תורת חיים חלק ב קפד

כן ולרשב"ג בין בגופן בין בשבחן הלכה ומורין כן. מיהו קשה למאי דס"ד דפליגי אי קנסינן גופן משום שבחן מאי איצטריך ליה לרשב"ג למימר דמותרין משום גזל בהא דקאמר כל הקודם בהן זכה סגי ליה כיון דכל המקלקלין דקאמר היינו אע"ג דלית בהו שבחא וי"ל משום דת"ק נקט תרתי נקט איהו נמי תרתי דעליה קאי דאהא דקאמר ת"ק דלא קנסו אלא בתבנו וקשו דאית ביה שבחא קאמר איהו דבכל המקלקלין קנסו ואהא דקאמר ת"ק דאפילו בדבר דאית ביה שבחא לא קנסו אלא בשבחן בגופן לא קאמר איהו דקנסו אפילו בגופן

דף לא וקתני חייב שהיה לו להזהיר כתבו התוספת וא"ת דלמא טעמא משום דמוקי לה לקמן דדמי כשלדא וכו' נראה דדוקא אליבא דריש לקיש דלקמן צריך לאוקמי מתני' כשלדא דלא תיקשי ממתניתין אדר"ל אבל אנן דלא קיי"ל כריש לקיש בעיקר דבריו דקא' בעטה מהלכת ברבוצה פטור' לא מוקמינן לה כשלדא דפשטא דמתני' משמע דבלא שלדא נמי חייב כמ"ש הרא"ש ז"ל והך סוגיא דהכא נמי ס"ל דלא איירי כשלדא כפשטא דמתני' ונראה דר"ל דמוקי למתני' דלקמן כשלדא מוקי להך מתנית' דקדרין נמי כשלדא ולכך לא אמרינן איבעי ליה לסגויי באידך גיסא כדאמר לקמן והתוספות כתבו לקמן וא"ת והלא בקדרין מחייב כשנתקל השני בראשון ולא אמרי' איבעי ליה לסגויי באידך גיסא והתם לא מיירי כשלדא דלא מוקמינן כשלדא אלא ההיא דאם מחמת הראשון נפלו כולם וכו' ונראה דלאו ראיה היא דודאי סוגיא דהכא לא מוקי כשלדא אלא ההיא דאם מחמת הראשון נפלו כולם משום דלא סבירא ליה להא דריש לקיש אבל ריש לקיש מוקי למתני' דקדרין נמי כשלדא ועוד דאיכא למימר דרב פפא דאמר דפסקא לאורחא כשלדא לא אתי לאשמעינן אלא לאפוקי מדרב זביד דבעי בחוטרא דסמיותא דוקא כמ"ש התוספות ולעולם רישא נמי איירי כשלדא

מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן כתבו התוספת דלפי' ר"ח ז"ל תימא דלישני דגופו וממונו אמזיקין קאי ופטור אניזקו שממונו הזיק כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס נראה דהמקשה דייק דאיירי שלא הפקיר נזקיו ואי נמי הפקיר לא סבירא ליה כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא מדקתני ברייתא הקדרין והזגגין שהיו מהלכין ולפי' ר"ח למה ליה למימר דכולהו קדרין נינהו בשנים לחוד סגי לאשמעינן דראשון חייב כשהזיק גופו ממונו של שני אלא ודאי הא דקאמר תנא דברייתא ראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי שלישי בין בגופן בין בממונן איירי שאם הזיק ממונו של ראשון גופו של שני או ממונו של שני גופו של שלישי לעולם חייבין כרבי מאיר דאמר נתקל פושע הוא אי נמי כרבנן ואיירי שלא הפקיר נזקיו וכן אם הזיק גופו של ראשון את גופו של שני או גופו של שני את גופו של שלישי נמי חייבין ואתי רבא לאשמעי' דאע"ג דראשון ושני שוין הן מ"מ בהך מילתא הן מחולקין שאם הזיק גופו של ראשון ממונו של שני נמי חייב ואם הזיק גופו של שני ממונו של שלישי פטור דה"ל בור

