תורת חיים חלק ב קצו

לי בשבועה כו' אבל מתניתין דהכא איירי שלא נאבדה הבהמה אלא שיצאתה והזיקה איכא שפיר למימר דניזק משתעי דינא בהדי שני וראשון מסתלק דלא שייך למימר את מהימנת לי ויש לומר דהא דמשני אלא תחתיו דשומר על כרחך צריך לומר דמתניתין אתי לאשמעינן שהרועה נכנס תחתיו אפילו לענין שאם נאבדה או הוזקה דאזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי רועה והראשון מסתלק דאי לאו הכי הדרא קושיא לדוכתא תנינא חדא זימנא מסרו לשומר כו' דכיון דטעמא דשומר נכנס תחת הבעלים משום דכיון שהשור מצוי אצלו עליה דידיה רמיא לשומרו א"כ מה לי שומר ראשון מה לי שומר שני או שלישי פשיטא דלעולם האחרון חייב דכל מי שהשור אצלו עליה רמיא נטירותא. ולהכי דקדק דקאמר ושומר קמא איפטר ליה לגמרי ולא נקט בקצרה ושומר קמא איפטר ליה משמע דלגמרי איפטר ליה קאמר אפילו לענין שאם נאבדה דאזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי רועה

לימא מסייע ציה לרבא קצת קשה להך לישנא אמאי קאמר לימא מסייע ליה טפי הוי ציה לאוהיב תיובתא אדרבי אלפזר דפליג אדרבא בפרק קמא ואמר שור שמסר לשומר פטור ויש לומר משום דהלכתא כוותיה דרבא שקיל וטרי אבתריה

דף נז אמר ליה מודינא לך בבעלי חיים כתבו התו' לעיל לא הוה אסיק אדעתי' האי שינויא כו' וזה נראה דוחק וכתבו עוד אי נמי הך סיפא אאבידה דוקא קאי וכו' ולא משמע כן דמסתמא ארישא קאי דקתני נגנבה או אבדה לכך נראה דסיפא על כרחך בבעלי חיים איירי ורישא דקתני החזירה למקום שיראנה לאו בבעלי חיים איירי אלא בטלית וכיוצא בו דאי לאו הכי תקשי רישא אסיפא דקתני רישא החזירה למקום שיראנה אינו חייב לטפל בה וסיפא קתני לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו הא אם החזירה למקום שיראנה חייב וע"כ צריך לומר דרישא בטלית איירי דלא שייך ביה ניגרי ברייתא לכך סגי ליה כשהחזירה למקום שיראנה אע"פ שהוא מקום שאינו משתמר וסיפא בבעלי חיים איירי דכיון דנקטי להו ניגרי ברייתא חייב להטפל בה עד שיכניסנה לרשות בעלים המשתמרת ולא סגי ליה כשהחזירה למקום שיראנה לכך קאמר ליה מודינא לך בבעלי חיים דאם נגנבה או נאבדה מביתו דמחייב דסיפא ודאי בבעלי חיים איירי כדפירש' אבל רישא דקתני נגנבה או אבדה חייב באחריותה לא בעי לאוקמי בבעלי חיים דמסתמא אהא דקתני החזירה למקום שיראנה קאי דלא איירי בבעלי חיים וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מגזלה ואבדה שכתב החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם בשחרית אינו חייב להטפל בה שהרי הבעלים רואין אותה אעפ"י שהוא מקום שאינו משתמר במה דברים אמורים בדבר שאין בו רוח חיים אבל בבעלי חיים לעולם חייב להטפל עד שיחזירנה לרשות הבעלים המשתמרת משמע דס"ל דרישא בדבר שאין בו רוח חיים דוקא איירי

