תורת חיים חלק ב קפב

הגחלת כמו בבעל הכלב דתרוייהו שוין זה לא שמר גחלת וזה לא שמר כלבו ותרוייהו לאו ודאי מזיק נינהו אלא זה ספק וזה ספק אבל הכא נהי דחנוני פשע לאו ודאי מזיק הוא אלא שמא לא יעבור גמל ובעל הגמל מזיק גמור הוא כיון שראה מסכסכת ומדלקת ולא הרחיקה כשורף בידים דמי וה"ל חנוני כתחילתו בפשיעה וסופו באונס תחילתו בפשיעה דה"ל לאסוקי אדעתיה שמא תלך האש ע"י רוח מצויה וסופו באונס דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיראה בעל הגמל שמסכסכת ולא ירחיקה וכיון דחייב בהכי תיקשי למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור

רישא בעל גמל חייב וכו' אע"ג דמעיקרא נמי הוי טעמא דרישא וסיפא הכי אלא דמעיקרא היה טעם פשוט יותר אבל השתא איכא למימר דברישא הוי בעל גמל בתחילתו בפשיעה וסופו באונס ובסיפ' הוי חנוני בתחילתו בפשיע' וסופו באונס דלא הוה להו לאסוקי אדעתייהו שתעמוד הגמל להטיל מימיה לכך הוצרך לפרש דחייבין מהנך טעמי דהוו להו תחילתן וסופן בפשיעה משום דאיבעי לה ולאסוקי אדעתייהו שמא תעמוד הגמל להטיל מימיה ולאו אונס הוא

קרא ומתניתא מסייע' ליה אין להקשות יהודה ועוד לקרא כדפריך במסכת כתובות משום דהכא איכא לאוקמי קרא לדרשא אחריתי כדאיתא בפ' הכונס אמר הקב"ה אני הציתי אש בציון וכו' מיהו פשטא דקרא משמע טפי דאתי לאשמעינן דאשו משום חציו

דף כג פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו מדלא קאמר פתח בנזקי אשו וסיים בנזקי גופו משמע דמילתא דפשיטא הוא דאשו משום ממונו כדפירש לעיל דסברא הוא דמה לי ממון שלו מה לי אש שלו ולפי זה ניחא הא דאמר רבי יוחנן לעיל אשו משום חציו ולא קאמר אשו משום חציו ומשום ממונו דהא מסיק דאית ליה נמי משום ממונו אלא משום דמילתא דפשיטא הוא דאשו משום ממונו כיון דסברא הוא ולכך לא חש להזכירו ונראה דהיינו מה שכתבו התוספות לעיל גבי הא דקאמר ורבי יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש דסברא הוא כריש לקיש

וליחייב בעל גחלת כתבו התו' פי' גם בעל הגחלת ואין הלשון משמע כן מדלא קאמר וליחייב נמי בעל הגחלת ורש"י ז"ל כתב הכי גרסי' וליחייב נמי וכו' ודוחק להגיה הספרים ונראה דשפיר פריך ולחייב בעל הגחלת וליפטר בעל הכלב לגמרי משום דבעל הגחלת פשע פשיעה גמורה דאפי' אם שמר בעל הכלב את כלבו אכתי הוה ליה לאסוקי אדעתיה לשמור גחלתו מכלבים של הפקר דהרבה כלבים של הפקר מצויין וה"ל כמו תחילתו בפשיעה וסופו באונס וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל שאם לא שמר גחלתו חייב בעל הגחלת על שריפת הגדיש וכן כתב הרמ"ה ז"ל. ונראה דהשתא ניחא הא דש"ס אתי לפרושי סיפא דקתני על הגדיש משלם חצי נזק ועביד פיסקא מריש' דקתני על החררה משלם וכו' משום דאי לאו רישא הוה אמינא דאין הכי נמי הא דקתני על הגדיש משלם אבעל הגחלת קאי לכך מייתי לה לרישא דעל החררה משלם דרישא על כרחך אבעל כלב קאי והיינו דדייק ש"ס דקאמר מאן חייב וכו' אבל אי פריך דליחייב נמי בעל הגחלת לא איצטריך לאתויי רישא דליכא למימר דה"א אין הכי נמי דשניהם חייבים דמשלם משמע דלא מחייב אלא חד מינייהו, ולפ"ז צ"ל דלישנא דליחייב דוקא הוא דס"ד דגחלת וחררה דחד וגדיש דחד כדפירש רש"י דאי ידע אוקימתא דבסמוך דאכל' בגדיש דבעל חררה א"כ אכתי לא איצטריך לאתויי רישא דליכא למימר דעל הגדיש משלם קאי אבעל הגחלת דהא כיון דגדיש דידיה הוא לא שייך לישנא דמשלם

