תורת חיים חלק ב קצד

כראוי מוקי לה כראוי לשוורים וכראוי לגמלים על כרחך סיפא דקתני כסהו שלא כראוי כל שלא כראוי לגמלים אע"ג דכראוי הוא לשוורים נמי כסהו שלא כראוי קרי ליה ואי הוה נקט לעולם שלא כראוי לא לשוורים ולא לגמלים הוה משמע דכראוי לשוורים ולא לגמלים פטור

לעולם כראוי לשוורים וכראוי לגמלים ודקא קשיא לך כו' אבל כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים והתליע מתוכו סבירא ליה השתא דחייב משום דאמרינן מגו דהוי פושע אצל גמלים כו' דלא ידע השתא ברייתא דנפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן כו' דשמעינן מינה דלא אמרינן מגו ולמסקנא דמייתי ברייתא צריך לומר ללישנא קמא דרישא אפי' כסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים והתליע מתוכו נמי פטור וממילא סיפא דקתני לא כסהו כראוי שלא כראוי לא לשוורים ולא לגמלים קאמר ואיידי דנסיב רישא כסהו כראוי כו'

לאחריו לאחריו ממש רב לטעמיה וכו' ומתני' דנקט נפל לאחריו מקול הכריי' הוא הדין נמי נפל מעצמו ואיידי דנקט ברישא מקול הכרייה תני סיפא לאחריו מקול הכריי' כדפירש"י ז"ל ועוד נראה לפרש דהא דקתני רישא נפל לפניו מקול הכרייה חייב היינו כלשון ראשון שפירש"י ז"ל במתניתין דאתי לאשמעי' דאפי' בשור פקח חייב כיון דקול הכרייה ביעתתו ואם כן איצטריך למיתני סיפא לאחריו מקול הכרייה לאשמעינן דאפי' נפל לאחריו מקול הכריי' נמי פטור דלא מיבעיא נפל מעצמו דפטור דכיון דפיקח הוא איבעי לעיוני ומיזל אלא אפי' נפל מקול הכרייה דקול הכרייה ביעתתו אפי' הכי פטור כיון דנפל לאחריו וליכא הבלא ולפי זה מה שכתבו התוספות בסמוך גבי שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכל שכן לחבטו ואם תאמר ודלמא כי מחייב לחבטו היינו כשנתקל בבור אבל הכא הכרייה גרם לו ליפול וגם נחבט בקרקע עולם כו' לאו קושיא היא דקול הכרייה לרבותא נקט כדפרש' וכל שכן נפל מעצמו דפטור כיון דפיקח הוא. ומה שהקשו התוספות לעיל גבי הא דקאמר לשמואל אגוב' נמי מחייב אהא דפוטר הכא כשנתקל בבור ונפל אחורי הבור מפורש לעיל

ונפל לאחורי הבור חוץ לבור לאפוקי נפל אחורי הבור ונחבט בחוליות הבור דחייב להכי נקט לאחורי הבור חוץ לבור

הא מני רבי נתן היא דאמר בעל הבור היזקא קעביד וכל היכא כו' מדלא קאמר בקצרה הא מני רבי נתן היא דאמר כל היכא דלא אפשר לאישתלומי כו' משמע כפרש"י ז"ל דלרבנן בעל הבור לאו הזיקא עביד אלא בעל השור כולי הזיקא עביד הלכך גבי מתני' נמי בתר כולה אזלינן ושניהם פטורין אבל לרבי נתן דאמר בעל הבור הזיקא קעביד ואית ליה דכל היכא דלא אפשר לתשלומי מהאי משתלם מהאי הכא נמי משתלם מיניה דבעל הבור. ובסמוך במילתא דרבא דקאמר ש"ס פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר בעל הבור לבעל השור אי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה וכו' משמע קצת נמי כפירש"י ז"ל דלפירושו ניחא דבין לרבנן בין לרבי נתן קאמר דאי לאו הא דרבא הו"א התם הוא דאמר בעל הבור לבעל השור כו' אבל לפי' התוספות דלרבנן בעל הבור נמי עביד היזקא וטעמא דפטור מגזירת הכתוב הוא צ"ל דהא דקאמר ש"ס מהו דתימא התם הוא כו' אליבא דרבי נתן דוקא קאמר דלרבנן תיפוק ליה דפטור מגזירת הכתוב ומאי עבידתיה דבעל השור עם בעל הבור כיון דרחמנא פטריה מיהו לפי' רש"י ז"ל קשה כיון דטעמא דרבנן משום דאית להו בעל השור כולי הזיקא קעביד אם כן לא אשכחן בהדיא דאית להו לרבנן דהיכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי ואיכא למימר דבשור ושור פסולי המוקדשין דתרווייהו מזקי מודו רבנן לרבי נתן דכל היכא דלא משתלם מהאי משתלם מהאי ושאני הכא דבעל הבור לא קעביד הזיקא וצריך לומר דכיון דלא אשכחן לרבנן, דאית להו הך סברא מסתמא לא סבירא להו הכי אבל קשה דבפ"ק גבי שלמים שהזיקו פריך ש"ס אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרינן כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי משמע דרבנן בהדיא קאמרי הכי