וזהו ק"ו שאין עליו תשובה וא"ת מאי איצטריך למימר שאין תשובה לקל וחומר זה מהיכא תיתי דאית ליה תשובה ועוד מדקא' ואי ס"ד לסטים מזויין גנב הוא אמאי אין עליו תשובה משמע דעיקר הקושיא מדקתני דאין עליו תשובה ואמאי לא פריך בקצרה ואי ס"ד לסטים מזויין גנב הוא איכא למיפרך וכו' וי"ל לפי שהתנא הרגיש בעצמו שיש להשיב על קל וחומר זה דמה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזויין לכך קתני וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה כלומר שאין בתשובה זו כלום וקא סלקא דעתיה דאביי דלהכי קאמר שאין בתשובה זו כלום משום דקסבר האי תנא דלסטים מזויין לאו גנב הוא אלא גזלן לכך קאמר ואי סלקא דעתך לסטים מזויין גנב הוא אמאי קתני אין עליו תשובה כו' ומשני דהא דקתני שאין בתשובה זו כלום לאו משום דאית ליה לסטים מזויין גזלן הוא דלעולם גנב הוא אלא דקסבר האי תנא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ולכך קתני וזהו ק"ו שאין עליו תשובה לאפוקי ממ"ד כפילא בשבועה עדיפא

ה"ג בכל הספרים לימא רב לטעמיה דאמר רב היה לה שלא תאכל וקשה דא"כ כי דח' ש"ס וקאמר הכי השתא אימור דאמר רב התם כו' לאזוקי היא לאחריני דפטורא לשלומי מי אמר מאי איצטריך תו למימר אלא לא מיבעיא קאמר דכיון דדחי שפיר דלא הוי רב לטעמיה לא קשיא תו ולא מידי לכך נראה דגרסינן רב לטעמיה ולא גרסינן לימא רב לטעמיה והכי פירש אמר רב בנחבטה וקא סלקא דעתך דדוקא נחבטה קאמר רב ולכך מפרש ש"ס מעיקרא אבל אכלה אפי' מה שנהנית אינה משלמת דרב לטעמיה דאמר היה לה שלא תאכל ופריך אמרי הכי השתא אימור דאמר רב התם כו' ומשני אלא לא מיבעיא קאמר ולא כדבעי למימר מעיקרא דדוקא נחבטה קאמר

דף נח היכי נפל דליכא למימר שהוליכה בצידי רשות הרבים סמוך לגינה ונפלה שם בלא ראות דא"כ אמאי אינה משלמת אלא מה שנהנית מה שהזיקה ליבעי שלומי כיון דפשע במה שהוליכה סמוך לגינה לכך מוקי לה כשנפלה באונס כגון שהוחלקה או שדחפתה חברתה

כיון דילפא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא התוספות כתבו לעיל דהא דתנן נפלה לגינה והזיקה משלמת מה שנהנית איירי כשאינה יכולה לירד דאם לא כן אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה דתחילתה בפשיעה וסופה באונס הוא וכו' וקשה דא"כ מאי קאמר הכא דכל אימת דמשתמטא להתם רהטא למה לה למירהט להתם כיון דאינה יכולה לרדת לתוכו דמעיקרא לא ירדה אלא נפלה ואין סברא לומר דרהטא להתם כדי שתפיל עצמה לתוכו בכוונה ודוחק לומר דכשיצתה משם יצאה דרך פתח הגינה ורהטא להתם דקאמר היינו לפתח הגינה דלא משמע כן. ועוד קשה דדוחק הוא לחלק ולומר דנפלה איירי בגינה שאינה יכולה לירד בו וירדה איירי בגינה שיכולה לירד בו דמשמע דנפלה וירדה בחד גינה איירי כיון דחד מילתא הוא ועוד קשה דא"כ סיפא אמאי קתני ירדה לפלוג וליתני בדידי' בד"א כשאינה יכולה לירד אבל יכולה לירד וכו' והתוס' כתבו דאורחא דמילתא נקט ואין נראה דכיון דאיצטריך למיתני מעיקרא נפלה לגינה כו' אע"ג דלאו אורחא דמילתא הוא שפיר הוה ליה למיפלג בדידיה ולמיתני בד"א כשאינה יכולה לירד כו' דכיון דעלה קאי אין לחוש אע"ג דלאו אורחא הוא. לכך נראה דנפלה לגינה איירי נמי ביכולה לירד ואפ"ה אינה משלמת אלא מה שנהנית דלא הוי תחילתה בפשיעה דכיון דבעלה עמה והוא אינו מוליכה סמוך לגינה כדפירש' לעיל ליכא פשיעה כלל דיש בידו למונעה שלא תרד לגינה דדוקא מנפילה לא היה יכול לשומרה כיון דבאונס נפלה דלא סלקא אדעתיה שתחלק או שתדחפה חברתה אבל למונעה שלא תרד לתוכה ודאי בידו הוא דמיד כשרואה שהיא רוצה לרדת שמה הוא גוער בה. ובש"ע סי' שצ"ד כתב בהג"ה אם העבירה אצל גינת חבירו והיה אפשר לה לירד וליכנס לגינה אפי' נפלה באונס חייב דהוה תחילתה בפשיעה וסופה באונס ויש מי שחולק בזה ע"כ. ונראה דדעת החולק עיקר כדפירש' וכן יש להורות

