תורת חיים חלק ב קפ

דאפי' תרנגולים מועדין ומ"ש התו' נראה דוחק ועוד קשה אמאי לא תני תולדה בשן כמו ברגל. ונראה לפרש דהא דתנן לקמן כיצד השן מועדת כו' הבהמה מועדת וכו' עיקרא דמתניתין לאו חיה אתי לאשמעינן אלא אתי לפרושי הא דתנן לעיל השן מועדת לאכול את הראוי לה מהו את הראוי לה דקתני ולאפוקי מאי קאתי ומפרש שהבהמה מועדת לאכול פירות וירקו' דוקא אבל אכל' כסות או כלים משלם ח"נ ולאו מילת' באפיה נפשי' הוא. ומתני' דהכא נמי עיקרא לאו תולדות אתי לאשמועינן אלא אתי לפרושי הא דתנן לעיל הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה מאי בדרך הלוכה דקתני ולאפוקי מאי קאתי וקאמר דבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר אבל היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין וכו' כלומר שאינה מועדת לשלם נזק שלם אלא לשבר בגופה או בדבר המחובר בגופה כגון אוכף ושליף אבל לשבר ע"י צרורות אינה מועדת ומשלם חצי נזק וכן הא דקתני סיפא התרנגולים מועדין וכו' לא אתי לאשמעינן דתרנגולין מועדין אלא הכי קאמר התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר אבל היה דליל קשור וכו' אינו משלם אלא חצי נזק דהיינו צרורות וארישא דמתניתין קאי דקתני כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה ומפרש דהבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר אבל היתה מבעטת וכו' וכן התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר אבל היה דליל קשור וכו' והכי פריך היינו רגל היינו בהמה ואמאי שינה את לשונו ונקט הבהמה מועדת ולא נקט הרגל מועדת ומשני תנא אבות ותנא תולדות דמילתא אגב אורח' קתני דבגופה ושערה ובשלי' שעליה נמי מועדת ולהכי שינה הלשון וקתני בהמה במקום רגל מיהו עיקרה דמתניתין לאו לאשמועינן תולדות קאתי ולהכי גבי שן לא תני נמי תולדה דלא רצה התנא להאריך ולמיתני תולדות בהדיא ולא תני להו הכא אלא אגב אורח' וגבי שן נמי לכך שינה את לשונו ונקט בהמה במקום שן לאשמועינן אגב אורח' שן חיה דלא קפיד תנא לשנות הלשון ולאשמעינן מילת' כיון דלא מאריך טפי

או שהיה מהדס פי' חופר ברגליו בארץ או בעיסה וזה עושין התרנגולים יותר משאר עופות כן כתב הרמב"ם ז"ל

אלא רבנן אי כגופו דמי כו' אמתניתין לא קתני ליה דאיכא למימר כגופו דמי וצרורות לאו אורחיה הוא ותולדה דקרן הוא אי נמי אורחיה ובצרורות על ידי ביעוט קאמר דלאו אורחיה הוא כדאמר לקמן אבל ברייתא על כרחך בצרורו' כי אורחייהו קאמר דאי לאו הכי מאי טעמא דסומכוס דאמר נזק שלם

ורבא צרורות אתי לאשמעינן דקס"ד דכלל' קמא דכל שבזב טמא לא איצטריך אלא איידי דנקט כל שבזב טהור דאיצטריך לאשמועינן זורק דהיינו צרורות תני נמי כללא קמא לכך פריך והא כלל' בתר' נמי לא איצטריך ומשני דאדרבא כלל' קמא איצטריך לאשמעינן עגל מושך בקרון וא"כ כלל' בתר' נקט איידי דקמ'

