תורת חיים חלק ב קצז

הוה סיים מסאני אוכמי כתבו התוס' שהיה מתאבל ברצועות שחורות אע"ג שכתבו שהיה ג"כ לבוש ומתכסה שחורים מ"מ מדלא קפדי דבי ריש גלותא אלא אמסאני אוכמי משמע קצת דזה הוה עיקר אבלותו. ונראה לפרש טעמא דמילתא בהקדמה זו. בפרק התכלת תנו רבנן חביבין ישרא' שסבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ובזרועותיהן ציצית בבגדיהן מזוזות בפתחיהן ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מובטח שלא יחטא שנ' והחוט המשולש לא במהרה ינתק ע"כ. הרי שחבב הקב"ה אותנו בשלש מצות תדיריות הללו שהן תיקון הגוף תיקן הבגד תיקון הבית למען תהיה יראתו על פנינו בכל עת ולא נחטא ומהאי טעמא לעתיד לבא באים העובדי כוכבים ומניחין תפילין וציצית ומזוזה כדאיתא בפ"ק דע"א כי שלש אלה יתד שהכל תלוי בהן ובזמן חורבן הבית לא הועילו שלשתן לכך כתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו בלע אדני ולא חמל את כל נאות יעקב נגד מצות תפילין אמר השליך משמים ארץ תפארת ישראל שהתפילין קרויין פאר כמ"ש ביחזקאל פארך חבוש עליך נגד מצות ציצית אמר ולא זכר הדום רגליו ביום אפו כי הדום רגליו ית' הוא דמות אבן ספיר שנא' ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ואיתא בפרק כיסוי הדם מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד שנא' ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא וכשהקב"ה מסתכל במראה אבן ספיר דמות כסא הוא נזכר במצוה זו ולכך קאמר ולא זכר הדום רגליו ביום אפו ונגד מצות מזוזה אמר בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב שלא השגיח' במזוזות שבבתיהן והרסן. ונראה דלהכי לא כתיב את כל בתי יעקב משום דנאות יעקב לשון נוי רמז לשם של שדי שכתוב על המזוזות מבחוץ דהכי איתא בפרק הקומץ גבי קשר של תפילין שעשוי בדמות שם של שדי כדפי' רש"י ז"ל שם דקאמר התם רב נחמן ונוייהון לבר ופירש רש"י ז"ל השם שלו יהא נראה מבחוץ. ועוד נראה לפרש לפי שגם הקב"ה מניח תפילין כמונו כדאיתא בברכות מניין שהקב"ה מניח תפילין שנא' נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו. וענין תפילין שלו ית' הוא כשם שאנחנו מניחין תפילין נגד הלב ומוח כדי שנזכור תמיד באהבתו ויחודו שנאמר ולזכרון בין עיניך ככה גם הוא יתברך כביכול מניח תפילין באלו מקומות שיזכור תמיד באהבתיו ושאנחנו עמו עם אחד והיינו דקאמר התם תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ומי גוי גדול אשריך ישראל ולתתך עליון ונראה דהה"ד את ה' האמרת וגומר וה' האמירך וגומר סיפא דקרא ולתתך עליון וגומר רמז למה שפירש וכן יסד החסיד בשיר הכבוד דפארו עלי ופארי עליו רמז נמי לתפילין שלו ותפילין שלנו כי זה לעומת זה הוא ולכך סמיך ליה קשר תפילין הראה לעניו והיינו דאיתא בפרק נגמר הדין כי קללת אלהים תלוי אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי נקט ראש וזרוע מקום הנחת תפילין יתברך שבזמן שאין ישראל או אדם יחידי עושין רצונו של מקום כביכול מכבידין ומתישין כח של מעלה כאילו אינו יכול להטיב עמהן כמו שאמרו צור ילדך תשי כשבא להטיב עמכם אתם מכעיסין לפניו וכו' לכך השכינה קובלת ואומרת קלני מראשי קלני מזרועי כלומר מקום הנחת תפילין אשר בהן מזכירין לטובה כשעושין רצונו כי אז מוסיפין כח למעלה כמו שאמר ועתה יגדל נא כח עכשיו שאין עושין רצונו כביכול כאלו ראשו וזרועו כבדין מלהשיב עמהן. וכיון דתפילין דמארי עלמא כתיב בהו טובתן ושבחן של ישראל נראה דהיינו הא דאיתא בפרק הקומץ וראית את אחורי אמר רבי שמעון חסידא מלמד שהראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין פירש הראה לו ההתקשרות כיצד ישראל קשורין ודבוקין בו יתברך כדמות תפילין שלנו שהן קשורות ודבוקות בגוף על ידי הקשר כך נשמותיהן של ישראל נאצלות וקשורות בו יתברך כשלהבת קשורה בגחלת ועל קשר רצועה זאת נראה מה שאמרו במדרש קהלת רבה שמח בחור בילדותך בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים מטין לצד מינות משה אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ושלמה