היה בעל קורה ראשון וכו' פטור פירש"י ז"ל שזה מהלך כדרכו והוא מהר ללכת ותימא אימא איפכא בעל חבית מהלך כדרכו ובעל קורה הלך בנחת ואמאי פטור בעל הקורה ונראה לפרש שכל הנושא משאוי על כתפו והולך בר"ה אין דרכו לעיין אם הולכין אחריו אם לאו וגם אין אדם מתכוין לעשות פסיעות שוות אלא לפעמים הולך בנחת ופעמים ממהר ללכת הלכך היה בעל קורה ראשון פטור בעל קורה דלא הוה ליה לבעל חבית לילך סמוך לבעל קורה כל כך דהוה לי' לאסוקי אדעתיה שמא ילך בעל הקורה בנחת כיון דאורחא דמילתא הוא והוא אינו יכול לעיין לאותו שהולך לפניו כל שעה כע"ש התוספות אבל היה בעל חבית ראשון חייב בעל קורה מהאי טעמא דהוה ליה לאסוקי אדעתי' שמא ילך בעל חבית בנחת והוא אינו יכול לעיין בו כל שעה ולכך ה"ל לבעל קורה להרחיק עצמו מבעל חבית. ורבינו נסים ז"ל מפרש טעמא דכשבעל קורה ראשון לא קעביד מעשה בחבית אלא בעל חבית הוא דאיתזק בקורה לכך בעל קורה פטור אבל אם בעל קורה אחרון חייב משום דאיהו לחוד קעביד מעשה

דף לב וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו מכאן משמע דהא דמוקי לה למתניתין דפסקא לאורחא כשלדא היינו דוקא קורה אבל חבית לא מדקתני נרו ופשתנו דומיא דחבית וקורה וגבי נרו פשיטא דלא שייך למימר דהוי כשלדא והתוספת כתבו ואי חבית נמי איירי דהוא כשלדא אתיא נמי שפיר וקשה דגבי נרו מאי איכא למימר

תרווייהו כי הדדי נינהו כתבו התוס' מיהו כשאמר בעל חביות חייב בעל קורה וכו' ולא דמי לעמד בעל חביות דמתניתי' דכיון שהוא ידע שבא אחריו בעל קורה ונושא כשלדא פשע בעמידה ע"כ ולא הוצרכו לכתוב כן דאפילו לא ידע שבא אחריו בעל קורה כיון שאין לו רשות לעמוד בר"ה ואלו לא עמד לא היה נשבר לכך פטור בעל קורה כיון שנשבר על ידי פשיעת בעל החביות אבל כששניהם הולכים זה כנגד זה אם עמד בעל חביות חייב בעל קורה כיון שעשה כל ההיזק דאע"ג דאין רשות לבעל חביות לעמוד בר"ה מ"מ לא נשבר ע"י פשיעתו שאם הלך כל שכן שהיה נשבר

אלא סיפא דמתניתין מסייע ליה ה"מ לשנויי דמתניתין איירי שהקורה כשלדא כמ"ש התוספת וקמ"ל ריש לקיש דמהלכת ברבוצה פטורה אע"ג דמצי לסגויי באידך גיסא אלא דעדיפא משני

זה שלדעת חבירו נכנס כתבו התוספ' וא"נ כולה ברייתא כשלא ראוהו ומ"מ חשיב לדעת חבירו וכו' וקשה דלקמן קאמר מאן דמתני לה אהא כ"ש אקמייתא ופירש"י ז"ל דכיון דחזייה דעייל איבעיא ליה לעיוני משמע דכולא ברייתא כשראוהו נכנס איירי ודוחק לומר דהא דקאמר כל שכן אקמייתא אמאן דמתני לה אסיפא קאמר דמדקאמר סתמא כ"ש אקמייתא משמע דאכולה ברייתא קאמר

באשפה העשויה להפנות בלילה והשתא מיירי ביום ובזורק לאשפה ולא בסותר כותלו וכן כתבו התו' בפרק אלו הן הגולין

מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא כו' פי' מאן דמתני לה אסיפא פטור מגלות כ"ש דמתני לה ארישא ומאן דמתני לה ארישא הא דלא מתני לה אסיפא משום דסבירא ליה דאסיפא לא מצי למיתני דכיון דברשות חייב גלות ופריך מי חייב גלות והתניא וכו' אהא דקאמר דאסיפא לא מצי למיתני משום דס"ל דכיון דברשות חייב גלות פריך והוה מצי למיפרך אברייתא גופא דקתני ואם נכנס ברשות חייב והיינו גלות למאן דמתני לה ארישא אלא דאלימא טפי לאקשויי מברייתא אדרב פפא משמיה דרבא דאמורא הוה וניחא השתא דקאמר מאן דמתני לה אסיפא דפטור מגלות כ"ש ארישא וכו' ולא קאמר איפכ' מאן דמתני לה ארישא דחייב בארבעה דברים כ"ש אסיפא וכו' דלא נקט הך מילתא אלא כדי לאקשויי עליה ומי חייב גלות והתניא וכו' ולאוקמי ברייתא בשוליא דנפחי דאלימא טפי לאקשויי אאמור' כדפירש וא"ת ודלמא מאן דמתני לה ארישא להכי לא מתני לה אסיפא דפשיטא ליה דברישא חייב בארבעה דברים וי"ל דברישא כיון שנכנס שלא ברשות אדרבא מסתבר טפי למימר דפטור מארבעה דברים

דף לג כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור וכו' מדלא כתיב משפט וכתיב כמשפט דריש לה ותימא דהאי קרא לענין מיתה כתיב ומנא ליה למידרשיה אנזקין וי"ל מדכתיב נגיחה יתירא או בן יגח או בת יגח דרשינן ליה נמי אנזקין כדאמרינן לקמן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה וע"ש בתוספות ועוד נראה דכמשפט הזה יעשה לו כולי קרא יתירא הוא דאי משום בן ובת ה"ל למיכתב ברישא דקרא וכי יגח שור את איש או את אשה או בן או בת ומת וגומר לכך דריש לה אניזקין

והתניא מכרו מכור בפרק העור והרוטב גבי הא דבעיא ריש לקיש מר' יוחנן עור הראש של עגל הרך מהו ובתר הכי פריך עליה ממתני' כתבו התוספות דעל מעשה היה שואל היאך הלכה כלומר שלא רצה להורות הלכה לפני רבו אבל הכא ליכא לשנויי הכי דהא אליבא דר' ישמעאל קמבעיא ליה וקיימא לן הלכה כרבי עקיבא מחברו ונראה דרבא ידע הנך תרתי ברייתות דמייתי בסמוך ברייתא קמייתא דרב תחליפא דקתני מכרו אינו מכור ואידך ברייתא דקתני שור תם שהזיק מכרו מכור וקס"ד דתרי תנאי נינהו אליבא דרבי ישמעאל דלרבי ישמעאל מסתבר למימר הכי והכי איכא למימר דמכור משום דבעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ביה ואיכא למימר דאינו מכור כיון דמשעבד ליה לניזק אבל כרבי עקיבא לא מיתוקמא הא דקתני מכרו מכור ולכך קא בעא מיניה דרב נחמן מכרו מזיק לרבי ישמעאל מהו דממה נפשך הוה פריך ליה מחדא ברייתא והשיב לו רב נחמן דמכרו מכור לרדיא קאמר ולא פליגי כדמסיק בסמוך