היכי שיימינן לפי שלא פירש משנתינו בכמה שמין אותה אלא שבאותה שדה שמין אותה מפרש ש' ס היכי שיימינן כמ"ש התוס' מיהו מה שכתבו דרבי יוסי בר חנינא מפרש סאה בששים סאין בין אכלה פחות בין אכלה יותר לעולם שמין סאה בששים ורבי ינאי אומר תרקב בששים תרקבין ובין אכלה פחות או יותר משלם לפי חשבון דבריהם תמוהים דא"כ לר' ינאי הא דקתני מתני' בית סאה באותה שדה היכי משכחת לה כיון דלעולם בתרקב משערינן לה והתוס' כתבו דלדידיה לאו לשיעורא נקטיה וזה דוחק ועוד דא"כ לא הוי הא דחזקיה דומיא דהא דרבי יוסי בר חנינא ודרבי ינאי דלחזקיה שיעורא דששים אמאי דאכלה קאי ולדידהו שיעורא דששים לא קאי אמאי דאכלה ופשטא דשמעתא משמע דבחד עניינא איירי לכך נראה דכולהו אית להו דמה שאכלה משערין בששים שיעורין כמותו אלא דרבי יוסי בר חנינא אית ליה דלא משערינן מה שאכלה בששים שיעורין כמותו אלא א"כ אכלה סאה וכל שכן יותר מסאה כיון דקרחת דסאה ניכר הרבה אם היו משערין אותו בפחות מששים הוה מפסיד מזיק הרבה אבל אכלה פחות מסאה דלא ניכר קרחת כולי האי לא בעינן ששים כנגדו אלא משערין ליה בפחות מששים דאפי' באיסורא דחמירא איכא בפ' גיד הנשה גבי האי פלגא דזיתא דתרבא דנעל בדיקולא דבישרא דסבר מר בר רב אשי לשיעורי בתלתין פלגא דזיתא ורבי ינאי פליג עליה ואמר דאפי' תרקב משערינן בששים תרקבין דאית ליה דקרחת דתרקבא נמי שיעור גדול הוא ואם משערינן ליה בפחות מס' הוה מפסיד הרבה אבל אכלה פחות מתרקב מודה דמשערין ליה בפחות מששים וחזקיה פליג וס"ל דאפי' לא אכלה אלא קלח אחד משערין ליה בששים קלחים. וכן משמע מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד מנ"מ כל בהמה שהזיקה פירות מחוברין משערין מה שהזיק בששים כיצד הרי שאכלה בית סאה שמין ששים בית סאה באותה השדה כמה היה שוה וכמה היא שוה עתה כו' וכן אכלה קב או רובע אפי' קלח אחד שמין אותו בששים ע"כ מדכתב אפי' קלח אחד משמע כדפירשתי והשתא אתי שפיר הא דנקט חזקיה קלח בששים קלחים כלומר אפי' קלח אחד משערין בששים אבל למה שפירשו התוספות כיון דבאכלה יותר מסאה נמי פליג חזקיה א"כ אמאי נקט קלח בששים קלחים הוה ליה למימר סתמא כל מה שאכלה משערין בששים

