תורת חיים חלק ב קפו

א"כ ר' מאיר ורבי שמעון מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דרבי מאיר איירי בתפשו אליבא דרבי עקיבא ובלא תפשו מודה לרב' שמעון ורבי שמעון איירי בלא תפשו אליבא דרבי עקיבא ובתפשו מודה לדרבי מאיר וי"ל דרש"י ז"ל סבירא ליה דאין הכי נמי ר' מאיר ורבי שמעון לא פליגי בהדדי אלא כל אחד אמר מילתא באפי נפשי' אליבא דר' עקיבא דהשתא נמי דמוקי לה לדר' מאיר כרבי ישמעאל על כרחך רבי שמעון לא אתי לפלוגי אדר' מאיר דהא רבי מאיר בתפשו איירי ובתפשו אפי' ר"ש מודה לפירש"י ז"ל אלא ר' שמעון מילתא באפי נפשי' קאמר אע"ג דר' שמעון אומר קתני משמע דפליג לאו קושיא היא דבסמוך נמי מייתי הא דקתני ר' יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי מנה אע"ג דלא פליג את"ק כמ"ש התוס' בשם ר"ת ז"ל

הקדישו ניזק איכא בינייהו אם תאמר בלאו הכי נמי איכא בינייהו דשור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ולא תפס לפירש"י ז"ל ולפי' התוספות אפי' תפס לר' שמעון יחזיר לכולן ולרבי מאיר ישלם לאחרון וי"ל דודאי איכא בינייהו טובא אלא דאתי לאשמעינן דהקדישו ניזק נמי איכא בינייהו וכה"ג כתבו התו' בפ' המניח גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע ונראה דמשום הכי כתב רש"י ז"ל דל"ג מאי בינייהו דכיון דטובא איכא בינייהו מאי קא מיבעי' ליה ומיהו קצת קשה לעיל בפרק המניח אמאי לא כתב נמי דל"ק מאי בינייהו

דף לז נפלוג וניתני עד תריס' וסלע וא"ת למאי דס"ד נהי דלא בעי למיתני חצאין אכתי תיקשי ליתני שור שנגח ד' פעמים זה אחר זה ובשור ששוה ד' מאות זוז שנגח לד' שוורים שהיה כל א' שוה ד' מאות זוז דבפר' המניח שור שעמד על ד' מאות זוז שאלמלי לא הזיקו היה עומד על ח' מאות זוז וי"ל דלא ניחא ליה למיתני זה נוטל מאתים וזה נוטל מאתים דלאו אורחא דש"ס למינקט מספר או מנין טפי ממנה כמו מניין לנושה בחבירו מנה בסוף איזהו נשך וכמו מנה לי בידך בפרק השואל והרבה כיוצא בהן ולכך ניחא ליה למיתני נמי הכא זה נוטל מנה וזה נוטל מנה