דף יח והא חבל משונה הוא תימה למאי דס"ד דקאי אדלי תיקשי נמי והא חבל משונה הוא והתוספות כתבו בשלמ' אי אדלי קאי איכא לאוקמי בחבל גרוע וישן וכו' וקשה וכי בשביל דחבל גרוע וישן הוא לא בעי לשלומי מיהא מאי דשויא ודוחק לומר דלא שוה כלום כיון דעד השתא הוה משתמש בו ועוד תימא דא"כ למה ליה למיתני כלל הא דנפסק החבל ליתני תרנגולין שהיו מחטטין בחבל הדלי ונשבר הדלי וכו' וליכא למימר דתנ' אורח' דמילתא נקט ובחבל שנקשר בדלי התלוי באויר איירי ונשבר בנפילה אבל דלי העומד על הארץ לאו אורח הוא להיות חבל קשור בו הא ליתא דפשיטא דלאו בדלי התלוי באויר איירי מדקבעי למיפשט מיניה בעיא דרב' דאיירי בכלי שנשבר על ידי שנתגלגל למקום אחר ולא בנפילה וכן משמע מהא דמסיק רב ביבי דקאזיל מיניה וכן קשה לאידך שינויא שכתבו התוספות דאי אדלי קאי מצינו לפרש דנפסק היינו שהותר הקשר כו' דאם כן למה ליה למיתני הא דנפסק החבל. ועוד קשה דלשון נפסק לא משמע שהותר הקשר אלא נפסק ונקרע. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מנ"מ כתב היו מחטטין בחבל ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם ואם היה על החבל אוכל ובעת אכילתן פסקוהו משלם גם על החבל ג"ש וכתב עליו הראב"ד ז"ל לא נהיר ולא בהיר ולא צהיר דהא דמקשינן בגמרא והא חבל משונה הוא אגופה דברייתא קא מקשי ע"כ ודברי הראב"ד תמוהים דאי אגופה דברייתא פריך הוה ליה לסדר הך פירכ' לעיל קודם בעיא דרבא אגופה דברייתא. ועוד קשה דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל שאם אין אוכל על החבל משלמין נ"ש אדלי אע"ג דפסיק' חבל משונה הוא ואמאי הא כיון דחבל משונה הוא והדלי נשבר בחטיטת החבל נמצא שגם שבירת דלי משונה הוא ונראה לפרש דקס"ד דפסיק' החבל לרבותא נקט דאע"ג דפסיקת חבל משונה הוא ומשלם ח"נ אפי' הכי אשבירת דלי משלם נ"ש דאורח' הוא שהתרנגולים רגילין לחטט בחבל ומגלגלין הדלי ומשברין אותו ובנשבר הדלי תחילה ואחר כך פסקו החבל איירי אי נמי שפסקו החבל תחילה ולא פסקו לחטט עד שנתגלגל הדלי ונשבר וקמ"ל דאע"ג דחבל ודלי כי חדא נינהו חלוקין הן בתשלומין וכי האי גוונא איתא לקמן גבי ההוא חמר' דאכל נהמא ופלסיה לסלא ומסיק דאכל והדר פלסי' ומשמע נמי דאתי לאשמעינן דאע"ג דנהמ' וסלא כי חדא נינהו חלוקין הן בתשלומין והשתא פריך שפיר והא חבל משונה הוא בשלמ' אי אדלי קאי איכא למימר דנפסק החבל לרבותא נקט כדפי' ולפי זה דברי הרמב"ם ז"ל נכונים וברורים הם והבית יוסף בסי' ש"צ כתב בשם הרב המגיד דהרמב"ם סביר' ליה כשיטת התוספות ולכך פסק בשלחן ערוך כשיטת התוספות ואין נראה דודאי הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת כדפי' וכן עיקר

דף יט היתה מהלכת בר"ה והתיזה והזיקה מהו כך גירסת ספרים שלנו ויש ספרים גרסינן היתה מהלכת בר"ה וביעטה והתיזה והזיקה מהו ואין נראה גירס' זו דאם כן איכא למידק מדקא מבעיא ליה בביעטה והתיזה משמע דבלא בעיטה והתיזה לא קמיבעי' דפטור דתולדה דרגל הוא ואם כן כי פריך בסמוך לרבי זירא ממתניתין דדרסה על הכלי דתני עלה בד"א ברשות הניזק אבל בר"ה וכו' מאי לאו התיזה בר"ה והזיקה בר"ה לדידיה נמי תיקשי דהא פשיטא ליה דאם התיזה והזיקה בר"ה דפטור דליכא למימר דס"ל דמתניתין וברייתא בבעיטה והתיזה איירי דאם כן דרסה על הכלי ושברתו על הראשון אמאי משלם נזק שלם והא שינוי הוא כיון דבעיטה ותולדה דקרן הוא לכך נראה דלא גרסינן ליה: וכי מאחר דאורחיה מאי מבעיא ליה לכאורה משמע דפריך אהא דמשני ליה קרן לאו אורחיה הא אורחיה ותימה דמאי פריך והא היא גופ' קמבעי' ליה אי כשכוש אורחיה הוא אי לא כדפי' רש"י ז"ל וצריך לומר דלאו אהא דמשני ליה קאי אלא הכי פריך וכי מאחר דמילת' דפשיט' הוא וכולי עלמ' ידעי הך מילתא דדרך הבהמה לכשכש בזנבה אם כן מאי מבעיא ליה וכי לא ידע דדרך הבהמות לכשכש בזנבותיהן ומשני כשכוש יתיר' לא הוה ידע אי אורחיה אי לא וכה"ג איתא בפ"ב דשבועות דפריך הש"ס וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה והתם על כרחך לא קאי אמאי דסמיך ליה כדמוכח התם

