תורת חיים חלק ב קצ

דאין נזקקין לו דאף אם יביא שמעון עדים שהלוהו או שהפקיד בידו מאי הוי דהא קיימא לן המלוה או המפקיד את חבירו בעדים א"צ להחזירו בעדים ונאמן ראובן לומר פרעתיך או החזרתי לך לכך פירש דשמעון טוען שראובן גזלו בעדים כגון שתפסו משלו או שנשתמש במשכונו ופחתו דהוי גזלן ואם יביא שמעון עדים על דבריו אין ראובן נאמן לומר פרעתיך דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ואי לאו קרא ה"א דשומעין לו ואע"ג דיש מחלוקת בדבר אי גזלן צריך להחזיר בעדים או לא מ"מ רש"י ז"ל ס"ל דצריך להחזיר בעדים כמ"ש ב"י בסימן צ"ו וז"ל אבל ה"ר נתן בר מאיר כתב וכו' דכל היכא שגזל בעדים אין לו חקנה אא"כ החזיר לו בעדים והביא ראיה מדברי רש"י ז"ל בפ"ק דבבא מציעא

דקדים תבעיה לבעל ולד תחילה וא"ת כי קדים תבעיה תחילה מאי הוי וכי בשביל כך יפסיד הא מצי למימר אנא בעל הולד אשכחי' בשוקא תחילה ולכך תבעתי אותו תחילה ולעולם ספוקי הוא מספקא לי אי אית לך שותפא וי"ל כיון דמבעל הפרה יכול להוציא בדין כוליה פלגא דניזקא כדאמר דמצי אמר ליה פרה דידך אזיקתן ומבעל הולד אינו יכול להוציא רק שמינית הנזק הלכך אפי' אי אשכחיה לבעל הולד תחילה לא היה לו לתבעו כיון דעל כרחו יתבע נמי לבעל הפרה בעד המותר א"כ מה לי לצרה זאת למיקם בדינא תרי זימני לא היה לו לתבוע אלא לבעל הפרה לחוד והיה מוציא ממנו פלגא דנזקא כולה אלא לפי שידע דבעל הולד ודאי שותפא הוא לכך כי אשכחיה תבעי' תחילה

מידע ידעי אנא דשותפי אית לי. אע"ג דסומכוס סובר ממון המוטל בספק חולקין וא"כ ריבעא ופלגא דריבע' בעי שלומי דאי ודאי אית ליה שותפא משלם ריבעא השתא דאיכא ספיקא משלם נמי פלגא מאידך ריבעא מ"מ יש לנו להעמיד הפרה בחזקת שהיא מעוברת והשתא היא דילדה כמ"ש התו'. ולכאורה היה נראה לפרש דהאי איכא דאמרי לאו אוקימתא היא דמתניתין ודאי לא מיתוקמא אלא דקדים ותבעיה לבעל ולד תחילה אלא דינא קמ"ל דמשמע מלישנא קמא דאי תבע לבעל פרה תחילה גובה ממנו כל חצי נזקו דהכי משמע לישנא דא"ל פרה דידך אזיקתן וקאמר השתא איכא דאמרי דלאו דינא הכי דאע"ג דקדים תבעיה לבעל פרה מצי מדחי ליה ואין גובה ממנו אלא ריבעא ופלגא דריבעא וכן משמע מתוך דברי רבינו זרחיה ז"ל ואין נראה דאי לא מצי גבי כל חצי נזקו מבעל הפרה אע"ג דתבעיה תחילה א"כ כי קדים תבעיה לבעל הולד תחילה מאי הוו אכתי תיקשי למה יפסיד בשביל כך הא מצי למימר אנא בעל הולד אשכחי' ברישא ואמינא איתבעיניה ברישא לאפוקי מיניה פלגא דריבעא והדר אתבע נמי לבעל פרה לאפוקי מיניה ריבעא ופלגא דהשתא ליכא למימר דלא איבעי ליה למיקם בדיני תרי זימני דהא אי נמי תבעיה לבעל פרה ברישא אכתי הוה איצטריך ליה למיתבע נמי לבעל הולד כיון דלא מצי לאפוקי מבעל פרה טפי מריבעא ופלגא