איתיביה בבור בין לפניו בין לאחריו חייב אהא דאמר רב לעיל בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו לא מצי פריך מהך ברייתא דאיכא למימר דברייתא אשמעינן דלאחריו נמי איכא הבלא ולכך חייב

הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה וא"ת כיון דבעל האבן חייב אם כן אמאי פטר שמואל לעיל היכא דנתקל בבור ונפל לאחורי בור מה לי נתקל באבן ונפל לבור של אחר מה לי נתקל דבור ונפל לאחורי בור והתו' תירצו לעיל דכיון דקול הכריי' גרם וליכא אלא חצי תקלה לא יתחייב בור כשנחבט בקרקע עולם אבל למה שפרשתי לעיל דנפל לאחריו מקול הכריי' דנקט מתני' לרבותא נקט וכ"ש נפל מעצמו דפטור קשה דמ"ש נתקל באבן מנתקל בבור וי"ל דהעושה תקלה לא תחייב אלא כשהנתקל בו ראוי למות בתקלתו הלכך המניח אבן ע"פ בור עמוק עשרה כיון דהנתקל באבן ונופל לבור ראוי למות לכך עושה התקלה חייב אבל נתקל בבור ונפל אחורי הבור נהי אם נפל לתוך הבור היה ראוי למות מ"מ השתא דאינו אלא נתקל בבור ונפל חוץ לבור פטור כיון דלא היה ראוי למות בתקלה זו דאפילו נפל לתוך הבור ומת פטור אם אין הבור עמוק עשרה כ"ש השתא דנפל חוץ לבור ואע"ג דעמוק עשרה מ"מ מה שנתקל בו לאו משום דעמוק עשרה הוא דבפחות מכן הוא נתקל

שור ואדם שדחפו לבור כתבו התוספות לא שדחף אדם בכוונה וכו' דבריהם דחוקים מדסתם רבא דבריו משמע דבכוונה איירי ועוד דאם כן אמא' יתחייב בבושת דאע"ג דידע בשעת נפילת חבירו אכתי שלא בכוונה הוה ולא דמי לנתהפך דשאני התם שנתהפך להנאתו ונתכוון ליפול על האדם כדפירש"י ז"ל שם לכך נראה דבכוונה איירי ושאני התם דבעל איש לא פשע דאי לאו פשיעת המזיק לא היה נשרף הטלית אבל הכא בעל הבור פושע הוא דאי נמי לא דחפו האדם היה נדחף ע"י השור לבדו ומשום דהאדם סייעו לא נפטר בעל הבור בכך. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מחובל מדסת' דבריו וכתב דשלשתן חייבין: ובש"ע כתב שאם היה בכוונה היה בעל הבור פטור כמו שכתבו התוס' וכאשר כתבתי נראה עיקר

דבעי רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור מהו פירוש מי אמרינן דהאי והמת יהיה לו כמו שהמת שלו וההוא דשור לבעלי' מטפלי' בנבילה אתי או איפכא דמעיקרא לא הוה אסיק אדעתיה הך סברא דמסיק דמסתברא פטור לגבי בור הואיל ופטר בו את הכלים ובתר הכי אסיק אדעתיה הך סברא ופשט ולהכי פריך השתא אלא בעלים מטפלים בנבלה מנא ליה ואקושי' דבתר הכי סמיך דמאי חזית כו' איפוך אנא אבל מעיקרא מקמיה דפשטא היא גופה הוה קמיבעיא ליה כדפי'

לענין כופר ושלשים של עבד אדם ובור פטורין אדם ילפינן לה דפטור מכופר מדכתיב בכל אשר יושת עליו עליו ולא על האדם הכי איתא בהדיא בסוף פרק כיצד הרגל ומשלשים של עבד פטור בקל וחומר מכופר דבן חורין דפטור ורש"י ז"ל שכתב כאן אדם דהא בר קטלא הוא לטעמיה אזיל שכתב שם דעליו לא איצטריך אלא למזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא אבל התוס' כתבו שם דאי לאו עליו הוי אמינא שיהרג וישלם כופר כמו השור מיהו תימא למה שפי' רש"י ז"ל כאן ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה תיפוק ליה מעליו ועוד דאם כן עליו דכתב רחמנא למה לי למיפטר אדם מכופר היכא דליתיה בר קטלא והא מדתנא דבי חזקיה נפקא ליה