שמין באותה שדה כתבו התו' ועוד קשה דפריך בש"ס אכולהו אמוראי מהא דתניא אכלה קב וכו' תיקשי ליה ממתני' כו' צריך להיות תיקשי ליה אמתניתין וכן הוא בפרק השואל דף צ"ט וע"ש

אם אמר בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו תימא והא מייתורא דקרא ילפינן לה הא דשמין על גב שדה אחר כדאמר לעיל ואם כן הכי איבעי ליה למימר אם נאמר בנזקי ממונו נזקי גופו מנלן וליכא למימר דכיון דגלי קרא בנזקי ממונו דשמין על גב שדה אחר סבירא ליה דהוא הדין בנזקי גופו דמאי שנא מיהו כיון דשיעורא דששים לא כתיב אלא דתקנת חכמים הוא להקל על המזיק לכך פריך אם אמרו בנזקי ממונו לשער בששי' יאמרו בנזקי גופו אימא בנזקי גופו דבפחות מששים סגי דהא מדקאמר ליה אביי לרבא מאי דעתיך דתניא המבכיר כרחו כו' משמע דבעי למימר דבנזקי גופו אין שמין על גב שדה אחר כלל דהכי משמע פשטא דברייתא דקתני רואין אותו כמה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה לאחר מכן דשמין הקרקע עם הזרועין שעליה ולא על גב השדה אחר כלל ועוד דאי פשיטא ליה דנזקי גופו נמי משערינן על גב שדה אחר א"כ שיעורא דששים נמי סברא הוא כיון דרוב שעורים שבתורה בששים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ותדע דמייתי ברייתא דקטמה נטיעה ולא מייתי מתניתין דהכא דקתני סתמא באותה שדה ולא קתני בששים אלא משום דסתמא בששים קאמר כיון דרוב שיעורים בששים וצריך לומר דהא דתנן דשמין אותה על גב שדה אחר מדרבנן הוא שאמרו להקל על המזיק וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכן משמע קצת ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ורמז על זה מה שאמר הכתוב ובער בשדה אחר משמע דלא הוי אלא רמז בעלמא מיהו מדקאמר לקמן ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורים וכו' מאי טעמא הא דאמר רחמנא ובער בשדה אחר מלמד ששמין ע"ג השדה הני מילי מידי דצריך לשדה משמע קצת דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא

דף נט ומאי ניהו כי האיך דסליק כתבו התוספות דמשמע ליה לאביי דבמשוייר נמי פליגי מדקאמר ר' עקיבא לא בא הכתוב כו' ולפי זה ניחא דמייתי הכא הא דרב אידי בר אבין דאמר בפ"ק כגון שאכלה ערוגה בין הערוגו' דלא קיימא הכי ולא מייתי מסקנא דמילתא דמסיק לעיל דפליגי אי שיימין בדניזק או בדמזיק אלא משום דפשיטא ליה דעיקר פלוגתייהו כדמסיק לעיל ולא אתא אלא ליישב הא דנקט ר' עקיבא לא בא הכתוב ולכך קאמר ולא תימא כרב אידי בר אבין פירש לא תימא דפליגי נמי בהא דרב אידי דלדידיה הוה ניחא הא דנקט לא בא הכתוב דהכי לא אמרינן וכו'

אמר רבינא כרוך ותני וכו' והא דלא קאמר כרוך ותני בד"א בזמן שאכלה לולבי גפנים וסמדר משום דא"כ ר"ש בן יהודה היינו חכמים דעד כאן לא פליגי חכמים עליה דרבי יהושע אלא בסמדר אבל בפגין ובוסר איכא למימר דאינהו נמי אית להו דרואין אותן כאלו הן ענבים העומדות ליבצר ודוחק לומר דרבי שמעון בן יהודה אתי לפרושי מילתא דחכמים דר"ש בן יהודה אומר משמע דאתי לפלוגי עלייהו מדלא קאמר אמר ר' שמעון בן יהודה כו':