דף מז מאי טעמא גופא היא כתבו התו' מדאמר רבא בתמורה ובסנהדרין ולד הנרבעת והנוגחת אסורה אין להוכיח דעובר ירך אמו הוא דהתם היינו טעמא שהולד עצמו נהנה מרביעה והיא וולדה נגחו ונרבעו משמע בהדיא דס"ל להתו' דאפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא אמרי' דהיא וולדה נגחו ודבריהם תמוהים חדא דלאו סברא היא כלל לומר שהולד יש לו חלק בנגיחה זו כיון שהוא מונח מקופל במעי אמו פשיטא דלא ידע מידי מהאי נגיחה ופשיטא נמי שאינו נהנה מן הרביעה כלום דדוקא למ"ד עובר ירך אמו הוא דהוי הולד כאחד משאר אבריה לכך שייך שפיר למימר דהיא וולדה נגחו ונרבעו דחד גופא הוא ואין הפרש בין הולד לשאר אברים לכך משתלם מולד אבל למ"ד לאו ירך אמו הוא פשיטא דלא משתלם מן הולד כיון דלא עביד מידי. ועוד דא"כ אמאי דחק ריב"א לפרש לעיל דכולה מילתא לסימנא נקט כאלו עשה הולד חצי הנזק והא לפי זה הקושיא מעיקרא ליתא דאיכא למימר דאביי ס"ל כמאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא ולהכי משלם רביע דהא מילתא דפשיטא הוא דשני שוורים של שנים אחד שוה מנה ואחד שוה מאתים שנגחו לשור דמשלמי שוה בשוה וכיון דעובר לאו ירך אמו הוא הוה להו כשני שוורים שנגחו לסברת התוספות דאמרינן היא וולדה נגחו אפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא ועוד קשה דרבא קאמר תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה משום דפירשה ולאו ירך אמו הוא ולפי סברת התו' כי לא הוי ירך אמו מאי הוי אכתי אמאי אינו גובה מביצת' נהי דלא גבי כולה חלק' מיהא ליגבי כפי ערך שויי' דהא ביצה נמי יש לה חלק בנגיח' זו כמו ולד אע"ג דלאו ירך אמו הוא ואין סברא לחלק בין דבר שיש בו רוח חיים לאין בו רוח חיים כיון דולד נמי מקופל וכמונח בקופס' דמי ואין לו ידיעה מנגיחה זו ואפ"ה אמרינן שיש לו חלק בה הכי נמי בביצה אמאי אינו גובה ממנה חלקה דלשון אינו גובה מביצתה משמע דאינו גובה כלל לכך נראה דלמ"ד עובר לאו ירך אמו הוא לא משתלם מן הולד כלום כיון דלא עביד מידי וכן לענין רביעה למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא הולד שרי דודאי אין לו הנאה מן הרביעה ולכך קאמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה משום דגופה הוא וירך אמו הוי והוי כשאר אבריה כאלו הולד נגח אבל תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה כיון דמפורש ממנה אין לו שייכות אל גוף התרנגולת ולא קעביד מידי והשתא צריך לומר לאביי דעובר ירך אמו הוא דאי לאו הכי בעל הולד אמאי משלם חלקו הא לא קעביד מידי ולכך דחק ריב"א לפרש דכולה מילתא סימנא בעלמא נקט ולפי זה יש להוכיח שפיר מפרק כל האיסורין והנשרפין דעובר ירך אמו הוא מדקאמר היא וולדה נגחו ונרבעו ואי לאו ירך אמו לא שייך נגיחה ורביעה בולד

וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו היינו מתניתין דריש פ' החובל דקתני התם ושמין כמה היה יפה וכמה היא יפה וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו היינו מתניתין דר"פ הכונס דקתני התם שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכו' ותימה כיון דעיקר הדין בקוטע ידו של חבירו מתני' בר"פ החובל אמאי נקט יד עבדו ולא קאמר וכן אתה מוצא בקוטע ידו של חבירו

