תורת חיים חלק ב קפז

נמי מעמידין אפוטרופוס לשווייה מועד דא"כ אכתי תיקשי אמאי קתני להו בתרתי ליתני חד בבא אלא ודאי בהוחזקו נגחנין דוקא איירי אבל אם לא הוחזקו נגחנין אין מעמידין אפילו לשווייה מועד ולהכי קתני מעיקרא סתמא דפטור ולא קתני דמעמידין להן אפוטרופוס וכו': ומשוינן להו מועד דכי הדר ונגח לשלם מעלייה אבל אנגיחה דתמות פטור אע"ג דהוחזקו נגחנין דכיון דטעמא דאין מעמידין אפוטרופוס לתם משום דכיון דתם רחמנא עליה הלכך לגבי יתמי חשו חכמים עלייהו א"כ בהוחזקו נגחנין נמי פטורי' כיון דשייך האי טעמא

דף מ חדא דאית ביה תרתי טעמי קאמר פירש"י ז"ל הואיל וס"ל לרבא דלא פליג ר' יעקב ור"י בכולהו ס"ל הכי ואין הלשון משמע כן ועוד וכי משום דס"ל לר' יעקב כוותיה דר"י בחדא ס"ל כוותיה בכולהו דוכתי ועוד דמאי תרתי טעמי דקאמר והא טפי נינהו ודוחק לומר דהא דצד תמות במקומה עומדת והא דמועד סגי ליה בשמירה פחותה ותם בעי שמירה מעולה כי חדא נינהו ונראה דהכי פי' חדא דאית ביה תרתי טעמא חד אוקימתא קאמר רבא דאית בה תרתי אוקימתא דמהך אוקימתא דמועד שמעינן ממילא דמצינו לאוקמי נמי בתם כדפריך רב אחא דכיון דהשתא באוקימתא דמועד אסיק אדעתיה דאמרינן צד תמות במקומה עומדת וצריך נמי לומר דס"ל כרבנן דאמרי מעמידין אפוטרופוס וכו' ממילא שמעינן דמצינו לאוקמי נמי בתם וקמ"ל דמעמידין ואיצטריך להזכיר חצי נזק דלא תימא במועד איירי כמ"ש התוספת ורש"י ז"ל וא"כ אוקימתא דתם הוי בכלל אוקימתא דמועד אבל אי הוה מוקי לה בתם לא הוי שמעינן מינה דאיכא לאוקמי נמי במוע' דבאוקימתא דמועד צריכין להוסיף ולומר דעביד שמירה פחותה וכו' ומ"ש רש"י ז"ל והתוספות דאיצטריך להזכיר חצי נזק מאי הוה תני מחייב הוה מוקמינן לה במועד אע"ג דלפי האמת מוקי לה במועד אף ע"ג דקתני חצי נזק מכל מקום כיון דהזכיר חצי נזק מסתבר טפי לאוקמי בתם מבמועד דלהכי פריך רב אחא אדמוקי לה במועד נוקמי בתם משום דאוקימתא דמועד דחוקה קצת דצריך לומר דעבדי שמירה פחותה וכו' ואי הוה תני מחייב הוה ניחא לאוקמי במועד בלא דוחק כמו בתם ואם כן שפיר איכא למימר דלהכי הזכיר חצי נזק כי היכי דנוקי לה אתם שהוא מסתבר טפי

שהכיר בו שהוא נגחן פירש רש"י ז"ל אבל לא ידע שנגח שלש נגיחות קצת קשה לפירושו דאם כן אכתי תיקשי לימא אריא לא שאילי דסבור הייתי דלא נגח אלא חד או תרי זימני אבל השתא כיון דנגח תלתא זימני מוחזק הוא ליגח דתלת זימנין הוה חזקה ודמיא לאריא לכך נראה לפרש שהכיר בו שהוא נגחן דידע שנגח אפילו מאה פעמים אלא דלא ידע שהועד בבעליו דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד כדאיתא בפרק כיצד הרגל והוא היה סבור שלא הועד בבית דין אלא הבעלים פשרו בכל פעם לניזקין ברצון או נתפשרו עמהם בלא בית דין

