תורת חיים חלק ב קצב

מרשותו לר"ה ועוד דלפי פירושו הוה ליה למימר כגון דארווח ארווחי מרשותו לר"ה כדאמר מקצה מקום מרשותו לר"ה מדנקט סתמא דארווח ארווחי לר"ה משמע דאחפירה דאיירי ביה קאי ועיין בספר ים של שלמה

אע"פ כן מת בנו בצמא פירוש אע"ג דאותו צדיק היה מצטער לחפור בורות לצמאון עולי רגלים אפילו הכי לא הועיל זכותו לבנו ומת בנו באותו דבר עצמו שהיה מתעסק בו דהיינו בצמאון ולפי שמיתת צמאון לבנו של אותו הצדיק עונש גדול הוא דכיון שהיה מכבד את בוראו במים לא היה ראוי להכשילו במים ויש מקום לומר דנחוניא או בנו חטאו חטאה גדולה כל כך עד שלא עמדה לו זכות חפירת בורותיו שלא ימות בנו בצמא לכך מייתי עליה קרא דוסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק וכו' לומר דמיתת בנו בשביל חטא כל דהו. כחוט השערה הוה ומה שנענש עונש גדול זה שלא הועיל לו זכותו הגדול הוא מפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים שעל חטא קל כחוט השערה הוא מענישם עונש גדול ואין מועיל להם שום זכות ומה שהקשו התוספת אכתי מנא ליה הא מת בנו בצמא יש לומר דגבי בתו זכותו ותפלתו של ר' חנינא גרמה לה שעלתה וכן משמע דלא באו והודיעו לו לרבי חנינא אלא כדי שיתפלל עליה שתנצל וכן עשה ולכך שעה שלישית אמר להן עלתה דמובטח היה שתפלתו נשמעת משום דבר שאותו צדיק מצטער בו לא יתכן שיכשל בו זרעו ותדע מדקאמר בירושלמי מלאך בדמות רבי חנינא נזדמן לה משמע דבזכותו עלתה ולהכי נעשה דמות המלאך בדמותו של רבי חנינא כאלו הוא הצילה ובירושלמי דשקלים איתא נמי כי הך עובדא מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ושבים פעם אחת היתה בתו עוברת להנשא ושטפה נהר עאל ר' פינחס בן יאיר בעי מנחמתיה ולא קבל עליו לאתנחמא אמר להון דין הוא חסידכון אמר לו רבי כך וכך היה עושה וכך וכך אירע לו אמר אפשר היה מכבד בוראו במים וקפחו במים מיד נפלה הברה בעיר ובאה בתו של אותו האיש ואיכא דאמרי מלאך ירד בדמות רבי פנחס בן יאיר והצילה מדקאמר מיד נפלה הברה בעיר וכו' משמע נמי דזכותו ואמירתו דרבי פנחס בן יאיר שאמר אפשר היה מכבד וכו' גרמה לה שעלתה ונראה דעובדא דהכא היינו עובדא דהתם אלא דיש אומרים דרבי חנינא הוה ויש אומרים דרבי פנחס בן יאיר הזה ושמא מ"ש התוספות מלאך בדמות רבי חנינא נזדמן לה נתכוונו למה שפירש

מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ואם תאמר אמאי מדקדק עם הצדיקים טפי ממה שמדקדק עם הרשעים וי"ל לפי שהקב"ה דן את הצדיקים במדת הדין בלבד כיון שיכולין לעמוד בדין ושורת הדין אינו מוותר אפי' כחוט השערה ואפי' על חטא כל דהו לפי שורת הדין העונש חמור מאוד דאפי' מי שסרח במלך ב"ו בדבר קטן אחת דתו להמית קל וחומר המורד במלך מלכי המלכים ולכך נענשו משה ואהרן נדב ואביהוא וכיוצא בהן על חטא קטן אבל כשדן את הרשעים משתף ומקדים מדת הרחמים למדת הדין. ולפי זה ניחא הא דאיתא במדרש הביאו רש"י ז"ל ריש פ' בראשית ברא אלהים ולא נאמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. ולכאורה קשה מאי קמ"ל קרא מה שעלה במחשבתו ית' וצריך לומר כדפי' דמחשבתו ית' קיימת וכשהוא דן את הצדיקים במדת הדין בלבד הוא דן אותן כמו שעלה במחשבה לפניו לפי שהן יכולין להתקיים על פי שורת הדין אלא שבתחילה עלה במחשבה לפניו לדון את כל העולם בכלל ע"פ שורת הדין כיון שראה שאין העולם כולו מתקיים שתף רחמים לדין מיהו הצדיקים כיון שיכולין להתקיים כדקאי קאי וכן משמע מהא דאיתא בפ"ק דע"א י"ב שעות הוי היום כו' שלש שעות שניות יושב הקב"ה ודן את כל העולם כולו כיון שרואה העולם כולו מתחייב בדין עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים הרי בהדיא דאע"ג דנברא העולם ברחמים אפי' הכי יושב בכל יום על כסא דין תחילה והיינו מפני הצדיקים שיכולין לעמוד בדין לחוד אלא כיון שרואה שאין העולם כולו מתקיים בדין אז יושב על כסא רחמים. ונראה דהיינו הא דאיתא בפרק הקומץ בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרי' לאותיות א"ל אדם עתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ וכו' אמר לפניו רבש"ע הראני שכרו א"ל חזור לאחוריך ראה ששוקלין את בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני. ולכאורה המאמר תמוה במה שהשיב כך עלה במחשבה לפני השופט כל הארץ לא יעשה משפט ולא עביד קב"ה דינא בלא דינא. ולפי מה שפירשתי אתי שפיר דרבי עקיבא צדיק גמור וחסיד עליון הוה ונידון על פי שורת הדין בלבד ואי אפשר שלא חטא רבי עקיבא איזה חטא קל מימיו להיות נידון עונש גדול זה כי שורת הדין כך היא נותנה בלי ויתור כלל והיינו דא"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני כלומר צדיק גמור כרבי עקיבא וחביריו אין אני דן אותו ברחמים כלל כי אם על פי שורת הדין כמו שהיתה המחשבה לפני בבריאת עולם

מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה נראה דהה"ד ויען ה' את איוב מן השערה וגומר לפי שהיה מתרעם לפניו על שהיה תם וישר וירא אלהים ונידון בעונשים קשים לכך השיב לו הקב"ה מן השערה כלומר דאדרבה לפי שהוא צדיק גמור דקדק עמו כחוט השערה ונענש כל כך על איזה חטא קל שעשה מימיו

מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו פירש רש"י ז"ל צדיקים הדבקים. ועוד נראה דהיינו צדיקים גמורים שיושבים סביב השכינה בעולם הבא כדאי' בפ' לולב וערבה תמניסר אלפי פרסי הוו בדרא קמא דקודשא בריך הוא שנאמר סביב שמנה עשר אלף ופירש רש"י ז"ל שם מקום ששכינה שמה סובבים אותו י"ח אלף והם הצדיקים הנתונים לפנים ממלאכי השרת שנאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל

בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו נראה דלהכי נקט בור שחייבה עליו תורה לאשמעינן דדוקא בחופר בור דכתיב' בתורה קאמר אבל באבנו סכינו ומשאו דלא כתיבי בתורה בהדיא מודה רב דחייב משום חבטא הואיל וחבטא דידיה הוא

