תורת חיים חלק ב קצא

שלשה חלוקי דינין בהך מילתא כל היכא שהכניס ברשות ושניהן מצוין בחצר בעל החצר ובעל הקדירות אין שום אחד מהן חייב בשמירת חבירו דעל כל אחד מוטל לשמור את שלו כיון דאיתנהו שם תרווייהו והיינו הא דדייקינן באשה שנכנסה לטחון דברשות פטורה והיכא דבעל החצר אינו מצוי ובעל פירות מצוי שם בעל הפירות חייב בשמירת בעל החצר ואין בעל החצר חייב בשמירת בעל הפירות ולהכי בההיא איתתא דעלתה למיפא הואיל ובעיא צניעותא והוצרך בעל החצר לסלוקי נפשיה עליה מוטלת שמירת בהמתו של בעל הבית והיכא דבעל החצר מצוי ובעל הפירות אינו מצו' בבעל קדירות ופירות ושור דנקט מתני' דהכא שאין נותנין אלא בדרך פקדון בעל החצר חייב בשמירתן דהנך והנך לא מיחייב בשמירתו דבעל חצר והשתא דייק שפיר מברייתא דהאשה שנכנסה לטחון טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור דעל כרחך צריך למידק הכי דאם לא כן תיקשי אמאי נקט שנכנסה לטחון אלא ודאי הא קמשמע לן דטעמא שלא ברשות הא ברשות פטור אע"ג שנכנסה לטחון והיא מצויה שם כמו בעל החצר אפ"ה לא אמרי' שקבלה עליה שמירת בעל חצר וטעמא דמילתא כדמסיק דשאני בההוא עובדא כיון דבעיא צניעותא מרוותא מסלקי נפשייהו אבל בטחינה כיון דלא בעי צניעותא ובעל חצר איכא נמי התם מחוייב כל אחד לשמור את שלו ובשלחן ערוך סי' שצ"ג כתב ואפי' היה בעל החצר טוחן והביא זה חטין לטחון שישתכר בהן בעל החצר אפילו הכי מקרי שלא ברשות והיינו מדנקט ברייתא שנכנס לטחון כמו שכתבו התוספות ולפי מה שפירשתי אין ראיה דאיכא למימר שנכנסה לטחון בחנם קאמר אבל בשכר אין צריך רשות

וחפר בה בורות שיחין ומערות כלו' שקלקל את הקרקע אורחא דש"ס למינקט בורות שיחין ומערות כדאמ' בריש פ"ק דמציעא הא כל קרקע הילך הוא אמר לך איצטריך סד"א היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות דלאו הילך הוא כיון שקלקלה ואיתא נמי בההיא פירקא אמר רבא הב"ע כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות ואכל את הפירות וחפר בה בורות שיחין ומערות דאפחתה משווייה

בעל השור חייב בנזקי החצר אע"ג דמלתא דפשיטא הוא דאדם חייב בנזקי שורו אתי לאשמעינן דאע"ג דלא שכיחא שיחפור שור בורות שיחין ומערות ולא אסיק אדעתיה וכאגו' דמי אפ"ה חייב כיון שהכניסו שלא ברשות

ונטנפו כליו של בעל הבית פירש"י ז"ל ודוקא כליו אבל הוא עצמו הוזק בו חייב בעל השור ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוה דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכו' וקשה בסמוך קא' סתם גללים אפקורי מפקיר להו וכיון דמסתמא מפקיר להו בשעת נפילה לאו דידיה נינהו לכך נראה דלא ממעטינן מאיש בור ולא שור בור אלא מילתא דלא שכיחא כגון חפר בה בורות שיחין ומערות דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה אבל רבץ גללים פושע הוא שהכניס שורו שלא ברשות שדרכו להרביץ גללים כמ"ש התוס' וא"כ איש בור קרינן ביה דהוי ממש כאלו הוא עשאה