דאקדים בי דינא ותפסיה תימא אמאי נקט דאקדים בי דינא ותפסי' ולא קאמר דאקדים ניזק ותפיס ועוד מאי אלא דקאמר הא לא הדר ביה מהנך שינויי דלעיל וי"ל דהשתא אתי לשנויי תרתי הא דלא מצי למימר אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא ולא מצי נמי למימר אי תם הוה מודינא ומפטרינא ולכך קאמר דאקדי' בי דינא ותפסיה דכיון דבית דין תפסוהו לא מהניא תו הודאה דמידי' הוא טעמא דמודה בקנס פטור מדכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו וכיון דב"ד תפסוהו על פי עדים אשר ירשיעון אלהים קרינן ביה ולהכי קאמר אלא הב"ע דהדר ביה ממאי דקאמר ואפי' למאן דאמר ממונא כו' דמשמע דבעי לאוקמי ברייתא כמאן דאמר ממונא דוקא ומיהו אכתי קצת קשה בי דינא מאי עבידתייהו לתפוס בשביל הניזק ושמא י"ל דהא דקאמר דאקדים בי דינא ותפסיה היינו שהניזק הקדים עצמו לבי דינא שיקבלו עדותו ותפסיה על פיהם

נימא ליה אתפסתיה לתוראי בידא מאן דלא מצינא וכו' כתבו התוספות וא"ת והרי הוא לא התפיסו בידים דהא קדים ב"ד וכו' וי"ל דמיד כשנגח היה לו לחוש יותר שמא היה מועד כו' והיה לו לחוש להזהר שלא יפול ביד ב"ד וזה סברא דחוקה דכיון דשאלו בחזקת תם אמאי יש לחוש עתה שמא היה מועד ועוד דאם כן הוה ליה לשנויי דתפסוה ב"ד מיד כשנגח ולא היה אפשר לו להזהר בו שלא יפול בידם. ונראה דלא פריך משום ה"ל להזהר שלא יפול ביד בית דין אלא הכי פריך נימא ליה אתפסתיה בשאלתך לתוראי כו' דהא קיימא לן שואל חייב באונסין ואפילו נלקח ממנו בלסטי' מזויין חייב ואם כן הכא נמי נימא ליה אנא תוראי השאלתי לך אהדריה ניהלי השתא דקס"ד דאין לו לניזק דין ודברים בהדי שואל אאידך פלגא אלא בהדיא משאיל לחודיה לכך מצי שפיר למימר ליה אנא פרענא ליה לניזק מה לך בכך אנת אהדריה ליה לתוראי כיון דחייבת באונסין ונתפס בשאלתך ומשני משום דאמר ליה אי לא נתפס ואהדרתיה ניהלך השתא נאו מינך הוו שקלי ליה ופריך ונימא ליה מי לא נתפס ואהדרתיה ניהלי השתא הוה מעריקנ' ליה לאגמ' והיה הניזק מתפשר עמי בדבר מועט היכא דלית ליה נכסי כדמסיק ומשני דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנ' וכו' דיש לו לניזק דין ודברים עלי מדר' נתן ואפילו אי לא הוה נתפס לא אהדרתיה נהלך אלא לניזק

מן הבהמה להוציא את הרובע וכו' בפרק כל האיסורין מפרש דגבי רובע כתיב בהמה ואיש כי יתן שכבתו בבהמה וגבי נעבד כתיב לשון בקר וימירו את כבודם בתבנית שור מיהו קשה אימא מן הבקר להוציא הנוגח דגבי נוגח נמי כתיב וכי יגח שור וגו' ושמא משום דעגל מקרי בקר שנאמר ועגל בן בקר לחטאת ותבנית שור נמי היינו עגל ולא שור ממש

למה נאמר נוגח כתבו התוספות הא דלא קאמר למה נאמר נעבד דההוא פשיטא דקיל מכולהו וכו' מיהו ביש ספרים גרסינן בפרק כל האסורין משום דיש בנרבע מה שאין בנעבד ויש בנעבד מה שאין בנרבע נרבע אסור בין בשלו בין בשל אחרים מה שאין בנעבד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו נעבד ציפוי אסור מה שאין בנרבע כמ"ש מהר"א מזרחי ז"ל בפרשת ויקרא

