תורת חיים חלק ב קפט

ס"ל דאפי' באומדנא בעלמא הוי מועד ורב זביד ס"ל דאפי' בהריגת שלש בהמות הוי מועד וכן כולן וכ"ש דס"ל דנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם דהוי מועד כיון דלענין תשלומי כופר ריבה הכתוב שלא בכוונה כבכוונה ותדע דאי לאו הכי תיקשי רב זביד דמוקי לה כגון שהרג שלש בהמות אמאי לא קאמר כרב שימי כגון שהרג שלשה עובדי כוכבים ומזלות א"נ כגון שהרג שלשה בני אדם טריפה אלא ודאי כל חדא רבותא אשמעינן מיהו מועד דקרא אית להו לכולהו דאיירי שנגח נגיחה מעלייתא כההיא נגיחה דרישא דקרא וכגון דערק לאגמא או שאין מכירין אותו ועוד נראה דלשון הכתוב ואם שור נגח הוא משמע דבכוונה איירי מדלא כתיב ואם נגח השור מתמול שלשום דאם שור נגח הוא משמע שהשור בטבעו כך הוא ורגיל לעשות כן וזה לא שייך בנגיחה שלא בכוונה

במועד להתחכך על בני אדם בכותלים כתבו התו' דמועד דהכא ודלקמן לאו דוקא מועד בשלשה פעמים קאמר אלא כלומר בדבר שנעשה מועד מתחילתו ולפירושם קשה דאמאי קאמר במועד להתחכך על בני אדם בכותלים על אדם בכותל מיבעי' ליה למימר כיון דבחד זימנא סגי ולקמן נמי אמאי קאמר במועד ליפול על בני אדם בבורות על אדם בבור מיבעיא ליה. והרמב"ם ז"ל בפ"י מנ"מ כתב היה מועד ליפול על בני אדם בבורות וראה ירק בבור ונפל לבור בשביל הירק והיה שם אדם ומת או שהיה מועד להתחכך בכותלים ולהפיל על בני אדם ונתחכך בכותל להנאתו ונפל על אדם ומתוכו משמע דס"ל דמועד דהכא היינו שעשה כן שלשה פעמים וכתב שם הרב המגיד דכן עיקר ואע"ג דשן ורגל מועדין מתחילתן אפי' הכי לא נעשה מועד בנגיחה אחרונה לחוד דהוי שינוי כמו שכתבו התוס' בשם רש"י ז"ל בפרק הפרה

ומנא ידעינן בריש פרק קמא דקאמר ש"ס תולדה דשן מה היא נתחככה בכותל להנאתה לא קא בעי מנא ידעינן דאיכא למימר דכל בהמה שמתחככת בכותל לעולם אין כוונתה להזיק אלא להנאתה והא דקאמר נתחככה בכותל להנאתה ולא קאמר סתמא נתחככה בכותל י"ל דטעמא קאמר דלהכי הוי תולה דשן כיון דהוא עושה כן להנאתה דומיא דשן אבל הכא דקאמר א"ה בר קטלא הוא צ"ל דקסבר שמתחכך בכותל להפילו לכך בתר דמשני דאיירי במתחכך בכותל להנאתו קבעי מנא ידעינן

הכא נמי במתחכך להנאתו תימה דהכא אמר רב דפטור מזה ומזה ולקמן בהפרה מוקי רב מתניתין דקתני משלם כופר במועד ליפול וכו' כמ"ש התו'. ועוד תימה דבכולה ש"ס היכא דפליגי רב ושמואל סידר ש"ס מילתא דרב ברישא ואמאי סידר הכא מילתא דשמואל ברישא ולספרים דגרסינן בסמוך תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרבה אפשר ליישב דאיכא למימר דרב לא מפרש מתני' במתחכך להנאתו אלא ס"ל דבתם איירי ובמתכוון להפילו ולא על האדם כסברת המקשה ולא פליגי רב ושמואל בהדדי לענין דינא אלא פירושא דמתני' בעלמא איכא בנייהו דשמואל דייק פירושו מדקתני ונפל ולא קתני והפיל ורב דייק לה מדקתני פטור סתמא משמע לגמרי כמ"ש התו' ולהכי לא נקט להו כסדרן כאלו לא קאי מילתא דרב אדשמואל לא שמעינן דלא פליגי לענין דינא כלל