הזיקו בע"ה פטור לעיל גבי הכניס שורו לחצר ב"ה שלא ברשות הוה מצי למימר נמי שאם הזיקו בע"ה דפטור והכא הוה מצי נמי למימר שאם הוא עצמו רבץ גללים ונטנפו כליו של בע"ה דפטור אלא דלעיל רבותא נקט דאפי' רבץ שורו גללים פטור אע"ג דזבל בהמה לאו מידי דהפקר הוא אפ"ה אמרינן סתם גללים אפקורי מפקיר להו וכ"ש גללי אדם וה"נ רבותא אשמעי' דאפי' נכנס הוא עצמו והזיקו ב"ה פטור אע"ג דלפעמים אדם נכנס לחצר חבירו שלא ברשות וכ"ש אם הכניס שורו שלא ברשות דלאו אורחא הוא כלל והזיקו ב"ה דפטור

לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אין לפרש דלא הוה ידע ביה שנכנס קאמר דא"כ מאי קאמר דא"ל נהי דאית לך רשות לאפוקי וכו' אפוקי מאן דכר שמיה הכי איבעי ליה למימר דכיון דידע שנכנס איבעי ליה לאסוקי אדעתי' ולהזהר בו שלא יזיקנו ועוד דא"כ טפי ה"ל לפרושי רישא דמלתא לא אמרן דהזיק את ב"ה או הוזק בו ב"ה דחייב אלא דלא הוה ידע ביה אבל ידע ביה פטור דכיון דידע דנכנס ה"ל לשמור עצמו ממנו כמ"ש בהדיא הטור סי' שע"ח בשם הרמ"ה. לכך נראה לפרש דה"ק לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה שהזיקו דהיינו שהזיקו שלא בכוונה אבל הוה ידע ביה דהיינו שהזיקו בכוונה שרצה להוציאו מביתו ולא רצה לצאת עד שהזיקו חייב דאמר ליה נהי דאית לך רשות לאפוקי ואפילו להכותו רשאי דקי"ל עביד איניש דינא לנפשיה לאזוקי לית לך רשות וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות חובל ומזיק

ואמאי והא תם הוא תימה מה פריך דלמא במועד איירי וליכא למימר דאקושיא דבתר הכי סמיך דאי הכי בר קטלא הוא דא"כ רב לא משני מידי וליכא למימר דרב אשינויא דבתר הכי סמיך דחזא ירקא ונפל דהא רב יוסף משני לה ורב יוסף בתר רב טובא הוה. ועוד דרש"י ז"ל כתב א"ה בר קטלא הוא בנפילה קמייתא והיאך בא לידי מועד דזה לא עלה מן הבור מאליו וליכא למימר דערק וכו' ולכאורה לאו סברא מעלייתא היא דהכא נמי איכא למימר שאין הבור עמוק הרבה וקפץ השור ועלה מאליו וערק לאגמא. על כן נראה דקס"ד מדקתני מתניתין נפל לבור ולא קתני הפיל עצמו לבור משמע דבנפל לבור מאליו איירי בלא מתכוין לכך פריך ואמאי הא תם דאפי' עשה כן כמה פעמים והרג בני אדם שלא בכוונה כלל לא הוי מועד בכך וכה"ג כתבו התוספות לעיל בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ומשני רב דלאו בנפל מאליו איירי אלא במועד ליפול בכוונה על בני אדם בבורות ופריך אי הכי שנתכוין להפיל עצמו על בני אדם בר קטלא הוא ואמאי קתני מתני' משלם את הכופר ולא קתני השור בסקילה ומשלם את הכופר וכ"כ התוספות בפרק ד' וה' ומשני דחזא ירקא ונפל דלאו בר קטלא הוא כיון שלא נתכוין להרוג אבל מועד מיהא הוי לשלומי כופר אם עשה כן שלשה פעמים כיון שלא נפל מאליו אלא נתכוין ליפול על בני אדם אע"ג שלא נתכוין להרוג חייב כופר דנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם אם הוא מועד בכך נמי חייב כופר אע"ג דפטור מן המיתה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"י מנ"מ. מיהו רש"י ז"ל לא רצה לפרש הא דפריך אי הכי בר קטלא הוא כדפירשתי משום דהוה סבר דהא דפריך אמאי והא תם הוא אקושיא דבתר הכי סמיך וא"כ מאי אי הכי דקאמר מעיקרא נמי תקשי והא בר קטלא הוא ואמאי לא קתני מתני' דהשור בסקילה ומשלם כופר לכך דחק לפרש דפריך היאך בא לידי מועד כיון דזה לא עלה מן הבור מאליו