רובע אינו משלם את הכופר אפי' בארבעה שלשה פעמים קאמר דומיא דנוגח דאינו משלם כופר אלא במועד שנגח שלשה פעמים ולכך קאמר בסמוך קרן כוונתו להזיק כו' ולא קאמר קרן אורחיה האי לאו אורחיה וברבעה חד זימנא או תרי זימני וקטלה הודה אביי דלא משלם כופר כיון דלא דמי לקרן בתרתי דלא קמיבעיא ליה בפרק שני ברגל שדרסה ע"ג תינוק בחצר כניזק אלא משום דדמיא מיהא לקרן בחדא כדאמר התם

דף מא שור שנגח את האדם ומת וכו' לכאורה משנה דלא צריכה היא דכל זה מפרש בהדיא במקרא ונראה דכולא צריכה דהא דקתני מועד משלם כופר ותם פטור איצטריך לאפוקי ממ"ד תם משלם חצי כופר והא דזה וזה חייבין מיתה אתי לאשמעינן דלא תימא דאם כופר יושת עליו תלוי הוא כשאר אם שבתורה והרשות ביד הב"ד או ביד היורשים ליטול כופר או להרוג השור וגם בעליו וכשנוטלין כופר אז השור וגם בעליו פטורין לכך קתני דזה וזה חייבין מיתה דמועד נמי אף ע"ג דמשלם כופר חייב מיתה דאם זה אינו תלוי והשתא ניחא הא דנקט מתני' דין כופר תחילה אע"ג דבקרא כתיב הא דזה וזה חייבין מיתה תחילה משום דמתניתין קמ"ל דאע"ג דמועד משלם כופר אפ"ה חייב מיתה והא דקתני וכן בבן וכן בבת אתי לאשמעי' דמשפט קטנים שוה לגדולי' בין במועד בין בתם דלא תימא דוקא במועד דקרא במועד כתיב כדתנא לקמן ואין לי אלא במועדין בתם מנין דין הוא הואיל וחיי' באיש ואשה וכו' והא דנגח עבד או אמה איצטריך לאשמעינן דבין שהוא יפה מאה מנה וכו' והשתא אתי שפיר הא דפריך בגמרא וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה משמע דאמתניתין פריך ואמאי לא פריך הכי אגופא דקרא ונראה משום דאיכא למימר דאם כופר תלוי הוא ואתרוייהו קאי אמועד ואתם דבתם נמי הרשות ביד ב"ד או ביד היורשים ליטול חצי כופר וליפטור השור ואם כן משכחת שפיר מועד כגון שנטלו ממנו כופר שלשה פעמים ולא קטלוהו אבל אמתניתין פריך שפיר דבהדיא קתני דתם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה

הניחא אי לייעודי תורא בעינן ואם תאמר ולדידיה מי ניחא והועד בבעליו כתיב ואחר כך אם לא ישמרנו אחר ההעדאה חייב הא שמרו פוטר ואם כן בהוזמו זוממי זוממין אמאי חייב כופר הא לא עבד מידי אחר ההעדאה כבר תירצו התוספות בפרק כיצד הרגל דאיירי כשבאו זוממי זוממין והעידו בבעליו ולא הספיקו לגמור דינו עד שנגח נגיחה רביעית בבית בעליו מיהו קשה והא למ"ד לייעודי תורא מצינו לאוקמי שפיר אפילו בלא הוזמו זוממי זוממין וכגון שהשור נגח בשלשה ימים ואתו שלש כיתות עדים בחד יומא ומעידין בו בפני ב"ד דלמ"ד דלייעודי תורא הוי ייעוד וקודם שהספיקו לגמור אינו חזר ונגח רביעית וי"ל דודאי למ"ד לייעודי תורא מצינו לאוקמי בהכי אלא דניחא טפי לאוקמי בהוזמו זוממי זוממין משום דסתם יעוד דקרא משמע שמעידין עליו בג' ימים דהיינו בכל פעם שנגח

כל אימת דקטל תוריה גביה הוה קאי פירש"י ז"ל שהמזימין העידו דגביה הוה קאי לא ידענא אמאי לא מפרש דעדים הראשונים העידו דגביה הוא קאי דהוה ניחא טפי דמסתמא המזימין לא ראו נגיחות השור דלא באו אלא להזים זוממי זוממין ואומרים להם עמנו הייתם