יתר ע"כ אמר ר' יהודה ברייתא היא בתו' דמכילתין והכי אית' התם ר' יהודה אומר שור המדבר ושור ההקדש ושור הגר שמת ואין לו יורשים פטור שנאמר והועד בבעליו ואין בעלים לאלו יתר ע"כ אמר רבי יהודה וכו' ותימה דמאי יתר ע"כ דקאמר והא מרישא נמי שמעינן לה מדקתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשי' שור הגר שמת מאי ניהו וכו' כדדייק רב הונא

רבי אומר שור המדבר וכו' פטורין מן המית' תימה ממה נפשך אי דריש שור שור שבע' אפי' שור המדבר ושור הקדש ושור הגר נמי לחייב ואי לא דריש להו שור האשה שור היתומים ושור האפוטרופים מנא ליה דחייבין וי"ל דודאי דריש להו אלא דסבר דתלתא אתיין לרבוי ותלתא אתיין למעוטי דהיינו קמא אתיא לגופיה אידך הוי ריבוי ואתי לרבות שור האשה שלישי הוי רבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואתי למעוטי שור המדבר רביעי חזר ואתי לרבוי שור היתומים דלאו ריבוי אחר ריבוי הוא דהא שלישי לאו ריבוי הוה אלא מיעוט חמישי הוי ריבוי אחר ריבוי ואתי למעוטי שור הקדש ששי אתי לרבויי שור אפוטרופוס דלאו ריבוי אחר ריבוי הוא כדפי' שביעי אתי למעוטי שור הגר וכה"ג איתא בפ"ק דסנהדרין גבי הא דתנן הערכין הקרקעות תשעה וכהן דקאמר מה"מ אמר שמואל עשרה כהנים כתובין בפרשה חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים ופירש"י ז"ל דקמא לגופיה ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט ושלישית הדר איצטריך לגופיה דנהוי כהן דכיון דאיתרבי אפילו ישראל כי הדר כתב כהן לאו מיעוט הוא אלא ריבוי וכן כולן חד דווקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט. אבל תימה כיון דר"י שור המדבר ושור הגר דפטורין מיתורא דשור שור נפקא ליה וע"כ צ"ל דקרא אתי לאשמעינן דשור הגר אע"ג דנגח בחיי הגר ומת נמי פטור דאל"ה היינו שור הגר היינו שור המדבר כדדייק רב הונא וא"כ למה ליה קרא דוהועד בבעליו והמית שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד לאפוקי נגח ולבסוף הפקיר הא משור שור יליף לה וצ"ל דלפי האמת דיוקא דרב הונא לאו מילתא היא ורב הונא דייק הכי משום דלא ידע ברייתא דיתר ע"כ דאיכא למימר דכולהו צריכי דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא הוה מוקמינן ליה לשור המדבר דלא הוה ליה בעלים מעולם אבל שור הקדש ושור הגר דהוו להו בעלים מעיקרא אימא לא ואי לא כתיב אלא תרתי מיעוטי הוה ממעטינן נמי שור הקדש משום דאינו ראוי עוד להיות לו בעלים אבל שור הגר שמת דראוי הוא עדיין להיות לו בעלים אימא לא וכן משמע דדיוקא דרב הונא לאו מילתא היא מדקאמר ר"י יתר ע"כ כמו שכתבתי לעיל

דף מח מסר שורו לשומר חנם הזיק חייב הוזק פטור שומר ראשון דארבעה שומרין נקט והוא הדין לשומר שכר דכיון דטעמא משום דלא אסיק אדעתיה דאתי אחרינא ומוקי ליה לדידיה א"כ מהאי טעמא שאר שומרין נמי פטורין וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם והטור ז"ל

