תורת חיים חלק ב קצג

איירי שנפל לשם מעומד ומכריסא דתורא לארעא ארבעה טפחים כדאמר בסמוך לכך מייתי הא דתני עלה וקומה שלו הרי כאן שלש אלמא דמעומד מפילו וכיון דמעומד מפילו נעביד אפי' פחותה מעשרה והא דפריך רבא ממתני' דקתני היו פחותין מעשרה טפחים וכו' אע"ג דהא דרב נחמן בנפל שם מעומד איירי מ"מ היה נראה לו דוחק לאוקמי מתניתין בדאיגנדר לבור דוקא וניחא ליה טפי לאוקמי מילתא דרב נחמן אליבא דרב ממאי דנימא דמתניתין איירי בדאיגנדר אע"ג דבסמוך משמע איפכא דמוקי מתניתין בדאיגנדר ולא בעי לשנויי דרב נחמן כרב ס"ל דאמר חבטה לאו מילתא היא ולהכי לא סגיא בשיתא דהבלא ליכא בפחות מעשרה תרי לישני נינהו אליבא דרב נחמן כמ"ש רבינו נסים ז"ל ולישנא דבסמוך מסתבר ליה טפי לאוקמי מתני' בדאיגנדר ממאי דנימא דרב נחמן אתיא כרב ולא כשמואל דהלכתא כוותיה בדינא

אלא היינו טעמא דרב נחמן פירש"י ז"ל אלא טעמא ודאי משום דאין חבט בפחות מעשרה הוא ולרב נחמן לא תקשי דקסבר רב נחמן כו' ותימא אכתי תיקשי ליה כיון דטעמיה משום דקסבר מכריסא דתורא לארעא כו' גבי מעקה נמי בפחות מעשרה ליבעי מעקה דשמא יפול הנופל ממנו כשהוא מעומד דה"ל עשרה טפחים מכריסיה לאיגרא

מתניתין דאיגנדר לבור אבל נפלה שם כשהי' עומדת בשיתא סגי ונראה דלהכי כי יפתח איש בור מלא כתיב והיינו סתם בור שיש בו עשרה טפחים לחייב היכא דאיגנדר לבור וכי יכרה איש בור חסר וי"ו כתיב רמז לבור ששה טפחים לחייב אם נפלה שם בשהיא עומדת דבשיתא סגיא

ובא אחר והשלימה לעשרים וה"ה לאחד עשר כמ"ש התו' והא דנקט השלימה לכ' רבותא נקט דהא דקתני כולם חייבין אתי לאשמעי' דאפי' ראשון חייב ולא אמרי' השני סילק מעשה ראשון ולהכי נקט השלימה לעשרים דאפי' השלימה לעשרים דעביד מעשה מיתה בפני עצמו אפילו הכי לא אמרי' דסילק מעשה ראשון וכולן חייבין

ובא אחר והשלימה לשלשים הוצרך למיתני דאתי נמי שלישי והשלימה לשלשים לאשמעינן דאפילו אמצעי נמי חייב דאי לא תני אלא החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים חייבים ה"א דלעולם דוקא ראשון ואחרון חייבין ראשון משום דהתחיל בתקלה ואחרון משום דגמר התקלה והוה ליה כאלו בטל מעשה ראשונים קמ"ל דאמצעי נמי חייב

לימא הא רבי והא רבנן וא"ת והא טעמא דרבנן דאחרון חייב ולא קמא משום דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה א"כ למאי דס"ד בסייד וכייד דקמא עביד שיעור מיתה אחרון אמאי חייב אדרבא קמא ליחייב טפי דבתרא לא עביד אלא הוספה בעלמא ויש לומר דקס"ד דהא דיליף מוהמת יהיה לו דההוא דעביד מיתה חייב קרא לאו טעמא קאמר דמשום דעביד מיתה חייב אלא סימנא בעלמא הוא דההוא דעביד מיתה דהיינו בתרא חייב לעולם ואפילו היכא דקמא עביד שיעור מיתה