תא שמע שיסה בו את הכלב וכו' כתבו התוספות דפריך משום דשסוי מקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב וכו' וזהו דוחק גדול דמנא ליה להקשות ואמאי לא משני כגון שלא הכניס יד חבירו אלא הכלב עצמו לקחה ונראה דיש לחלק בין שן לקרן דהא דשיסה בו את הכלב והשיך בו את הנחש תולדה דקרן נינהו אבל הנך בבי דמתניתין דלעיל שן נינהו ולכך לא מצי פשיט ממתניתין דלעיל מידי דאיכא למימר לעולם פי פרה כחצר המזיק דמי והא דמחייב לאו משום אכילה דודאי מצי למימר מאי בעי רפתך בפומ' דכלבאי כיון דברשות דידיה קאכיל אלא משום לקיחה הוא דמחייב שלקחו מרשות הניזק לרשות אחר ונהי דבלקיח' גרידא לא מתחייב כל כמה שהוא בעין אפי' הכי כשנאכל לבסוף איכא למימר דמתחייב משום לקיחת כיון שנאכל ע"י הלקיחה אע"ג דבאכילה גופה ליכא צד חיוב דכיון דקפיד רחמנא גבי שן אחצר הניזק על כרחך צריך לומר דפלג' דחיוב דשן בלקיחה תליא לכך איכא למימר דפי פרה כחצר המזיק דמי וכולה חיובא משום לקיחה הוא כדפי' אבל ממתניתין דשיסה בו את הכלב ואת הנחש פשיט שפיר כיון דלא אשכחן דקפי' רחמנא גבי קרן אחצר הניזק ע"כ כולה חיובא בגוף הנזק תלי' ואפי' לקח הכלב עצמו את ידו בפיו אכתי לא קעבי' מידי דלא קא מתחייב אלא אנשיכה גופה ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא לי מאי בעי ידך בפומא דכלבאי דכיון דבלקיחה לא קעביד מידי ויש לו רשות להכניס ידו בפיו כל כמה שלא נשכו ובשעת נשיכה כבר היא ברשות המזיק מצי למימר מאי בעי ברשותי כדאמר בסמוך גבי כופר דהא ליכא למימר דכיון דנשכו לבסוף קא מתחייב משום לקיחה וכולה חיובא בלקיחה תליא דכיון דלא אשכחן גבי קרן דקפיד רחמנא אלקיחה מידי מנא ליה למיחייביה משום לקיחה כלל

ואמר רב אחא בר יעקב כשתימצי לומר כשתדקדק בדבריהם מדקתני סיפא השיך בו את הנחש ולא קתני נמי השיך בו את הכלב דומיא דרישא אלא ודאי טעמא דחכמים דמכיש פטור משום דסבירא להו דארס נחש מעצמו מקיא אבל כלב כיון שנושך בשיניו מודים חכמים לר"י דחייב וממילא שמעינן דטעמא דר"י דקסבר ארס נחש בין שיניו הוא עומד ולפי' מכיש חייב ונחש פטור ולפי זה מה שכתבו התוספות והשיך היינו דתחב' ודוחק שיני הכלב ונחש בבשר חבירו לאו דוקא נקטי כלב