אמר והלך בדרכי לבך הותרה הרצועה לית דין ולית דיין כו' לכך נקט לשון הותרה הרצועה רמז לקשר רצועות תפילין שלו יתברך כאלו חס ושלום הותרה הרצועה ואינו משגיח ולית דין חלילה וידוע נמי כי גם הוא יתברך מתעטף טלית של ציצית כדאיתא בפרק קמא דראש השנה ויעבור ה' על פניו ויקרא אמר רבי יוחנן מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור וכו' כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים כי ארבע ציציות שלנו המה דוגמת המרכבה ארבע חיות אשר בכסא לכך בכל אחת שמונה חוטין י"ו כפולין נגד י"ו פנים לחיות כידוע ובזמן חורבן הבית נתפרדה החבילה כביכול כאלו התיר קשר תפילין שלו יתברך ולא הניח תפילין להעלות זכרוננו לפניו לטובה וזהו שאמר הכתוב השליך משמים ארץ תפארת ישראל רומז לתפילין שלו כדפירש וגם אז קרע ית' ציציות מטלית שלו. וראיה לזה ממה שנאמר עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו ומתרגמי' בזע פורפירא דיליה נראה דלכך נקט בצע אמרתו ולא קאמר בצע לבושו משום דאימרא היינו כנף הבגד מקום ציצית רמז הכתוב כי אז קרע הציציות מבגדו כמו שהשליך התפילין כאלו ח"ו אינו רוצה לזכור בנו וזה שאמר הכתוב ולא זכור הדום רגליו ביום אפו רמז למצות ציצית כדפירש' ומה"ט נראה מה שאין מניחין תפילין וציצית בט' באב דאי משום אבלות א"כ אמאי קורין ק"ש ותפילה אלא לפי שגם הוא ית' לא הניחן ביום ההוא והשתא ניחא מה שהיה אלעזר זעירא מתאבל בקשירת רצועות המנעל לפי שקשירת רצועות המנעלים שוין לקשירת רצועות של תפילין כדאמר רבי יוחנן כתפילין כך מנעלין משום דהא בהא תליא כדאיתא בפרק כיסוי הדם בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין והענין דמצות תפילין הוה אפשר לקיים בלא רצועות לקושרן בחוט או במשיחה וכן מצות ציצית אפשר לקיים בלא תכלת דאין תכלת מעכב את הלבן אלא לפי שאברהם לא נתן עיניו בגזל ליהנות אפילו מרצועות נעל לכך זכו בניו שכל האומות נותנין עיניהן ברצועות תפילין שלהן ויראין מהן ולפי שלא נתן עיניו ליהנות אפי' מחוט של גזל זכו בניו שהקב"ה נותן עיניו בחוט של תכלת שלהן כשמסתכל בכסא כבודו והיינו דאמר התם בשלמא רצועה של תפילין כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ותניא אלו תפילין שבראש אלא חוט של תכלת מה היא כדתניא מה נשתנה חוט של תכלת מכל הצבעונין לפי שהתכלת דומה לים וכו' וכיון דקשירת רצועות תפילין ומנעלין דמיין להדדי לכך עתה שנחרב הבית דהוי כאלו בטל ח"ו קשר רצועות תפילין שלו ית' כדפי' לפיכך היה מתאבל על ירושלים ברצועות מנעליו שהן מורין על רצועות קשר תפילין. ולפי מה שפי' ניחא הא דאיתא בפ' בן סורר בשעת הגזירה אפי' אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור נראה דלכך נקט ערקתא דמסאני לפי שהעובדי כוכבים יראין כשישראל מקיימין מצות תפילין שנאמר וראו כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך וטעם מורא זו לפי שכל הצלחת העובדי כוכבים הוא ע"פ מערכת השמים וכשישראל עושין רצון הקב"ה משדד המערכת כי על כן נקרא שד"י ולפי' כשהעובדי כוכבים רואין שם של שד"י ברצועות תפילין של ראש נופל עליהם אימתה ופחד שע"י כן מתעוררין תפילין של מעלה לשדד המערכת וגוברין על העובדי כוכבים ולהכי התפילין נקראים עוז שהן עוז וחזקן של ישראל להתגבר על העובדי כוכבים. והיינו דאשכחן בכמה דוכתי כשגזרו העובדי כוכבים גזירה משתדלין לבטל מצות תפילין כדאמרינן בעובדא דאלישע בעל כנפים ובעובדא דהמן דרשו חכמינו ז"ל ליהודים היתה אורה וגו' ויקר אלו תפילין ולכך קאמר ש"ס בשעת הגזירה אפי' אערקתא דמסאני כו' פי' בשעת הגזירה שרגילין העובדי כוכבים לבטל מצות תפילין לא מיבעיא אם רוצים לבטל מצות תפילין ממש שיהרג ולא יעבור אלא אפי' אינם רוצים רק שישנה ישראל ערקתא דמסאני כגון שדרכן של עובדי כוכבים להיות להם רצועות אדומות וישראל שחורות כמ"ש רב אלפס ז"ל והעובדי כוכבים רוצים להכריח אותו שיקשור רצועות אדומות מ"מ כיון שהוא דבר הדומה לתפילין דכתפילין כך מנעלים ורצועות שחורות בתפילין הלכה למשה מסיני לכך יהרג ואל יעבור