תם חייב ומועד פטור אין להקשות יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כדפרי' לעיל דשאני הכא לענין שמירה דגלי קרא כדאי' בפ' המניח אימר דשמעת לר"י לענין שמירה דכתיבי קראי אבל לעיל בעי למימר דתם מיחייב בדמי ולדות מסברא: שור שנגח את הפרה פרק חמישי

דף מו זו דברי סומכוס וכו' לרבה בר רב הונא דפרק השואל ולר' חייא בר אבא דסוף פרק המניח דאמרי אמר סומכוס אפילו בברי וברי אין להקשות לדידהו אמאי קתני מתני' ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה וכו' דהא אפי' בידוע נמי ס"ל הכי דאיכא למימר ואין ידוע לב"ד קאמר אבל מזיק וניזק שניהם טוענים טענת ברי כמ"ש רשב"ם ז"ל בר"פ המוכר פירות מיהו פשטא דמתני' אין ידוע לגמרי קאמר ובשמא ושמא איירי כדמשמע בריש מציעא דקאמר כי אמר סומכוס שמא ושמא אבל ברי וברי לא אמר ופי' רש"י ז"ל שם שמא ושמא כי התם דקתני נמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה וכו' וכיון דפשטא דמתני' בשמא ושמא איירי ניחא הא דאיצטריך שמואל למימר זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים וכו' ובסמוך מייתי ש"ס ראייה לדבריו מברייתא אע"ג דלכאורה מילתא דפשיטא היא דרבנן פליגי עליה דסומכוס מדתנן בס"ס המניח זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי וכו' המע"ה והיינו על כרחך רבנן דפליגי אסומכוס כדאמר התם אלא משום דאיכא למימר כולה סומכוס היא וליכא מאן דפליגי עליה והכא בשמא ושמא קאמר דיחלוקו וההיא דהמניח בברי וברי כדאמר התם לכך קאמר שמואל זו דברי סומכו' אבל חכמים אומרים כו' לאשמעינן דפליגי עליה דסומכוס. וכיון דפשטא דמתניתין בשמא ושמא לכך קאמר ש"ס דזה הכלל איצטריך דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא ולא מצי למימר דאיצטריך לשמא ושמא ומה שכתבו התוספות תימה דבפ' השואל משמע דלא אמר סומכוס אלא בעומד באגם אף ע"ג דהתם בברי וברי איירי מ"מ קשה לר' חייא בר אבא דאמר אמר סומכוס אפי' בברי וברי דלדידיה מתניתין דהכא בברי וברי