איני יודע שהיא נבלה וכו' כתבו התוספות וא"ת איצטריך לבן פקועה וכו' וי"ל דלפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אע"ג דשחטיה וקשה תינח לשנוי' בתרא דנפקא לית מאת בשרו אבל לשנוי' קמא דיליף לה מדכתיב לא יאכל ולא כתיב לא יהנה מאי איכא למימר לכך נראה דלא מסתבר לאוקמי קרא דלא יאכל את בשרו לבן פקועה דמשמע דקאי אגוף השור וכיון דאיסור אכילת גוף השור מסקל יסקל נפקא ה"ל למיכתב לא יאכל העובר או הולד

כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש כתבו התו' אע"ג דבפ"ק דקידושין נאמר איש אמו ואביו וכו' לא הוה ניחא ליה לאוקמי לעשה יתיר' ועוד נראה דאת בכל מקום דרוש מיניה לרבות דבר שיש לו שייכות או דבקות באותו דבר שכתוב בפירוש ואב ואם אע"ג שהשוה הכתוב מוראן למורא שמים מכל מקום אין להן לא שייכות ולא דבקות אלא הקב"ה לכך דריש מיניה לרבו' תלמידי חכמים שיש להן דבקות עם ה' שהשכינה שרויה תמיד ביניהם וכדאמרינן ולדבק' בו אפשר לומר כן והלא כתיב כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אלא הדבק בת"ח ומעלה עליך הכתוב כאלו דבקת בו, והשתא ניחא מה שפירש כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא ולא פירש קודם לכן כשהגיע לואהבת את ה' אלהיך משום דהתורה והמצות יש להן שייכות ודבקות בהקב"ה כי כל התורה כולה שמותיו הן וכן כל המצות כולן הן סוד קדושתו יתברך כידוע ואיכא למימר שפיר דואהבת את ה' אלהיך אתי לרבויי שחייב האדם לאהוב התורה והמצות כמו שנאמר מה אהבתי תורתך ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי אבל מורא קא ס"ד דלא שייך כ"א בהקב"ה שאין האדם מתיירא מן התור' והמצות אלא ממי שצוה עליהן כדאמרינן ביבמות ומקדשי תיראו לא ממקדש אתה מתיירא וכו'

את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח דבכל מקום אתא לרבויי את דבר הדומה לאותו דבר שכתוב בהדיא או דבר הטפל ודבוק בו כמו ורחץ את בשרו לרבות שערו ותלמידים חכמים אשר לא טעמו טעם חטא ומשלימין אבריהם בתרי"ג מצות שהן נגד רמ"ח אברים ושס"ה גידין נמי יש להן כביכול דמיון למרכבה העליונה כי בצלם אלהים עשה את האדם והיינו מה שאמרו האבות הן הן המרכבה שכשם שהקב"ה מתיחד במרכבה העליונה ועושה פעולתו ע"י מרכבתו כך הוא משרה שכינתו על נביאיו וחסידיו קדושי עליון ועושה נפלאות גדולות על ידיהן על ידי שפע צינור היורד מאתו ית' על הנביא ההוא כי אז נעשה פי הנביא כפיהו ית' ע"י דביקות השפע הבא מאתו ית' וזה טעם גזירת כל הנביאים שנתקיימו מיד כגון נמי אלישע ואליהו ויהושע שאמר שמש בגבעון דום לפי שגזירת מאמרו היה כמאמרו של הקב"ה ע"י דביקות השפע הבא עליו ממנו ית' וזה טעם ברכת יצחק ליעקב וברכת משה ליהושע כי הוא ית' היה המברך. ומהאי טעמא היה כח ביד ת"ח הראשונים לענוש בעיניהם כרשב"י ורבי יוחנן בשורייני דעינא בלבא תליין ולבם היה דבוק בו ית' כתבתי זאת לפרש בזה חטאו של משה רבינו במי מריבה ולמה זה הכה פעמים. ונראה לפי שמשה רבינו ע"ה אדון הנביאים היה דוגמת המרכבה ובכל עת היה מוכן אל הנבואה ושרתה עליו השכינה כמ"ש עמדו ואשמעה מה יצוה ה' ובכל עת היה נמשך