אימא סיפא כו' כתבו התו' הכא לא משני נעשה כדמשני בפ"ק דקדושין דהכא אית ליה שינויא אחרינא דאמר תברא וכו' וצ"ל דתברא עדיף מנעשה מיהו קשה אליבא דרבא דמשני הכא איידי ולא משנה נעשה אלמא דאיידי עדיף ליה א"כ התם נמי לישני איידי דקתני רישא נתן הוא תנא נמי סיפא נתנה היא ואמרה היא כדמשני הכא ושמא יש לומר נהי דתברא עדיף מנעשה נעשה מיהא עדיף מאיידי ורבא דמשני הכא איידי ולא משני נעשה משום דניחא ליה לאוקמי כולה רבנן ודלא כר' דס"ל הלכתא כרבנן כמ"ש התו'

דף מט היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פי' ואין הבעל או אין האשה זכה ופטור מדמי ולדות או מנזק וצער ומה שפירש"י ז"ל בפ' ד' וה' היתה שפחה או גיורת מעוברת מגר ומתו שניהם פטור מן הכל צ"ל דלאו שניהם יחדו קאמר אלא או זה או זה דאי לאו הכי מאי פריך הכא והוצרך לפרש דקאי נמי אנזק וצער דקאמר היתה שפחה או גיורת ולא קאמר היתה ישראלית נשואה לגר עובד כוכבים

ומי עדיפא ממתני' כתבו התו' וא"ת ומאי ס"ד דמקשן וי"ל משום דהך ברייתא קתני נזק וצער וכו' ועוד נראה מדקתני ברייתא זכה ולא קתני פטור דומיא דמתני' פריך דלשון פטור לא שייך אלא במ' שהיה לו תביעה עליו והיינו כגון שחבל בה בחיי הגר שהיה לו לגר תביעה עליו ואם מת הגר פטור מאותה תביעה אבל לשון זכייה שייך בהפקר והיינו כשחבל בה לאחר מיתת הגר דהוה להו ממון שאין להן תובעין וזכה מן ההפקר

ותני זכת' כתבו התו' ואין מגיה ברייתא אלא כלומר זכה מי שיש לו זכות לטעמייהו אזלי שכתבו לעיל דפריך מדקתני דומיא דנזק וצער דכיון דמכח דומיא פריך א"כ מעיקרא דקאמר ומי עדיפא ממתניתין בעי למימר דדומיא לאו מילתא היא וכי הדר קאמר ואיבעית אימא לאחר מיתת הגר כו' משמע דה"ק לעולם דומיא מילתא היא ותני זכתה ואי אמרת דמגיה זכתה בברייתא א"כ ע"כ בחבל בה אחר מיתת הגר דוקא איירי דבחבל בחיי הגר פטור כדקתני מתניתין וא"כ השתא נמי לא הוי דומיא דנזק וצער דאיירי בין בחבל בה בחיי הגר בין בחבל בה לאחר מיתת הגר לכך כתבו דאינו מגיה אלא זכה מי שזכה דאם חבל בחיי הגר זכה המזיק ואם חבל לאחר מיתת הגר זכתה האשה והוי שפיר דומיא דנזק וצער

החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים פירוש ומקום פתחו אין בו שיעור בור כגון שאינו עמוק עשרה ונפל דרך הפתח שבר"ה לתוך הבור שברשות היחיד חייב אע"ג דבור ברשות היחיד ולא אפקר רשותו פטור הכא חייב כיון דפתחו ברשות הרבים הוא ונפל דרך שם לבור דבור בתר פתחה אזלא בכל הך שמעתין כמ"ש התו'