אימא סיפא אם הכניס ברשות כו' כתבו התוספות תימה אמאי לא דייק מתחילת הבבא דקתני שלא ברשות ושברם בהמתו של בעל הבית פטור הא ברשות חייב כרבנן וקשה להוזקה בהן בעל הקדירות חייב כרבי כו' וי"ל דרישא מיתוקמא כרבי ושלא ברשות דנקט משום דבעי למיתני ואם הוזקה כו' אבל לא מצי למימר דכולה רבנן ושלא ברשות דנקט משום שברתה בהמתו של בעל הבית פטור דמשום הא לא איצטריך דהא בהדיא קתני סיפא ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב עד כאן מה שכתבו דלא מצי למימר כולה רבנן ושלא ברשות דנקט משום שברתה בהמתו כו' דמשום הא לא איצטריך דהא בהדיא קתני סיפא ואם הכניס כו' אין נראה דא"כ מנא ליה להקשות דהא אדרבא איכא למימר דעיקר מילתא לא אתי לאשמעינן אלא הא דקתני רישא שלא ברשות ושברם בהמתו של בעל הבית פטור וסיפא דקתני ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב אע"ג דלא איצטריך דמדיוקא דרישא שמעינן לה איכא למימר דקתני תנא דבר והיפוכו דהכי אורחא דתנאי בכולה ש"ס למיתני שאם הוא כך חייב ואם הוא איפכא פטור ועוד תימה דבלאו הכי אי אפשר כלל לומר דכולה רבנן ושלא ברשות דנקט משום שברתה בהמתו של ב"ה פטור דא"כ הכי איבעי ליה למיתני הקדר שהכניס קדירותיו שלא ברשות ושברתם בהמתו של ב"ה פטור ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ואם הוזקה בהן בעל הקדירות חייב דהשתא הוי שפיר קאי ואם הוזקה אהכניס ברשות ומה שכתבו דלהכי לא דייק מתחילת הבבא משום דשפיר מיתוקמא כרבי ושלא ברשות נקט משום דבעי למיתני ואם הוזק כו' נראה דוחק וכ"ש לר' זירא דמשני תברא דלדידיה צריך לומר הכי לפי האמת וזה דוחק דפשטא דמתניתין לא משמע הכי דנקט רישא איידי סיפא וטפי הוה ליה למיתני איפכא הקדר שהכניס קדירותיו לחצר שלא ברשות והוזקה בהן בהמתו של ב"ה בעל הקדירות חייב ואם שברן בהמתו של ב"ה פטור על כן נראה לפרש דרישא וסיפא דבבא חד ענינא הוא דקא תני דבר והיפוכו כדפי' והוצרך להפסיק ולמיתני ואם הוזקה באמצע משום דדוקא דשלא ברשות דרישא קאי דלא מחייב אם הוזקה אלא כשהכניס שלא ברשות ולהכי דייק שפיר טעמא שלא ברשות הא ברשות לא מחייב מדלא קתני ואם הוזקה בתר הא דקתני ואם הכניס ברשות חייב אימא סיפא אם הכניס ברשות בעל החצר חייב אתאן לרבנן והוה מצי לאקשויי מדיוק' דרישא אלא דניחא טפי להקשות מסיפ' דקתני בהדיא אם הכניס ברשות בעל החצר חייב מיהו על הבבא עצמה אינו יכול להקשות רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי דלא רישא ולא סיפא הוא דחד מילתא וחד ענינא הוא דקתני דבר והיפוכו