אמרו לפני ר"י הרי זה מועד לשבתות ואינו מועד לחול משמע דהוה מספקא להו מי אמרינן כיון דמועד לשבתות משלם נזק שלם אפי' בימות החול אע"ג דידעינן ביה דלא נגח בחול וקשה דא"כ אמאי משני ש"מ לרב זביד דרישא אחזרה קאי ה"ל לשנויי דמתני' לאו משום דיוקא נקט לה למידק מיניה הא סתמא הוי מועד אלא לגופא איצטר' לאשמעינן דאת שאינו מועד לו משלם חצי נזק ולא אמרי' כיון דמועד להנך ומשלם נ"ש משלם נמי נזק שלם לאת שאינו מועד לו כדקא ס"ד דתלמידיו דר"י וכיון דלגופה איצטריך איכא למימר דלא זו אף זו קתני לא זו שור שהוא מועד למינו אלא אפי' שור שהוא מועד לאדם אע"ג דאדם אית ליה מזלא ולא זו שור שהוא מועד לאדם אלא אפי' שור שהוא מועד לקטנים וכו' ולא אמרי' הואיל ופרץ ביה בההוא מינא פרץ ביה וי"ל דודאי מתני' משום דיוקא נקט לה דלגופא לא איצטריך דמילתא דפשיטא הוא דכיון דידעי' ביה דאינו מועד להנך דאינו משלם אלא חצי נזק והא דקמיבעי' להו הרי זה מועד לשבתות וכו' היינו משום דהך סברא דמפ' בירושלמי לפי שראה אותן במלבושים נאים א"נ הך סברא שפירש"י ז"ל ולפי שבטל ממלאכה דעתו זחה עליו לכאורה סברות קלושות נינהו ולכך היו שואלין אותו מי אמרי' דסברא מעליא היא ולא הוי מועד אלא לשבתות או דלמא לאו סברא היא והוי מועד אפי' בחול ומה שנגח בשבתות ולא בחול אתרמויי הוא דאיתרמי הכי וכי הדר נגח בחול משלם נ"ש והשתא ניחא הא דקאמר אימתי הוא תם משיחזור בו שלשה שבתות אע"ג דכבר אשמעינן ר"י בפ"ב איצטריך לאשמעינן הכא דלא תימא כיון דהך סברא דמלבושים נאים או ביטול מלאכה לאו סברא מעליא היא איכא למימר באקראי בעלמא הוא דעביד הכי ואפי' כי חזר בו בג' ימות החול נמי הוי חזרה דהתם לקולא והכא לקולא דהמוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל דלא הוי חזרה אלא בג' ימי שבתו' אבל בימות החול כיון דעושין מלאכה וליכא מלבושים נאים לא הוי חזרה והתו' כתבו דלפרש"י ז"ל קמ"ל דאפי' שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח לא הוי חזרה ואין נראה דאית ליה לר"י דלימות החול משלם חצי נזק אלמא ס"ל דהך סברא דשביתת מלאכה סברא מעליא הוא ונעשה מועד בשביתת מלאכה דוקא א"כ כי שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח אמאי לא הו' חזרה וגם מה שכתבו מעיקרא דס"ד הואיל ולאו מועד אלא לשבתות לא בעי חזרה כל כך לאו סברא היא כלל לומר דליהוי חזרה בפחות משלשה ימים

ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד והא דלא קתני בהדיא שור שהוא מועד למינו מועד לשאינו מינו וכן כולם משום דלא מצי למיתני מועד לאדם מועד לבהמה דהא על כרחך משום חזרה אצטריך ליה לאשמעינן דחזרה דבהמה חזרה היא אע"ג דלא הדר ביה מאדם כדאמר בסמוך ואם כן לא שייך למיתני מועד לאדם מועד לבהמה

ואת"ל איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל וכו' תימה כיון דרב פפא סליק בקושיא מסתמא לית הלכתא כוותיה וא"כ מאי הוצרך סתמא דש"ס לפסוק דינין לסברת רב פפא כיון דלית הלכתא כוותיה. ועוד דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כולהו כתבו דהלכת' כרב פפא ואמאי הא מתני' לא משמע כוותיה לכך נראה דודאי הלכת' כוותיה דברייתות ובעיות דבסמוך כולן מיתוקמי שפיר אליבא דרב פפא כפשוטן לאפוקי אליבא דרב זביד לא מיתוקמי אלא בדוחק כמו שדחקו התו' והא דקאמר ואת"ל איתא לדרב פפא היינו דיניה דרב פפא דסתמא לא הוי מועד וכן פירש"י ז"ל אבל גירסת רב פפא ודאי ליתא דודאי ואינו מועד גרסי' מיהו דינו דרב פפא יכול להיות שהוא אמת דאע"ג דואינו מועד תנן מצינו למימר דה"ק שור שהוא מועד למינו דעברינהו קמיה ונגחן אינו מועד לשאינו מינו דלא עברינהו להו קמיה ולא ידעינן ביה אם מועד הוא לשאינו מינו אם לאו וכן יש לפ' כולן וקאמר את שהוא מועד לו משל' נ"ש וכו' דסתמיה לא הוי מועד והיינו כדרב פפא ולכך קא' ואת"ל אית' לדרב פפא נגח שור חמור וכו' וקצת קשה לפי זה דא"כ ליתני בכולהו אינו מועד בלא וי"ו ותו לא הוה איצטריך למיתני את שהוא מועד לו וכו' כדאמר בסמוך עד השתא לא אשמעינן דהתם משלם חצי נזק וכו'