לשמואל אגובה נמי מחייב על כרחך הנתקל בגובה ונחבט בקרקע קאמר כמ"ש התוספות וקשה דהא בכי האי גונא מודה שמואל דפטור כדמוכח לקמן אמר שמואל היכי דמי לאחוריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל אחורי הבור והתוספות כתבו דדוקא התם פטר שמואל שקול הכרייה גרם לו ליפול וכו' וקשה דלקמן משמע דהא דתנן לאחריו מקול הכרייה פטור לאו דוקא דנקט מקול הכרייה אלא איידי דנקט רישא נפל לפניו מקול הכרייה תני נמי נפל לאחריו מקול הכרייה וכן פירש"י ז"ל לקמן בהדיא וכן משמע דלרב דאמר לקמן לאחריו לאחריו ממש וטעמא דפטור משום דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו על כרחך צריך לומר לדידיה סיפא דנקט מקול הכרייה לאו דוקא נקט אלא איידי רישא ודוחק לומר דרב ושמואל פליגי בהכי לכך נראה דשאני הכא כיון דעבד תל גבוה עשרה דהיינו שיעור שיש בו כדי להמית הנופל ממנו ועלה שם שור ונפל כל גובה השיעור ההוא לכך מיחייב שמואל אע"ג דנחבט בקרקע עולם דמעשיו גרמו לו שמת דומיא דחופר בור עשרה דמחייב שמואל לחבוט אע"ג דנחבט בקרקע עולם דמה לי חופר בעומק עשרה ומה לי עביד גובה עשרה אבל לקמן דלא נפל בעומק עשרה אלא נתקל בבור ונפל חוץ לבור הלכך פטר שמואל דמה שנסקל בבור לאו משום דעמוק עשרה הוא דבפחות מהן הוא נתקל ולא מחייב רחמנא בחופר בור עשרה כשנחבט בקרקע עולם אלא אם כן נפל השור בעומק עשרה דנחבט על ידי מעשיו אבל נתקל בבור ונפל חוץ לבור ומת לאו מעשיו גרמו לו שמת דאטו החופר בור בר"ה עמוק טפח או טפחיים ונתקל בו שור ונפל חוץ לבור ומת או תוך הבור ומת מי מיחייב. ובהכי ניחא דלא קשה נמי מה שהקשו התו' דליחייב בעל הבור החצי כו' ובכל נמי ליחייב דהא מוקי לה כרבי נתן וכו' והשתא אתי שפיר נמי הא דקתני מתניתין החופר בור בר"ה ונפל לתוכו שור או חמור חייב דלכאורה משנה דלא צריכה היא דמאי קא משמע לן דאי אתיא לאשמעינן דבור בר"ה נמי חייב דלא קתני לעיל אלא בור ברה"י אם כן ונפל לתוכו שור או חמור דקתני הכא למה לי ולפי מה שפירשתי ניחא דאיכא למימר דאתי לאשמעינן דלא מיחייב בבור אלא אם כן נפל השור לתוכו אבל נתקל בבור ונפל חוץ לבור פטור משום דקרא ונפל שמה שור או חמור כתיב ואיכא למימר אפילו נתקל בבור ונפל שמה חוץ לבור נמי חייב קמ"ל דלא מיחייב אלא אם כן נפל לתוכו אבל נפל חוץ לבור פטור לרב משום דליכא הבלא ולשמואל כיון דנחבט בקרקע עולם ולא נפל בעומק עשרה שחפר ובש"ע סי' ת"י כתב אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונפל לאחורי הבור פטור משמע דאינו פטור אא"כ נפל מקול הכרייה דקול הכרייה גרם לו כמו שכתבו התוספות אבל לפי מה שכתבו אפילו ליכא קול הכורה אם נתקל בבור ונפל אחורי הבור ומת פטור