כשבוש יתירה קמיבעיא ליה הרא"ש ז"ל כתב דשפיר ידע דכשכוש יתירה מבעיא ליה והא דקאמר ליה וכי יאחזנה בזנבה וילך אכשכוש יתיר' קאמר ליה דודאי אורחיה כמו רגל שאין מחויב לילך אחר בהמתו ולשומר' שלא תזיק דרך הילוכה בר"ה ולדבריו עיקר חסר מן הספר ועוד כיון דהיא גופה קמיבעיא ליה אי כשכוש יתיר' אורחיה הוא לא היה לו להשיב בלשון תמיה וכי יאחזנה בזנבה ולילך דמשמע דפשיטא ליה דידע דאורחיה הוא ובתר הכי נמי מדקאמר ליה הכי השתא קרן לאו אורח' וכו' משמע דהוה קא מתמה עליו ואמאי הא היא גופא הוה קמבעי' ליה אי אורח' הוא אי לאו. והרמב"ם ז"ל בפ"ק מנ"מ כתב כשכשה בזנבה כשכוש רב שאין דרכה לעשותה תמיד והזיקה בר"ה או שכשכשה בגיד שלה בר"ה והזיקה פטור ואם תפס הניזק גובה חצי נזק ממה שתפס שזה הדבר ספק אם אלו תולדות הקרן או תולדות הרגל וכתב הרב המגיד דס"ל שהמשיב היה סבור שעל כשכש כדרכו הוא שואל ולפי זה ניחא מה שתמה עליו וכי יאחזנה דהוה סבר דכשכוש כדרכו כיון דידוע דאורח' הוא על כרחך קמיבעיא ליה אי חייב בר"ה אע"ג דאורח' הוא והא דפריך ליה אי הכי קרן נמי איכא למימר שהשואל סבר דאכשכוש יתירא השיב לו וכי יאחזנה וכו' כלומר מאי תיבעי לך אי אורחא הוא והא אפי' את"ל דלאו אורח' הוא נמי פטור דוכי יאחזנה בזנבה וילך וכל זה דוחק הוא וצריך עיון

אורחיה נמי לפלוסי סלא אידך פירכא דפריך לה אנהמ' הוה ליה למיפרך מעיקרא דרבי יהודה נקט תחילה חיובא דנהמ' אלא משום דהך קושיא היא מיניה וביה פריך לה תחילה