שור שור ושור חמור וגמל מהו כתבו התוספות וכגון שבין שוורים ראשונים ראה בהמו' אחרות ולא נגח ובבעיא שניה בין שוורים אחרונים וא"ש כולה סוגיא כרב זביד ותימה דא"כ אמאי קמיבעיא ליה בשור שור ושור וחמור וגמל ה"ל למיבעי בשור שור ושור שור ובין שוורים הראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח מהו מי שדינן שור אמצעי בתר קמאי ולא נעשה מועד אלא לשוורים או שדינן ליה בתר בתראי ונעשה מועד לכולהו מיני וכן ק' באידך בעיא דה"ל למיבעי נמי הכי שבת שבת ושבת שבת שבת ובין שבתות ראשונות או אחרונות ראה ולא נגח מהו מי שדינן שבת אמצעי למקמאי או לבתראי מהו י"ל דס"ל להתוספות דלרב פפא נמי קמיבעיא ליה ולרב פפא לא מצי למיבעי בחמשה שוורים או בחמשה שבתות כיון דלדידיה סתמא לא הוי מועד. אבל תימ' דאי מוקמינן כולה סוגיא כרב זביד צ"ל דברייתא קמייתא בראה שאר בהמות איירי ואידך ברייתא על כרחך בלא ראה איירי ובעיא קמייתא דשור שור ושור כו' וכן אידך בעיא דשבת שבת וכו' צ"ל דאיירי בראה מתחילה ולא ראה בסוף או ראה לבסוף ולא ראה מתחילה וזהו דוחק גדול ומיהו ברייתות ובעיא קמייתא מצינו לאוקמי כולהו בלא ראה מידי ואיירי דבשעה שנגח היו לפניו מינים הרבה ולא נגח אותן כמ"ש התו' לעיל והשתא קמיבעיא ליה שפיר אי שור בתר' בתר שוורים שדינן ליה ולא הוי מועד רק לשוורים כיון דכל שעה מזומן ליגח השוורים ומניח שאר מינין אין מועד ליגח אלא שוורים או דלמא בתר חמור שדינן ליה והוי מועד לכל אלא דאינו חושש ליגח רק מין אחד בפעם אחת אבל בעיא בתרייתא דשבת שבת וכו' כי מוקמית לה אליבא דרב זביד לא מיתוקמא אלא בראה מתחילה ולא ראה בסוף או איפכא וזה דוחק ע"כ נראה דכולה הך סוגיא כרב פפא דהלכתא כוותיה כדפי' לעיל מדקאמר ש"ס ואת"ל איתא לדרב פפא וכו' ואם כן ברייתות ובעיות כולהו איירי דלא ראה בנתיים

דף לח ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג פירש"י ז"ל דלרב בשלש נגיחות נעשה מועד לדילוג ומשלם נ"ש בשלישית בפרק כיצד הרגל דחו התו' דבריו וכתבו דרש"י ז"ל חזר בו וא"כ לרב משלם נ"ש ברביעית ולשמואל בחמישית וכן משמע ממה שכתבו התו' כאן ותימא דגבי ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח הוי ראשון מן המנין והתם לא מיחייב נ"ש אלא ברביעית כמ"ש התו' שם דשור ולא נגח בתרא דנקט כדי שאם יגח לאלתר משלם נ"ש וא"כ עד שישלם בדילוג היינו בפעם חמישית

דא"כ נכתוב קרא להאי רעהו גבי מועד ותנא קמא סבירא ליה דלהכי כתביה גבי תם משום דתם נאמר ברישא