ואפילו נשברו ברוח הוצרך להוסיף ולומר דברשות קבל עליו אפי' נשברו ברוח לאפוקי מסברת המקשה דהוה קס"ד דטעמא דרבנן דאמרי אפי' בסתמ' קביל עליה נטירות' היינו משום דבהמתו דבעל הבית כיון דקיימ' בחצירו מילתא דשכיח' ועביד' הוא שתזיק לקדירותיו דבעל הקדר או שתזיק בהן ומסקי אדעתייהו ולהכי אמרינן דמסתמא כל אחד קבל עליו לשמור את שלו ושל חבירו ולכך פריך רישא וסיפא רבי ומציעת' רבנן ומשני רבא דטעמא לאו משום דעביד' הוא דאפי' נשברו ברוח דלאו עביד' הוא נמי קבל עליו וטעמא משום דברשות כיון דאמר ליה כנוס שורך עול ואנטריה לך קאמר ליה אבל בעל הקדירות לא קבל עליה מידי ובסמוך נמי הוצרך רבא להוסיף ולומר דברשות קבל עליו אפי' חנק את עצמו משום דטעמא דרב דאמר הוה לה שלא תאכל היינו דאיהו לא קעביד מידי אלא הבהמה המיתה את עצמה ולכך משני רבא דברשות שאני דמקבל עליו אפי' המית עצמו ולא מיבעיא אם המית עצמו על ידי פירותיו שהכניס כגון שאכל הרבה אלא אפי' חנק את עצמו נמי קבל עליה אע"ג דאפילו גרמא בעלמא נמי לא הוי: סם המות הוא דלא עבידא דאכלה פי' מדקתני סם המות דלא הוי אלא גרמא בנזקין כיון דלא עבידא דאכלה ופשיטא דגרמא בנזקין פטור ולא קתני פירות לאשמעינן דאע"ג דעבידא דאכלה והוי דינא דגרמי אפי' הכי פטור משום דלא הוה לה למיכל. והשתא ניחא דלא מצי לשנויי דנקט סם המות לאשמעינן אע"ג שהיתה אבודה לגמרי דכיון דלא הוי אלא גרמא פשיטא דפטור אע"ג דאבודה לגמרי. וכן משמע מדברי ריצב"א ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בפרק הגוזל עצים שהחילוק שבין דיני דגרמי לבין גרמא בנזקין דכל מידי דרגיל ומצוי הוי דינא דגרמי וכל מידי דלא עבידא דאתי הוי גרמא בנזקין

ואם הכניס ברשות חייב אע"ג דברייתא רבנן היא דלר' לא מחייב עד שיאמר לו כנוס שורך ואני אשמרנו מ"מ מדרבנן נשמע לר' דעד כאן לא פליגי אלא אי סתמא כמפרש דמי אי לא אבל בנטירותא דעלמא אי אמרינן דלרבנן קביל עליה בסתמא לרבי נמי קביל עליה כשא"ל אני אשמרנו

דף מח הכי השתא התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא תימא והא רבא אמר לעיל דאדרבא משום דברשות הוא דמקבל בעל הבית נטירותא טפי ואפי' חנק את עצמו אלמא הורע כחו של בעל הבית ברשות ועוד תימה דפריך בסמוך ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטין אמאי לא פריך מכל הני דמתניתין קדרות ופירו' ושור ועוד קשה אמאי נקט ברייתא שנכנסה לטחון דוקא ומה שפירשו רש"י ז"ל והתו' בקושיות הללו נראה דוחק גדול ועוד קשה מנא ליה למידק מברייתא דהאשה שנכנסה לטחון טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור דלמא ברשות נמי חייב ושלא ברשות משום רישא נקט דלהכי פטור באכלתן בהמתו של בעל הבית דהכא ליכא למימר כמ"ש התוס' לעיל דמשום הא לא איצטריך כיון דלא קתני בסיפא מידי ע"כ נראה לפרש דהא דמשני רבא לעיל דברשות שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר אפילו נשברו ברוח אבל בעל קדירות לא קבל עליו שמירת בעל החצר טעמא דמילתא משום דבעל החצר מצוי הוא בחצירו תמיד ומשמר אבל הקדר מפקיד קדירותיו אצל הב"ה והולך לו וכן כתב בהדיא הרא"ש ז"ל והשתא משני שפיר הכא ברשות קביל עליה נטירותא דההיא איתתא לא הפקידה פקדון אלא עלתה למיפא בההוא ביתא ואם כן לא יצתה משם עד אחר האפייה הלכך קבלה עליה נטירותא דבעל הבית כי עלתה ברשות כיון דהיא מצויה בביתו עד אחר האפייה אבל קדר שמפקיד והולך לו אפי' ברשות לא קביל עליה נטירא דבעל חצר ופריך מהאשה שנכנסה לטחון חטין דגם היא אינה מפקדת שם החטין אלא צריכה לשהות שם עד אחר הטחינה ואפילו הכי דייקנין הא ברשות פטור ומשני לטחון חטין כיון דלא בעי' צניעות' מידי לא בעי מסלקי כו' ופי' והשתא איכא