שעל עסקי כרייה באה לו פירש"י ז"ל שאין לו חלק בו שכרהו וכו' ועוד יש לפרש דבור ברשות הרבים מחייבין אותו מחמת הכרייה והפתיחה לאפוקי בור ברשות היחיד ואפקר רשותיה אם מחייבין אותו לאו משום דכרה ופתח הוא דהא ברשות עשה אלא משום דאפקר' רשותיה הוא

דף נ בשלמא לרבה רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא אע"ג דלעיל פריך ש"ס רישא רבנן וסיפא רבי וכן בכולי דוכתי ס"ל דוחק לאוקמי רישא וסיפא בתרי תנאי הכא ניחא משום דרישא ענין אחד וסיפא ענין אחר הוא דהא דקתני רישא החופר בור בר"ה ופתחו לרה"י פטור כו' החופר בורות שיחין ברה"י ופתחו לר"ה חייב הוא ענין אחד דקתני תנא דבר והיפוכו והא דקתני סיפא החופר בורות ברה"י הסמוכה לר"ה כו' ורבי יוסי בר' יהודה מחייב כו' מילתא אחריתי הוא וכברייתא אחרת דמיא דקתני פלוגתייהו דת"ק ור' יוסי בר' יהודה בחופרים לאושין ולפי זה ניחא הא דקאמר רב אשי בסמוך השתא דאוקימתא לרב יוסף לדברי הכל כו' דלכאורה קשה מאי השתא דאוקימתא בלאו הך אוקימתא נמי לוקמ' כולה ר' ישמעאל ובדארווח ארווחי ואי משום דהשתא כולה דברי הכל קאמר ורישא כשלא הפקיר לא רשותו ולא בורו וכו' כמ"ש התוס' מ"מ לא ניחא לישנא דהשתא דאוקימתא דנהי דאי לאו אוקימתא קמייתא לא מצי לאוקמי לרבה כולה דברי הכל לוקמא מיהא כולה ר' ישמעאל ובדארווח ארווחי אבל למה שפירש דרישא ר' ישמעאל וסיפא ר"ע לאו דוחק הוא דתרתי מילי קתני אתי שפיר דכל קמא דלא מצי לאוקמי לרבה כולה דברי הכל לא בעי לאוקמי כו' ר' ישמעאל דמה לי כולה ר' ישמעאל ומה לי רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא דבין כך ובין כך לאו כולה דברי הכל היא ואדרבא רישא ר' ישמעאל וסיפא רבי עקיבא ניחא טפי ממאי דדחיק לאוקמי בדארווח ארווחי דוקא אבל השתא דמצי לאוקמי כולה דברי הכל היא לכך קאמר השתא דאוקימתא כו' לרבה נמי לא תוקמא כתנאי

כגון דארווח ארווחי לר"ה שהרחיב החפירה בענין שחופר קצת בר"ה דלאושין פטור כיון שעשה ברשות וכן כתב הטור וכן משמע מפי' רש"י ז"ל ומהר"ש לוריא ז"ל הגיה דבריו וכתב דארווח בה ארווחי לר"ה כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה דהוה ליה כו' ובתר הכי גבי ברשות היחיד הסמוכה לר"ה מחק מה שכתב כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה משמע דס"ל דהא דקאמר דארווח ארווחי לאו שהרחיב החפירה לר"ה אלא דארווח מרשותו לר"ה כלומר שמקצה מקום מרשותו לר"ה ואחר כך חפר בה דלאושין פטור ושלא לאושין חייב וטעמו משום דאי כשהרחיב החפירה לר"ה א"כ לאושין אמאי פטור נהי דברשות קעביד הא קיימא לן כל המקלקלין בר"ה אפילו ברשות ב"ד אם הזיקו חייבי' וכן כתב הטור בסימן תי"ד וסי' תי"ו מיהו אין צורך להגיה הספרים דשאני התם שמניח המקלקלין ברשות הרבים עצמו אבל הכא כל הבור חופר ברשותו אלא שמרחיב קצתו לר"ה ואין עיקר התקלה בר"ה ועוד דלפירושו אמאי נקט לישנא דארווח ארווחי הוה ליה למימר בהדיא כגון דמקצה מקום מרשותו לר"ה כדאמר בכיצד הרגל פליגי במקצה מקום