הנהו עזי דשוקא וכו' כתבו התוספות דוקא כהנהו דקיימי לשחיטה וכו' צ"ל דס"ל דמתרינן במרייהו תרי ותלתא זימנין דוקא בעזי בשוקא ומשום תקנת השוק כמ"ש הר"ן ז"ל דאי לאו הכי מאי ראייה מייתי מהנהו עזי דתרבו דלמא לא אמר ליה זיל שחטינהו משום שהיה צריך להתרות בהן תחילה תרי ותלת' זימנין וה"ק ליה זיל אימא למרייהו דליצנעינהו ואי לא זיל שחטינהו

ואי לא אמרין ליה תיב אמסחתא כלומר הניזק שחיט להו והדר אמר ליה למזיק בא ומכור הבשר וקבל זוזך

דף כד אמר להן הרי הוא אומר וזאת תימא כל שכן השתא דאיכא למימר תוכיח דמיעט קרא בהדיא והתוספות כתבו דהתם לגלי קרא דלא שייכא סברא של קירוב וריחוק שאין הטעם משום דמוחזק רואה אלא דגזירת הכתוב הוא וכו' וקשה דמנא ליה לרבי מאיר דגזירת הכתוב הוא דלמא משום דמוחזק בכך רואה ובקירבה ראיותיה דטהורה משום דלאו קל וחומר הוא ובכולהו דוכתי היכא דאמר תוכיח צריך נמי לומר שמוכיח שאין באותו ק"ו כלום ולא אמרינן דגזירת הכתוב הוא ועוד בסמוך דפריך דלמא למעוטי זב מימים וכתבו התוספות לא בעי למימר אבל לא זבה מראיות דא"כ לשתוק מוזאת משמע דלמעוטי זב מימים לא איצטריך דמהיכא תיתי למילף ימים דרחוקי' ראיותיו מראיותיו הקרובים ודבריהם תמוהים דאם כן אמאי קאמר ממאי דהאי וזאת למעוטי זבה מראיות אימא למעוטי זב מימים בלא שום מיעוטא נמי תיקשי מנא לן דזב טמא בימים מהיכא תיתי הא לא שייך למילף ימים מראיות ועוד תימא דא"כ מאי פריך בסמוך ומה ראית הא על כרחך ליכא למימר הכי דא"כ לשתוק ממיעוטא דוזאת ולישתוק נמי מהיקשא דזב לא איצטריך למעוטי וראיות דזבה נילף בק"ו מימים ודוחק לומר דהיקישא איצטריך לשום דרשא אחריתי לכך נראה דהכי קאמר להן הרי הוא אומר וזאת תהיה וגו' תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים וכיון דזב טמא בראיות אלמא דמוחזק בכך רואה וא"כ זבה אמאי טהורה בראיות הא מוחזקת רואה בכך דמה לי זב מה לי זבה אלא על כרחך צ"ל דגזירת הכתוב הוא דזבה טהורה בראיות אע"ג דמוחזקת רואה שאפילו אם יבא אליהו ויאמר ודאי תראה עוד טהורה. ולכך קאמר מהאי דהאי וזאת למעוטי זבה אימא למעוטי זב מימים אבל אי לאו מיעוטא הוה ילפינן מזבה דזב טמא בימים דכיון דזבה מוחזקת רואה בימים מה לי זבה מה לי זב והיינו דפריך ומה ראית דאי לא כתיב לא מיעוטא ולא הקישא הוה ילפינן מזבה דזב טמא בימים

אמר קרא והזב את זובו לזכר ולנקבה וכו' תימא דמאי הוצרך ש"ס לאתויי הך הקישא וכי לא ידע דאיכא לאקשויי ולקיש איפכא נקבה לזכר וכו' וכיון דע"כ צריך לשנויי כדמסיק קאי בראיות ממעט ראיות א"כ מעיקרא ה"ל לשנויי הכי ועוד דעל כרחך צ"ל דכולה הך שקלא וטריא סתמא דש"ס הוא דמפרש לן הכי דאל"ה מאי פריך אימא למעוטי זב מימים דלמא אין ה"נ זב טהור בימים ואם כן מעיקרא הוי ליה לשנויי כדמסיק ולא ה"ל לאתויי הקישא כלל לכך נראה דה"ק ממאי דהאי וזאת לא אתי אלא למעוטי זבה מראיות אימא למעוטי נמי זב מימים דכי היכי דאיכא למימר קאי בראיות ממעט ראיות ה"נ איכא למימר קאי בזב ממעט זב ונהי דמסתבר טפי למימר קאי בראיות ממעט ראיות ממאי דנימא קאי בזב ממעט זב כמו שכתבו התו' הני מילי היכא דלא ממעטינן אלא חדא אבל כיון דוזאת סתמא כתיב אימא דאתי למעוטי תרוייהו ראיות בזבה כיון דקאי בראיות וימים בזב כיון דקאי בזב ולכך מייתי היקיש' דמהיקיש' שמעינן דמיעוטא לא קאי אתרוייהו וקאמר ומה ראית אימא איפכא והשתא משני שפיר קאי בראיות ממעט ראיות וכו' דכיון דע"כ לא ממעטינן אלא חדא מסתבר טפי למעוטי זבה משום דקאי בראיות ממעט ראיות ממאי דנימא קאי בזב ממעט זב

ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם וגו' קצת תימא דמאי איצטריך לאתויי הך קרא זיל קרי בי רב הוא ועוד ועל זה נאמר שנאמר מיבעי ליה ונראה דהך מילתא יליף לה מדקדוק' דהאי קרא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות ולא כתיב כאשר העיד לעשות או כאשר הגיד לעשות אלא ודאי אתי לאשמעינן דאפילו היכא דליכא למחייביה לפי עדותו שהגיד כי האי דהכא לפי עדותו לחיובא פלגא נזקא קאתי אפ"ה מחייבינן ליה משום מחשבתו דדעתו ודאי לשוייה מועט היה דודאי ידעי הני בהני כיון דבעל נגיחה שלישית הביאן כדפרש"י ז"ל ולכך כאשר זמם לעשות פי' כאשר חשב לעשות ולפי זה ניחא דבמתניתין פרק חזקת הבתים גבי היו שנים בראשונה ושנים בשנייה וב' בשלישית משלשין ביניהם לא מייתי הך קרא משום דהתם לפי עדותו קמיחייב ולא משום מחשבתו וע"ש בתוספות

דף כה והא דיו דאורייתא היא דתניא וכו' בלא ברייתא מקרא גופיה לא מצי פריך אע"ג דפשטיה דקרא משמע הכי דתסגר שבעת ימים משום דיו הוא דאיכא למימר דבעלמא לא דרשינן דיו ושאני הכא משום כבודו של משה כדאמר בסמוך אבל מדקתני ברייתא מדין ק"ו כיצד דקאי אשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן אלמא דבכל התורה כולה נמי דרשינן דיו וכן לרב פפא ולרב אחא דבעי למימר דהנך תנאי דבסמוך לא דרשי דיו אפי' היכא דלא מיפרך ק"ו צ"ל דהוה סברי דשאני הכא משום כבודו של משה ולא ידעו הך ברייתא דתורת כהנים א"נ קס"ד דהנך תנאי פליגי אברייתא דתורת כהנים

ומה פכין קטנים שטהורין בזב כתבו התו' תימא מנא לן שלא יטמא במעיינות הזב וכו' י"ל דהכי דיינינן ומה פכין קטנים שטהורין מגופו של זב דהיינו מבשרו טמאין מגופו של מת מפץ שמטמא מגופו של זב אינו דין וכו'

מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע וכו' תימא למה לי היקיש' ולא ליכתוב נמי רחמנא בגד ועור לא במת ולא בשרץ ולא בשכבת זרע ונילף כולהו מפכין קטנים כי היכי דילפינן מפץ ומה פכין קטנים שטהורין בזב מטמא במת ושרץ ושכבת זרע בגד ועור שמטמא בזב שראוי למשכב אינו דין שיטמא במת ושרץ ושכבת זרע

אמר קרא וכבסתם בגדיכם כתבו התוספות דהשתא דילפינן מת בג"ש אע"ג דשרץ גופיה גמרינן מק"ו ככתוב בהדיא דמי וזהו דוחק ואי לאו דמסתפינא היה נראה להגיה אלא אמר רבא

ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת וכו' דבלא שום קרא סברא הוא דבקרן משלם חצי נזק בין ברשות הרבים