ואי ליכא זוזי לאשתלומי מיניה לשקליה לתורי' בזוזי דאמרי אינשי וכו' בפ' המוכר פירות פי' רשב"ם ז"ל דאמרי אינשי כו' ומקרא נפקא לן בפ"ק דב"ק דתניא ישיב לרבות שוה כסף ודבריו תמוהים דא"כ אמאי מייתי ראיה מהא דאמרי אינשי טפי הוה ליה לאקשויי מהך ברייתא ועוד קשה דמאי איצטריך ש"ס לאתויי כלל הא דאמרי אינשי כו' ונראה לפ' דאהא דמשני דאייקיר בישרא וקאי בדמי רדיא פריך וה"פ אי אמרת בשלמא דדמי רדיא יקירין טפי שפיר דאע"ג דלית ליה זוזי למוכר לאשתלומי מיניה מ"מ כיון שאין השור שוה כדי כל המעות שנתן לו איכא נפקותא בפלוגתייהו אם צריך ליתן לו עוד שאר מטלטלין כדי להשלים לו על השור כשיעור המעות שנתן לו דלרב צריך ולשמואל א"צ אלא השתא דאמרת שהשור שוה כדי מעותיו לכך קאמר תינח אי אית ליה זוזי למוכר איכא נפקותא בפלוגתייהו דלרב יחזיר לו השור והוא נותן לו מעותיו מיד ד ולשמואל המקח קיים אבל אי לית ליה זוזי למוכר לא משכחת לה פלוגתייהו דרב ושמואל דאטו בשופטני עסקינן דכיון דלית ליה זוזי ע"כ צ"ל דתביעת הלוקח הוא במה שאינו רוצה להטריח עצמו וחפץ להמתין לו למוכר עד שימכור הוא את השור ויתן לו הדמים וזהו מילתא דלא שייכא כלל דודאי לא ירצה הלוקח להחזיר את השור ליד המוכר כי חושש פן יאכל גם את השור ולא יהיה לו ממה לשלם והיינו דמייתי ראיה מהא דאמרי אינשי ממרי רשוותך פארי איפרע פי' עצה טובה היא למלוה שכשהגיע זמן הפרעון ואין לו ללוה מעות לשלם ורוצה לשלם במטלטלין אל יאמר לו המלוה מכור אתה המטלטלין ותן לי דמיהן אלא יטול המטלטלין אפי' הם סובין וימכרם בעצמו שמא בהמתנה זו יאכל הלוה את המטלטלין ולא יהיה לו ממה לגבות חובו וא"כ הכא נמי אי לית ליה זוזי למוכר לא משכחת לה פלוגתייהו ומשני לא צריכא דאית ליה זוזי. ולפי זה פשוט דלא גרסינן אי ליתנהו להני זוזי דאי אית ליה זוזי למוכר מה לי הני מה לי אחריני דכל היכא דאית ליה זוזי לא אמרי אינשי שיקח סובין ואדרבא כיון דמלוה להוצאה ניתנה ודאי לא ישלם לו הני זוזי אלא זוזי אחריני. והתוספות כתבו בשם ר"ת ז"ל דאי לית ליה זוזי לב"ח לא מצי אמר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדמוכח בהכותב והכא בשמעתין דקאמר ממרי רשוותך כו' ולפי מה שפי' מהא דשמעתין לאו ראיה היא להא דאמרי אינשי לאו דינא קאמרי אלא עצה טובה היא ואיכא למימר דאי בעי מצי א"ל זיל טרח וזבין ואייתי זוזי ותדע מדקאמר ממרי רשוותך פארי איפרע משמע דעצה טובה היא למלוה שיהיה נפרע מבעל חובו אפי' סובין דאי דינא קאמרי הכי איבעי להו למימר מרי רשוותא פארי יפרע

רב אמר הרי זה מקח טעות זיל בתר רובא וא"ת לרב דאזיל בתר רובא תיקשי ליה הא דתנן שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה כו' משלם חצי נזק לפרה כו' אמאי ניזל בתר רובא דרוב פרות אינן מפילות והא ודאי מחמת נגיחה הפילה בפ' המוכר פירות פריך לה ומשני לה שפיר

מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה דוקא בכה"ג שראוי לב"ד להסתפק בדבר בלא טענותיהם לכך קבעי מניין שהראיה מוטל על המוציא אימא איפכא אבל במקום שהספק בא ע"פ דבריהם פשוט הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל ברי' כל אחד יאמר לחבירו אתה חייב לי כל אשר לך וסומכוס נמי לא פליג אלא בכה"ג כמ"ש התו' בס"פ המניח מיהו קשה אמאי לא סידר ש"ס הך מילתא דרבי שמואל בר נחמני לעיל בסוף פרק המניח אהא דתנן התם שור שהיה רודף אחר שור חבירו וכו' דקתני התם מילי טובא דראוי לב"ד להסתפק בדבר ואמרי' בהו המוציא מחבירו עליו הראיה

שאין נזקקין אלא לתובע תחילה פי' רש"י ז"ל כגון ראובן תבע משמעון מנה שהלוהו בשטר ושמעון משיבו תפסת משלי החזר לי מה שתפסת או משכון היה לי בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו אבל אין לפרש דשמעון משיבו יש לי בידך מעות שהלויתיך או שהפקדתי בידך דלהכי לא איצטריך קרא דפשיטא