הני כולהו דקתני למה לי משמע דאהא דמשני תני והדר מפרש פריך תימה אמאי לא פריך הכי אגופא דמתניתין ועוד כיון דמעיקרא פריך ממתני' אדרב ובתר הכי נמי פריך להו ממתני' דקתני היו פחותין מעשרה טפחים אמאי הפסיק הענין לפרש הני כולהו דקתני למה לי באמצע. וי"ל דדוקא אהא דמשני תני והדר מפרש פריך אבל לשמואל דאמר אף כל לאתויי גובה קאתי ניחא דאיכא למימר דהא דקתני אחד החופר בור שיח ומערה כו' לאו דינא קמ"ל דמילתא דפשיטא הוא דמה לי בור עגול ומה לי בור ארוך או מרובע אלא לפי שהתנא בעי למילף מייתורא דבור דעל גובה נמי מיחייב וכי היכי דלא תימא דייתורא דבור איצטריך למעוטי שיח ומערה חריצין ונעיצין לכך הקדים התנא תחילה וקאמר אחד החופר בור שיח ומערה כו' כלומר הא מילתא דפשיטא הוא דבור לאו דוקא הוא אלא אחד החופר בור שיח ומערה דמה לי בור עגול או מרובע וא"כ למה נאמר בור אלא מה בור ביש בו כדי להמית אף כל כו' לומר דאגובה נמי מחייב אבל לרב דאמר אף כל לאתויי חריצין ונעיצין דמעיקרא תני להו והדר מפרש מהיכא נפקא לן פריך שפיר דלמה ליה למיתני כולהו והא מילתא דפשיטא הוא דמה לי בור עגול או ארוך או מרובע והשתא אתי שפיר הא דפריך בסמוך לרב ושמואל דאמרי הבלא מילתא היא מהא דתנן היו פחותין מעשרה טפחים וכו' לאו משום דלית ביה חבטא ואע"ג דאית ביה הבלא דלכאורה יש לתמוה תקשי ליה גופא דמתניתין דעל כרחך אית לה טעמא דהבלא מדקתני הנך כולהו בור שיח ומערה כו' וע"כ צריך לומר דכולהו צריכי משום דבור אית ביה הבלא טפי משיח ושיח אית ביה הבלא טפי ממערה וכו' אלמא דהבלא מילתא היא אלא צריך לומר כדפי' דאי לאו הא דרב דמשני תני והדר מפרש איכא למימר דמתניתין לית לה טעמא דהבלא והא דקתני הנך כולהו לאו דינא קמ"ל אלא משום דבעי למילף דאגובה נמי מיחייב לכך הקדים למימר דאחד בור שיח ומערה וכו'. מיהו נראה דבלאו הכי הך קושיא ליתא כלל דמה שפי' רש"י ז"ל לאו משום דלית ביה חבטא אף ע"ג דאית ביה הבלא וקשיא לתרווייהו נראה דדברים תמוהים הם דכיון דבעי למידק דטעמא דהבלא ליתא הוה ליה למימר בהדיא לאו משום דלית ביה חבטא ואע"ג דאית ביה הבלא דהשתא עיקר חסר מן הספר ועוד דעל כרחך מעיקרא כי פריך לאו משום דלית ביה חבטא אקושיא דבתר הכי סמיך דאי משום דלית ביה הבלא אי הכי אם הוזק בו אמאי חייב כו' דאי לאו הכי אמאי פריך מסיפא טפי הוה ליה לאקשויי מרישא דמתניתין דקתני א"כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים מאי טעמא לאו משום דאית ביה הבלא וכיון דאקושיא דבתר הכי סמיך צריך לומר דלרב דוקא פריך דומיא דקושיא דבתר הכי דלא מצי פריך אליבא דשמואל כלל דאיכא למימר אם הוזק בו חייב משום חבטא הוא דאע"ג דפחות מעשרה אין חבט היינו דוקא למיתה אבל יש חבט לנזקין דעל כרחך המקשה אית ליה הך סברא לענין חבטא כמ"ש התוספות לכך נראה דדוקא אליבא דרב פריך והכי פירש מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטא אלמא חבטא מילתא הוא וקשיא לרב ואקושיא דבתר הכי סמיך דאי משום דלית ביה הבלא וחבטא לאו מילתא היא אם כן אם הוזק בו אמאי חייב אבל לשמואל לא פריך מידי דשפיר איכא למימר לדידיה דטעמא דפטור משום דפחות מעשרה ליכא לא הבל' ולא חבטא ואם הוזק בו חייב משום חבטה הוא דאע"ג דבציר מעשרה אין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין ולכך לא מצי פריך אגופא דמתניתין דאיכא למימר דאית לה טעמא דחבטה וטעמא דהבלא כשמואל

דף נא ואי סלקא דעתך יש חבטא בפחות מעשרה למה לי כולי האי פי' נעביד פחותה מעשרה וכן כתבו התוספות בהדיא דפריך נעביד פחותה מעשרה והשתא אתי שפיר הא דאיצטריך לאתויי הא דתני עלה וקומה שלו הרי כאן שלש דאי לאו ברייתא לא הוה מצי פריך כו' האי דנעביד פחות מעשרה דאיכא למימר מיושב היה מפילו מבית הסקילה ולא מעומד ובפחות מעשרה לא הוי כדי להמית כיון דמפילו מיושב ורב נחמן דטרפיה לההוא תורא