מואבים עצמן לא כ"ש וארם ועמון איצטריך לאסור בהן אנגריא שהיו מותרין דאנגריא היו עושין שלא ברשות כמו שכתבו התוס' אבל תימא דא"כ אמאי הזכיר שתי פרידות כיון דבעמון לא רצה לעשות אלא אנגרי' ועוד דבסמוך קאמר שחס הקב"ה על שתי אומות ולא החריבן משמע דעלה על דעתו של משה להחריב שתיהן ולא לעשות בו אנגריא לכך נראה דודאי לא עלה על דעתו של משה להלחם בבני עמון אלא לעשות בהן אנגריא בלבד אלא לפי שעמון ומואב אחים היו והיה גלוי לפניו ית' שאם יבא משה להלחם עם מואב יבאו בני עמון לעזור את מואב אחיהם ואז על כרחו ילחם גם עם בני עמון ויפסד כביכול שתי פרידות לכך אמר לו שתי פרידות טובות וכו' וכה"ג צ"ל גבי יפתח כששלח מלאכים אל מלך בני עמון דכתיב כה אמר יפתח לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון ולכאורה קשה דמאי הוצרך להזכיר לו שלא לקחו את ארץ מואב מי בקש זאת מידו אלא לפי שמלך בני עמון שלח לו כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק ועד הירדן והיינו ארץ מואב כי נלחם בו האמורי ולקח מידו מארנון עד היבוק כמ"ש הרד"ק ז"ל ובא עתה מלך בני עמון להלחם בישראל בשביל ארץ מואב אחיו

ואי ס"ד קנס ר"מ בממונם ה"נ נקניס כתבו התוס' דמדרבנן לרבנן נמי ה"מ למיפרך דהא מודו רבנן דקנסי' להו וכו' נראה דמדרבנן לרבנן לא מצי פריך דאע"ג דאינהו נמי סברי דקנסינן להו איכא למימר דס"ל דלאו בכל מקום דאית להו דין בהדי ישראל קנסינן להו אלא בחד זימנא סגי דכיון דקנסינן להו כי נגח שור של ישראל לשור של עובד כוכבים הוי הכיר' דידעי כ"ע ולא יטמעו בהן ותדע שהרי בשור של עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל אית להו דלא קנסינן להו אלמא סבירא להו דדיין בחד זימנא אבל ר"מ דקניס להו נמי כי נגח שור שלהם לשור של ישראל אלמא אית ליה דקנסינן להו כל היכא דאית להו דין בהדי ישראל לכך פריך לדידיה באלו נערות נמי לקנוס להו

דף לט אלמא מעמידין אפוטרופוס כתבו התו' ואם תאמר ונימא דרישא כגון שלא היה אפוטרופוס בשעת נגיחה וי"ל דהא מילתא דפשיטא הוא ואין נראה דאי משום דמילתא דפשיטא הוא פריך הוה ליה לשנויי תנא סיפא איידי רישא דאיידי דתנא שור של פקח שנגח שור של חרש דחייב תני נמי שור של חש"ו שנגח שור של פקח דפטור דבכולהו דוכתי קתני דבר והיפוכו אע"ג דלא איצטריך ליה ועוד תימא דא"כ מאי הוצרך רבה לשנויי בסמוך דסיפא איירי בהוחזקו נגחנין הוה ליה לשנויי בקצרה דסיפא דקתני מעמידין אפוטרופוס לאו כדי לגבות מגופו אלא דמשוינן ליה מועד דכי הדר ונגח משלם מעלייה אבל אנגיחה דתמות אינו משלם דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו ונראה לפרש דדייק המקשה מדקתני תרתי בבי דמעיקרא קתני סתמא ושל חש"ו שנגח שור של חרש פטור והדר קתני שור של חש"ו שנגח ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס וכו' ולא קתני ליה בחד בבא דה"ל למיתני ושל חש"ו שנגח לשור של פקח פטור והב"ד מעמידין להן אפוטרופוס וכו' משמע דתרי מילי נינהו דמעיקרא קתני סתמא דפטור ולא קתני והב"ד מעמידין וכו' משום דאית ליה דאין מעמידין אפוטרופוס והדר קתני ב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך פריך הא גופא קשיא והשתא ניחא דאיצטריך לשנויי דסיפא בהוחזקו נגחנין איירי ומעמידין אפוטרופוס לשוויה מועד קאמר דליכא למימר דאפילו לא הוחזקו נגחני