה שמעינן מינה תרתי כולי אלא מדלא תני הכי שמע מינה טעמא דאמר גנבתי כו' לכאורה משמע מפירושו דמדלא קתני גנבתי או טבחתי ומכרתי דייק ואין הלשון משמע כן מדקאמר אלא הא קא משמע לן כולי משמע דאדרבא מדקתני אבל לא טבחתי ולא מכרתי דייקי טעמא דאמר גנבתי כולי ועוד דאם כן ליתני גנבתי לחודא ותו לא. לכך נראה דקא סלקא דעתך דהא דקתני אבל לא טבחתי ולא מכרתי לאו לגופיה איצטריך אלא דיוקא אתי לאשמעינן למידק מיניה דדוקא כשמודה בגניבה וכופר בטביחה ומכירה הוא דאינו משלם אלא קרן אבל איפכא שכופר בגניבה ומודה בטביחה ומכירה כיון דלא חייב עצמו בקרן חייב והיינו דקאמר אלא הא קמ"ל טעמא דאמר גנבתי כולי ומסיק דלגופי' איצטריך דהיא גופא קמ"ל דכיון דאמר גנבתי כו'

אלא מילתא אחריתי איכא בינייהו נראה דלהכי נקט תנא קמא היו שנים מעידין שגנב והיו שנים מעידין אותו שטבח ומכר ולא קאמר והן מעידין אותו שטבח ומכר כדקתני לעיל בפלוגתא דרבנן ורבי יוסי משום דתנ' קמא במלתא אחריתי נמי איירי ומלתא אחריתי לא שייך למיתני אלא בשתי כיתות ומדסומכוס נשמע לרבנן

דף עו רבי שמעון אמלתא אחריתי קאי והכי קתני קצת תימה דלא קאמר חסורי מיחסרא והכי קתני כדאמר בשאר דוכתי ועוד דמה הוצרך להגיה בבא קמייתא הא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ועוד דבבא יתירא היא דבריש פירקין תנינא לה בהדיא אין הגונב אחר הגנב