בור תשעה ומהן טפח אחד מים וכו' והא דנקט רבה בב"ח מילתיה בב' טפחים מים והבור חסר ב' טפחים ולא נקט מילתיה בטפח אחד מים והבור חסר טפח אחד י"ל דקמיבעיא ליה אי בור שמונה אתי למעוטי בור תשעה ומהן טפח אחד מים כיון דלא נפישי מיא אבל בור שבעה ומהן שלשה מים כיון דנפישי מיא כ"ש דאית ביה הבלא או אתי למעוטי בור שבעה ומהן שלשה מים כיון דלא עמקא אבל בור תשעה ומהן טפח אחד מים כיון דעמוק כ"ש דאית ביה הבלא או אתי למעוטי תרווייהו האי משום דלא נפישי מיא והאי משום דלא עמקא או דלמא לא אתי למעוטי מידי ורבותא נקט דאפילו בור שמונה ומהן שני טפחים מים דאיכא תרתי לריעותא דליכא עומקא כולי האי וליכא מיא כולי האי אפי' הכי חייב אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהכי גרסינן אמר רבה בב"ח בור תשעה ומהן טפח מים חייב איבעיא להו בור ח' ומהן שני טפחים מים מי אמרינן כו' ואת"ל כיון דנפישי מיא כו' בור שבעה ומהן שלשה טפחים מים מהו וכו' ועיין בדברי הרב המגיד בפ' י"ב מהלכות נ"מ וכן פסק בש"ע

הרי קירב הזיקא פי' רש"י ז"ל שמיעט מקום מעמד רגלים ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה ופירושו תמוה חדא דלשון קריב הזיקא לא משמע כפירושו דקריב הזיקא משמע דאפילו לא הרחיב פה היה נעשה ההיזק אלא שהוא קירב ההיזק שנעשה מהר ועוד תימא דאם כן מאי קאמר נחזי אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא כי מיעט הבלא מאי הוי מ"מ אם לא דהרחיב, לא היה נופל כמ"ש התוספות ועוד קשה דאיכא דאמרי דקאמר רב אשי נחזי אנן אי מההיא גיסא נפל כו' ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא מאי אריא דמיעט הבלא אפי' לא מיעט הבלא נמי כיון דנפל מאידך גיסא הרי לא קעביד מידי דבלאו הרחבתו נמי הוי נפל על כן נראה פשוט דאיירי שאפי' לא הרחיבו היה נופל בו כגון שראוהו רץ וקופץ על פי בור גדול אלא שבהרחבתו קרבו אל הנפילה וקירב מיתתו שאם לא הרחיבו לא היה נופל בו כ"כ מהר מיהו אע"ג דקריב הזיקא שנפל בו מהר מ"מ ריחק הזיקא נמי ע"י שמיעט הבלא שאם לא מיעט הבלא היה מת יותר מהר ולהכי קמיבעיא ליה הרחיבה מהו מי אמרי' הא דחופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לעשרי' דאחרון נמי חייב אע"ג דבלאו הכי הוה מיית דהא קמא עביד שיעור מיתה טעמא משום דאחרון קירב הזיקא הוא שע"י שהעמיק טפי מהר למות ואיהו נמי בעל הבור הוי וא"כ בהרחיבה פטור דאע"ג דקירב הזיקא הרי ריחק נמי הזיקא ואיכא למימר אוקי חדא להדי חדא וכמאן דלא עביד מידי דמי ולאו בעל הבור מיקרי או דלמא טעמא דחופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים דמחייב לאו משום דקריב הזיקא הוא דאפי' לא קריב הזיקא נמי הוה חייב אלא טעמא משום דכל מי שיש לו עסק וחופר והוסיף בבור אע"ג דלא אהניא מידי בעל הבור מיקרי וחייב וא"כ בהרחיבה כי נמי מוקמי' חדא להדי חדא וכמאן דלא קירב הזיקא דמי אפי' הכי חייב כיון דיש לו עסק וחפר והוסיף בבור בעל הבור מיקרי וקאמר רב אשי נחזי אנן אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא דכיון דאפילו לא הרחיב היה נופל בו כדפירש הלכך אי בהבלא מיית כמאן דלא קירב הזיקא דמי דאוקי חדא להדי חדא וטעמא דהשלימה לעשרים דאחרון חייב משום דקירב הזיקא הוא איכא דאמרי אמר רב אשי אי מההיא גיסא נפל הרי קירב הזיקא דאף על גב דמיעט הבלא מ"מ כיון דקירב נמי הזיקא וכי מוקמית חדא להדי חדא נמצא שלא הועיל כלום לכך חייב דבעל הבור מיקרי כיון דחפר והוסיף בו והא דהשלימה לעשרים אחרון חייב טעמא לאו משום דקירב הזיקא אלא משום דהוה ליה עסק וחפר בבור ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא והועיל לבור ולא מחייבינן מי שיש לו עסק וחופר בבור אלא א"כ אינו מועיל כלום אבל זה דמיעט הבלא ועשה תועלת לבור לאו בעל הבור מיקרי ותבא עליו ברכה ולפי מה שפי' החופר בור עשרה ובא אחרון והשלימה לאחד עשר פשיטא דאחרון נמי חייב כיון דקריב הזיקא וללישנא בתרא דרב אשי אע"ג דלא קריב הזיקא כיון שלא הועיל כלום דלא כמשמעות התוספות דלעיל דמשמע דלא אמרינן הכי אלא למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן ועוד נראה לפ' דמיפשט פשיטא ליה דטעמא דחופר בו עשרה ובא אחרון והשלימה לעשרים דאחרון נמי חייב משום דקריב הזיקא הוא ובהרחיבה קמיבעיא ליה מי אמרינן כיון דאיהו נמי קריב הזיקא חייב או דילמא כיון דמיעט נמי הבלא לית לן בה מה דקריב הזיקא וקאמר רב אשי אי בהבלא מיית לית לן בה מה דקריב הזיקא ואי בחבטה מת הרי קריב הזיקא איכא דאמרי אי מההיא גיסא נפל אף על גב דמיעט הבלא לא מהניא כיון דקריב הזיקא ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא מיהו לפי זה לא אתי שפיר הא דקאמר הרי מיעט הבלא דבלאו האי טעמא נמי כיון דנפל מאידך גיסא לא קעביד מידי בהרחבתו כדפי' לעיל ושמא לרוחא דמילתא נקט הרי מיעט הבלא כלו' הרי לא עבד כלום ולא מיבעיא דלא מיחייב אלא אפי' תבא עליו ברכה