דף כ הכא נמי בקופצת פי' רש"י ז"ל שקפצה ואכלה על צוארו שאין דרכה בכך ותולדה דקרן הוא וחייבת חצי נזק קאמר אין להקשות לפירושו והא קפיצה אורחיה הוא כדאמר לעיל כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק דיש לחלק בין קפיצה לסריכא כדמשמע לקמן דקאמר רב פפא דאפיך מיפך כלב בזקירה דהיינו קפיצה וגדיא בסריכא וצריך לחלק נמי בין גדי' לברח' דגדי' אורחיה בקפיצ' ולא בסריכה וברחא איפכא. מיהו קשה לפירושו דברייתא איירי בקופצת ואילפא באינה קופצת וחייב נ"ש משום דעל גבי חברתה כחצר הניזק דמי אם כן רבי אושעיא אמאי קאמר הלכה ואכלה פטורה תיפוק ליה דחייבת נ"ש משום דעל גבי חברתה כחצר הניזק דמי. וליכא למימר דרבי אושעיא לאו באכלה מעל גבי חברתה איירי אלא באכלה מר"ה גופיה קאמר חדא מדמוקי ליה בקופצ' משמע דבקופצת על גבי חברתה ואכלה מעלי' אמאי קאמר דאי לאו הכי אמאי קופצת ועוד דרש"י ז"ל גופיה לקמן בסוף שמעתא דמחזרת כתב דר' אושעי' בבהמה הקופצת ואכלה מתוך הקופ' איירי משמע דבקופ' המופשלת מאחוריו של אדם ובהמה קאמר ועוד דאי באכלה מר"ה גופיה קאמר מאי קמ"ל דהלכה ואכלה פטורה פשיט' מתניתין היא דשן בר"ה פטור'. וליכא למימר נמי דר' אושעיא פליג וס"ל דאכלה מעל גבי חברתה לאו כחצר הניזק דמי חדא דאין סבר' לומר דפליגי בהכי ועוד דא"כ מנא ליה לש"ס למימר דטעמא דאילפ' דחייב' משום דעל גבי חברתה כחצר הניזק דמי ופליג אדרבי אושעיא דלמא אילפ' בקופצת איירי וחייבת חצי נזק קאמר וקמ"ל דבריית' נמי בקופצת דוקא איירי חייבת חצי נזק דלא תימה ברייתא חייבת נ"ש קאמר ומשום דכחצר הניזק דמי ומדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל משמע דהא דקאמר הכי נמי בקופצת אאילפ' קאי דלא מחייב נ"ש באכלה מעל גבי חברתה משום דהוי כחצר הניזק אלא בקופצת ואוכלת דכיון דאינה יכולה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות לניזק להניח שם פירותיו וכחצר הניזק דמי אבל אכלה מעל גבי חברתה בלא קפיצה כאכלה מרשות הרבים גופיה דמי ופטור' ולהכי קאמר ר' אושעיא הלכה ואכלה פטורה וצ"ל דאילפ' אתי לאשמעינן דבריית' דוקא בקופצת קאמר דחייבת נ"ש אבל אינה קופצת לא מקרי חצר הניזק

לפיכך אכלה חטין כיון דקאמר דמשערין בדבר הראוי לה אבל מגופא דמתניתין דקתני משלמת מה שנהנית ליכא למשמע מינה דאיכא למימר אם נהנית הנאת החיך קאמר

א"ל לכי תשמש לי כלומר לכשתודה לי שאני גדול ממך בתורה ושאתה ראוי לשמש לי כתלמיד המשמש לרבו וכה"ג איתא בפרק המפקיד אמר רבי יוחנן מאן דמתרג' לי חבית מובילנא מאניה בתרי' לבי מסות' פי' אודה לו כי הוא גדול ממני בתורה ושאני ראוי לשמש לו ולהוליך כליו אחריו לבית המרחץ

תנן המקי' את חבירו משלש רוחותיו וכו' תימה אמאי בעי למיפש' מנייהו חדא חדא ה"ל לאתויי רבנן ר' יוסי בהדדי ולמימר לימא כתנאי המקי' חבירו וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר זה נהנה וזה לא חסר חייב ומר סבר פטור לא דכ"ע ס"ל וכו' דהכי אורח' דש"ס בכולהו דוכתי וכן קשה בסמוך בפלוגתייהו דרבנן ורבי יהודה וי"ל דשאני הכא דאפי' למאי דס"ד דמר סבר זה נהנה וזה לא חסר חייב ומר סבר דפטור מכל מקום רבנן דמקיף לא אתו לפלוגי בהדי ר' יוסי בהך מילתא שהרי גדר את הראשונה והשנייה והשלישית אין מחייבין אותו קתני אבל רביעית מחייבין אותו לא קתני משום דלא אתו לאשמועינן אלא הא דאין מחייבין אותו אף על גב דגדר שלש רוחות אלא דמדיוקא שמעינן הא רביעית מחייבין אותו וכיון דרבנן מילתא באפיה נפשייהו קאמרי ולא אתו לפלוגי בהדי רבי יוסי להך לא קאמר לימא כתנאי דהוה משמע דתנאי פליגי בהדי הדדי וכן רבנן דהבית והעלייה לא אתו לפלוגי בהדי רבי יהודה דמי קתני עד שיתן לו