ליבתה הרוח כולן פטורין מדלא קתני שניהם פטורין משמע קצת כפי' ר"י ז"ל שכתבו התוס' דקאי אבא אחר וליבה דלאו אורחא דש"ס למיתני לשון כולן בבציר מתלתא

דף ס לרבות כל בעלי קומה פירש"י ז"ל אף בעלי חיים ואילנות וכן משמע בפרק הפועלים גבי הא דתניא דייש מה דייש מיוחד דבר שגידולי קרקע וכו' דגרסינן בתר הכי בכל הספרים שלנו סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה לחייבו נמי מידי דלאו גידולי קרקע וכתבו התוס' שם דמכל בעלי קמה משמע שפיר בעלי חיים שהן בעלי קמה

ונאכל גדיש שנאכל כבר ולפי זה ניחא הא דכתיב בפרשת בהלותך ויהי העם כממאוננים וגומר ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה ודרשו חכמים בקצה המחנה בקצינים ובגדולים שבהן ותבער משמע שהאש היה נאחז בהן ועדיין היתה שלדן קיימת אבל ותאכל משמע שכבר היו נשרפין לגמרי כמו והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל ואתי לאשמעינן הכתוב דבשעה שלא היתה ברשעים עצמן כי אם הבערה בעלמא כבר היו הקצינים נאכלין ונשרפין לגמרי והיינו משום שהפורענות התחילה מן הצדיקים תחילה אע"ג שלא באה בשביל הרשעים

כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין סיפא דקרא דואתם לא תצאו איש מפתח ביתו ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לכך נקט ש"ס כיון שניתן רשות למשחית

לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' אורחא דש"ס הוא שלא לדקדק בהכי כמ"ש התו' ואורחיה דקרא נמי הכי דכתיב ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך ודוד אמר ה' ישמור צאתי ובאי אף ע"ג דדרשו חז"ל שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו

דבר בעיר כנס רגליך הא דלא קאמר פזר רגליך כדאמר בסמוך גבי רעב משום דאתי לאשמעינן דאפילו אם אינו רוצה לברוח מן העיר יכול לעשות כן ובלבד שיכנס רגליו ולא ילך חוץ לביתו תוך העיר אבל בסמוך גבי רעב אין לו תקנה אא"כ יפזר רגליו וילך לעיר אחרת אי נמי דוקא קאמר כנס רגליך ואיירי שכבר הוחזק דבר בעיר ולכך אין לו לברוח דדוקא קודם שהוחזק דבר יש לברוח וכן משמע בהגהת ש"ע בטור י"ד סימן על קי"ו: כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר וכו' בפ' בתרא דעירובין גבי הא דקאמר אלמלא ניתנה תורה היינו למידין דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואח"כ בועל פירשתי דלאו שהתרנגול בר דעת הוא לפייס תחילה אלא שהקב"ה בראו בטבע זו לפשוט כנפיו עד לארץ קודם תשמיש כאלו מפייס ואומר זביננה ליך זיגא דמטי ליך עד ארעא כדאמר התם כדי שילמדו ממנו בני אדם לפייס תחילה, וכן חמורו של ר' פנחס בן יאיר שלא רצה לאכול בלתי מעושר לאו נביא הוה אלא שהקב"ה מנעו מלאכול עד שיעשרו תחילה כדי שלא יבא תקלה לאחרים ע"י בהמתן של צדיקים והכא נמי יש לפרש כה"ג דודאי כלבים לאו בני דעת נינהו אלא שהקב"ה בראן בטבע זו לבכות כשיש מלאך המות בעיר ולשחוק כשיש אליהו בעיר כדי שידעו הכל לפזר רגליהן כשבא אליהו לעיר ולכנס רגליהן כשבא מלאך המות לעיר

דף סא מאי ולא אבה דוד לשתותם כתבו התוספות מכאן קשה על פירוש הקונטרס דמעשה בא לפניו דאם כן הוה ליה למימר דשלחו ליה כר"י דחייב אבל אתה מלך אתה לכך פטור ולא אבה דוד לשתות היינו שלא רצה להפטר מחמת שהוא מלך ודבריהם תמוהי' דהא דמלך רשאי להזיק ולפרוץ גדר היינו דוקא כשהוא לצורך מלחמתו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי מהלכות מלכים דרך המלך אין לה שיעור אלא כפי מה שהוא אינו צריך לעקם הדרכים מפני כרמו של זה אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו ע"כ וכן למ"ד גדישין דשעורין דישראל הוו דהוו מטמרו בהו פלשתים כיון דלצורך מלחמתו הוה לכך ניחא הא דשלחו ליה דלאחרים אסור אבל אתה מלך אתה ואין מוחין בידך וכן למאן דאמר ליטול גדישין דשעורין דישראל ליתן לפני בהמתן כו' כיון דהוה נמי לצורך אנשי מלחמתו לכך שלחו ליה כיון דמלך אתה אין מוחין בידך אבל למ"ד טמון באש קמיבעיא ליה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל שלא לצורך המלחמה אלא להכעיס או לקלקל כדרך אנשי המלחמה ודאי אפילו מלך אסור לעשות כן דאטו בשביל שהוא מלך משלח גלימי דאינשי וכן משמע דהא דקמיבעיא ליה אי כרבי יהודה אי כרבנן על מעשה שבא לפניו במחנה היה שואל כדפי' רש"י ז"ל דאי לאו דאיצטריך ליה השתא א"כ אמאי היה מתאוה לידע הלכה זו עתה שהיה במלחמה והוצרכו לסכן עצמן שלשת הגבורים בשביל כך. ועוד דא"כ לדבריהם נמי תיקשי דמאי פריך מאי ולא אבה דוד לשתותם דמנא ליה דהלכה בעלמא הוה שואל דלמא על מעשה הוה שואל כדפי' רש"י ז"ל ולא אבה דקאמר היינו שלא רצה להפטר מחמת שהוא מלך

רב אמר נהר ממש פי' רחב הרבה דנהר ממש רחב הוא ושמואל אמר אריתא דדלאי שאין ברחבה אלא אמה דלהכי נקראת אמת המים דעמוק' אמה ורחבה אמה כדפירש"י ז"ל בפרק הפרה וקאמר ש"ס מאן דאמר נהר ממש אע"ג דליכא מיא דכיון דמפיק לה שמואל לנהר דמתניתין מפשטיה ומוקי ליה באריתא דדלאי על כרחך משום דס"ל סתם נהר יש בו מים ולאו סברא היא כלל למימר דתרתי בעינן שיהיה בו מים וגם יהיה רחב כמו נהר ממש דמילתא דפשיטא הוא