וראשון מאימת מיפטר רש"י ז"ל גריס במתני' עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב וטעמא דראשון פטור משום דאיירי כשמניחו משתמש או שמסר לו דליו כדאמר בש"ס וקשה לפירושו כיון דמתני' כשמניחו משתמש או שמסר לו דליו איירי מאי קמ"ל מתני' דשני חייב פשיטא דמאי הוה ליה לראשון למיעבד דכיון דבא השני ואמר לו הנח לי ואני אדלה אין בידו לכסותו ועוד דלפי זה לא פשע הראשון במה שלא כסהו וקשה דאם כן לא הוי לא כסהו הראשון דומיא דלא כסהו השני דלא כסהו השני איירי שפשע ולא כסהו וגם לשון דלא כסהו הראשון לא משמע כן דכיון דבא השני ואמר לו הנח לי ואני אדלה וזה הניחו לא שייך למימר דלא כסהו דהא אין בידו לכסותו כיון דהשני רוצה לדלות מיד. ועוד דאם כן אמאי קאמר וראשון מאימת מיפטר ה"ל למימר וראשון אמאי מיפטר כיון דמתני' לא כסהו סתמא קתני ולישני הכא במאי עסקינן שהניחו משתמש או שמסר לו דליו לכך נראה כגירסת רב אלפס והרמב"ם ז"ל דגרסי במתני' עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו הראשון חייב ואיירי שלא מסר הראשון לשני כלום ולא הניחו משתמש וטעמא דראשון דוקא חייב נראה כיון דראשון פשע במה שלא כסהו במזיד אין שום חיוב מוטל על השני כלל וסיפא דקתני כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב ומפרש בש"ס דראשון נמי חייב בכדי שידע או בכדי שיודיעוהו שאני התם דהשני לא גילה הבור בידו אלא שמצאו מגולה כגון שהתליע לכך כל זמן שאין הראשון יודע שהוא מגולה החיוב מוטל על השני לבדו ומשיודע או משיודיעוהו הרי שניהן שוין לכך שניהם חייבין אבל הכא שהראשון פשע שגילה הבור ולא כסהו במזיד אין שום חיוב מוטל על השני לעולם וקבעי ש"ס וראשון אימת מיפטר רבה ורב יוסף וכולי. והרא"ש ז"ל רצה לפרש דאין חילוק בין שתי גירסות הללו לענין דינא ודבריו דחוקים ובש"ע פסק כגירסת רב אלפס והרמב"ם ז"ל ובהג"ה כתב וי"א דשניהם חייבים עד שימסור דליו לשני ונראה דסברא ראשונה עיקר כדפי'