מכרו אינו מכור ואפילו לרבי ישמעאל וכו' לעיל גבי הא דקאמר הקדישו ניזק איכא בינייהו כתבו התוספות דה"מ למימר מכרו מזיק איכא בינייהו דלרבי ישמעאל מכור לרדיא כדאמר בשמעתין ולר"ע אינו מכור וכן משמע מדברי טור ח"מ סימן ת"ז דלר"ע אינו מכור לרדיא שכתב ואפילו אם נשתמש בו הלוקח קודם שנוטלו צריך לשלם לו ולפי זה צ"ל דהא דקאמר מכרו אינו מכור ואפילו לרבי ישמעאל הכי קאמר דלא מיבעי' לר"ע דאינו מכור לגמרי אפילו לרדי' כדקא ס"ד אלא אפילו לרבי ישמעאל אינו מכור מיהא לגופיה כיון דמשעבדא ליה לניזק וא"כ הא דקאמר הקדשו מוקדש אפילו לרבי עקיבא צריך לומר נמי דהכי קאמר דלא מיבעי' לרבי ישמעאל דמוקדש לגמרי אפי' מדאורייתא כדקא ס"ד אלא אפי' לר"ע מוקדש מיהא משום דרבי אבהו ותימא דבסמוך קאמר אמר מר מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדש משום דר' אבהו וכיון דלר' עקיבא אינו מכור אפי' לרדיא על כרחך אידך ברייתא ר' ישמעאל היא וא"כ אמאי קאמר הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו הא ר' ישמעאל ס"ל דהקדישו מזיק מוקדש לגמרי אפילו מדאורייתא ועוד קשה כיון דלרבי ישמעאל מוקדש לגמרי אע"ג דמשעבדא לה לניזק א"כ כשמכרו אמאי אינו מכור לגופיה מאי שנא מהקדישו ודוחק לחלק בין הקדש למכר ועוד קשה כיון דלר' ישמעאל הקדישו מזיק מוקדש לגמרי אמאי קאמר לעיל הקדישו ניזק איכא בינייהו משמע דוקא ניזק ולא מזיק והא הקדישו מזיק נמי איכא בינייהו דלר' ישמעאל קדוש ממש ולר"ע סגי ליה בפדיון כל דהו ועוד דצ"ל דהא דקאמר לעולם מזיק ודברי הכל היינו דברייתא איכא לפרושי בין אליבא דרבי ישמעאל בין אליבא דר"ע מיהו ברייתא לא אתיא אלא בחד מנייהו ואין הלשון משמע כן דמשמע דאתי כתרוייהו מדקאמר ודברי הכל על כן נראה דבין לרבי ישמעאל ובין לר"ע מכרו מזיק מכור לרדיא ואינו מכור לגופיה ובין לר"ע ובין לרבי ישמעאל הקדישו מוקדש לאו קדוש ממש אלא משום דר' אבהו והא דקאמר לעולם מזיק ודברי הכל היינו דאתי' כתרווייהו דמכרו אינו מכור דקתני ברייתא היינו לגופיה אבל לרדיא מכור והא דקאמר ואפי' לר' ישמעאל לאו משום דלר' עקיבא ניחא טפי דלדידיה אינו מכור לגמרי קאמר אלא לאפוקי ממאי דס"ד דלא אתיא כרבי ישמעאל קאמר ואפילו לרבי ישמעאל מיהו לרבי עקיבא נמי אינו מכור לגופיה קאמר וכן הא דקאמר הקדישו מוקדש אפי' לר"ע לאפוקי ממאי דס"ד נקט אפי' לר"ע מיהו לרבי ישמעאל נמי הקדישו מוקדש משום דר' אבהו הוא ואידך ברייתא אתיא נמי כתרוייהו לכך מפרש ש"ס דמכרו מכור לרדיא והקדישו מוקדש משום דר' אבהו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דלר"ע נמי מכור לרדיא שכתב בפרק ח' מהלכות נ"מ שור תם שהזיק אם מכרו המזיק אף על פי שהוא מכור הרי הניזק גובה הימנו מדכתב אף על פי שהוא מכור על כרחך לרדיא קאמר שהוא מכור והיינו אפילו לרבי עקיבא דהא קי"ל כוותיה וכן כתב שם הרב המגיד מיהו מ"ש הרב המגיד שם דלרבי ישמעאל דאמר ב"ח הוא לא צריכינן לדרבי אבהו דבריו תמוהין ואין להקשות לר"ע אמאי מכור לרדיא הא שורו של ניזק הוא דכיון דעדיין לא עמד בדין כשל מזיק דמי

דף לד שאלמלי לא הזיקו היה עומד על שמונה מאות פירש רש"י ז"ל בלשון ראשון כלומר הואיל ואיכא למימר אלמלי לא הזיקו