איפוך אנא מסתברא פטור גבי בור ואם תאמר אכתי תיקשי אימא תרווייהו למיפטר פסולי המוקדשין קאתו לומר במי שהמת שלו כו' ומנא ליה לתנא דבי חזקיה דפרק קמא למילף מיניה דבעלים מטפלים בנבלה. ויש לומר דודאי פשטא דקרא דוהמת יהיה לו בין דשור בין דבור היינו שהבעלים יטפלו בנבילה קאמר דמי כתיב במי שהמת שלו והמת יהיה לו כתיב משמע דקרא דינא קאמר שהמת יהיה לו לניזק ויטפל בו אלא משום דחד מינייה מיותר דלענין בעלים מטפלין בנבלה מצינו למילף חדא מאידך כמה שכתבו התוספות לכך מוקמינן חדא מנייהו דאתי קרא לאשמעינן דבמי שהמת שלו דוקא איירי לאפוקי פסולי המוקדשין וכיון דבור מסתבר טפי לפטור מוקמינן פטור גבי בור אבל למיפטר תרווייהו לא מצינו דלאו תרווייהו מייתרי אלא חדא ואין להקשות נהי דקרא לאו מיותר גבי שור הא ממילא שמעת מיניה דבמי שהמת שלו איירי כדאמר לעיל גבי בור שכרו שנים דשאני לעיל דכתיב מיעוטא כי יכרה איש בור א' ולא שנים וקרא דוהמת יהיה לו גילוי מילתא בעלמא הוא דבההוא דעביד מיתה עסקינן אבל הכא איכא למימר דהוא הדין במי שאין המת שלו

דף נד הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין כתבו התוספ' וכן גבי תשלומי כפל והשבת אבידה מה צריך ריבוי לקמן נילף משבת ומיהו להפרשת הר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת וכו' בלאו הכי נמי נראה דלא שייך למילף הפרשת הר סיני משבת דבהמתך בהמתך ילפינן אבל בהמה מבהמתך לא ילפינן. ומה שהקשו נמי מהשבת אבידה נראה דלאו קושיא היא דלכל אבידת אחיך בלאו הכי איצטריך למיכתב למילתא אחריתי כדתנן בפרק אלו מציאות אף השמלה היתה בכלל כל אלה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעין כו' לאפוקי מידי דידעינן ביה דמייאש וקאמר בש"ס מאי בכלל כל אלו אמר רבא בכלל כל אבידת אחיך אלמא איצטריך כל אבידת אחיך כי היכי דנילף משמלה דלא בעי לאהדורי אלא מידי דלא מייאש וכיון דבלאו הכי איצטריך ליה ילפינן מיניה נמי בעלי חיים דניחא טפי למילף מגופיה ממאי דנילף שור שור משבת

אי הכי אפילו אדם וכלים נמי סיומא דסוגיא הוא דלעיל דריש שור ולא אדם חמור ולא כלים ושקיל וטרי ש"ס עלה אימא ונפל כלל שור וחמור פרט כו' פירש ומנלן למדרש שור ולא אדם והשתא דמסיק דכסף ישיב לבעליו אתי לרבות כל דבר קאמר ש"ס אי הכי אפילו כלים ואדם נמי אמר קרא כו' כלומר והשתא ניחא הא דדרשינן לעיל שור ולא אדם כו' דאי לאו הך דרשא איכא למימר דאפילו כלים ואדם נמי

אחד שור ואחד כל בהמה כו' וכן חיה ועוף כיוצא בהן הא דלא קתני להו בהדי הדדי אחד שור ואחד כל בהמה ואחד חיה ועוף לנפילת הבור משום דחיה ועוף מדרשא אתיין אבל כל בהמה לאו מדרשא נפקא ליה אלא כל היכא דכתיב שור או חמור משמעותיה נמי שאר כל בהמות וקרא חדא מנייהו נקט ותדע מדפריך בסמוך אימא בהמה דדברות הראשונות כלל שורך וחמורך פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא ולא פריך בקצרה אימא שור וחמור אין מידי אחרינא לא אלמא דכל היכא דכתיב שור או חמור לאו דוקא אלא הוא הדין שאר בהמות לכך קאמר אחד שור ואחד כל בהמה כו' דכולהו חדא נינהו ובסמוך דקאמר ואימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא כו' אין להקשות דאם כן לכתוב פרטא לחודא ולא לכתוב שום כלל וממילא משתמע נמי שאר כל בהמות יש לומר דאיצטריך כלל ופרט וכלל לרבויי חיות דליתנהו בכלל שור וחמור

ואימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ומשא אף כל כו' פי' ואהניא כלל ופרט וכלל לרבות חיות דמטמאין במגע ומשא אבל עופות לא ותימה דא"כ פרט למה לי דבכלל בהמתך נמי כתיב כמו שכתבו התוספות וי"ל דמשום חיה איצטריך כדפי' ואע"ג דחיה בכלל בהמה מ"מ פריך שפיר דנהי דכל היכא דכתיב בהמה חיה נמי בכלל מ"מ כיון דבכמה מקומות אשכחן דכתב רחמנא חיה בהדיא אע"ג דכתיב נמי בהמה כמו ואני הנני מקים את בריתי וגו' בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ וכמו ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול וכמו החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף ועוד הרבה ולא סמיך קרא אהא דחיה בכלל בהמה א"כ איכא למימר דהכא נמי אתי כלל ופרט וכלל לרבויי חיות ולא סמיך קר' אהא דחיה בכלל בהמה. ומה שהקשו התוספות נמי דמאי קאמר מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים ועופות בכלל נימא דכללא גופיה ממעט להו י"ל דכי משני מעיקרא וכל בהמתך דדברות אחרונות חזר וכלל