דף נב וכיון דמסר לו משכוכית כמאן דאמר ליה משוך וקני דמי טעמא דמילתא נראה כיון דהעדר נמשך ע"י המשכוכית לכך כשמוסר לו המשכוכית הוי כמאן דאמר ליה משוך העדר על ידיה וקני אותו ומסירת המפתח נמי כיון דבית נקנה בחזקה דהיינו משנשתמש בו תשמיש שרגילין להשתמש בו כשמוס' לו המפתח הוי כמאן דאמר ליה שיפתח הבית במפתח ויחזיק וישתמש בו ויקנה אותו אבל גבי בור קשה אמאי הוי מסירת דליו כמאן דאמר ליה לך חזק וקני והר"ן ז"ל כתב בשם רבינו חננאל ז"ל דדליו היינו דלי שדולין בו מים שכתב ונראה שזה הזקיקו לרש"י ז"ל לפרש דליו כיסויו דאלו דלי לדלות מים אכתי נימא האי מדידיה קא ממלא ושניהם חייבין אבל ר"ח ז"ל כתב דמשמסר לו הדלי הוברר הדבר שהבור הוא ברשותו ומשל עצמו הוא דולה עכ"ל ולפי זה ניחא דכיון דבור נקנה בחזקה דהיינו כשמשתמש בו כשמוסר לו הדלי הוי כמאן דאמר ליה לך ודלה חזק והשתמש כו' אבל ק' דבפרק המניח משמע בהדי' דדליו היינו כיסוי הבור דקאמר התם זאת אומרת המכסה בורו בדליו של חבירו ובא הדלי ונטל דליו חייב בעל הבור ודוחק לפרש דליו דהתם כסוי ודליו דהכא דלי שדולין בו

נפל לפניו מקול הכרייה חייב תרתי אשמעי' חדא דנפל לפניו דוקא חייב אבל לאחריו פטור לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה ועוד דאם נפל מקול הכרייה חייב ללשון ראשון שפרש"י ז"ל קמ"ל דאפילו השור פיקח חייב כיון דקול הכרייה ביעתתו וללשון שני שפרש"י ז"ל קמ"ל דבעל הבור חייב אע"פ דאיכא למימר כורה גרם ליה וקשה אמאי תנא להו בחדא הוה ליה למיתני תרתי בבי נפל לפניו חייב לאחריו פטור נפל מקול הכרייה חייב ויש לומר דאי הוה קתני נפל לפניו חייב לאחריו פטור היה מקום לטעות ולומר נפל לפניו חייב היינו שהלך לפניו כדרכו להלך ונפל ולכך חייב כיון שהשור לא שינה בהליכתו נפל לאחריו פטור היינו שהלך לאחוריו ונפל ולכך פטור כיון דהשור שינה ולא הלך כדרכו ולהכי תני להו בחדא למימר דמה דנפל משום דקול הכרייה ביעתתו וא"כ לאחריו פטור על כרחך טעמא לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה

לעולם כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים הוי מצי למימר לעולם לא כראוי לא לשוורים ולא לגמלים ואיידי כו' אלא כיון דרישא דקתני כסהו