תורת חיים חלק ב קעט

שם רש"י ז"ל דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה וכו' לקמן גבי חמשה תמין שביק מתניתין דלא תטרח וכו' ודבריו תמוהים דמשמע מפירושו דהכא גבי חמשה תמין מוקי לה רישא רבי טרפון וסיפא רבנן וזה אינו דהא הכא איפכא קאמר רישא רבנן וסיפא רבי טרפון לכך נראה דתרתי עובדי הוו ועל הבריית' דלעיל הוה אמר ליה שמואל לרב יהודה אל תטרח וכו' וכן אמר ליה נמי אמתניתין דחמשה תמין דהכא סתמא דש"ס מייתי ראיה לעיל והכא מהא דשמואל דלאו דוחק הוא לאוקמי רישא וסיפא כתרי תנאי דהא שמואל נמי מוקי לה הכי

דף טז ראוי לה אין שאין ראוי לה לא דמשונה הוא וחצי נזק הוא וחצי נזק הוא דמשלם ואם תאמר כיון דבהמה תמה היא לגבי דבר שאין ראי לה אמאי קתני מתניתין חמשה תמין והא ששה נינהו ולתני כמו הבהמה אינה מועדת לאכול דבר שאין ראוי לה. וכן הקשה הרא"ש ז"ל בפרק כיצד הרגל ועיין שם

וזהו שור המועד הא דאמרן ואם הועדו חמשתן מועדין זהו שור המועד הכתוב בפרשה ואם תאמר כיון דלעיל קאי אמאי קתני ליה בתר שן ורגל ועוד אמאי לא חשיב נמי תנא דמתניתין תולדות דשן ורגל מאי נינהו כי היכי דחשיב תולדות הקרן. ועוד מאי קא משמע לן תנא דזה ושור המועד הכתוב בפרשה ויש לומר משום דלכאורה משמע דהנך ארבעה דקחשיב לאו כולהו תולדה דקרן נינהו אלא נגיפה לחוד אבל נשיכה תולדה דשן הוא ורביצה ובעיטה תולדה דרגל נינהו הילכך השתא דקתני דשן ורגל מועדין מתחילתן איצטריך לפרושי דהנך כולהו שור המועד הכתוב בפרשה נינהו דהיינו קרן דשור המועד הכתוב בפרשה בקרן כתיב

ויש מועדין אחרים כיוצא באלו פי' השתא דאמרינן דחמשה מועדין דקתני לאו מנין מועדין אתי לאשמעינן אלא וחמשתן מועדין קאמר אתי נמי שפיר הא דקתני סיפא הזאב והארי והדוב וכו' דהכי קאמר ויש מועדין אחרים כיוצא באלו וכו' אבל לשמואל דמוקי רישא רבנן וסיפא רבי טרפון וחמשה מועדין דקתני מנין מועדין אתי לאשמעינן דחמשה נינהו אם כן קשיא רישא אסיפא דחמשה מועדין משמע דתו ליכא והאיכא הזאב והארי וכו' והיינו דקאמר ש"ס איכא דרמו להו מירמא וכו' כלומר דמשום הך קושיא גופה הוצרך רבינא למימר חסורי מחסר'

שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש והוא דלא כרע במודים טעם שדרו לפי שאמרו צריך לשחות עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה וטעם לאחר שבע שנים ולא מיד לאחר מיתה יש לומר שהתחלת היצירה מיד הוא אלא שהולדת הנחש אינו בפחות משבע שנים כדאיתא בבכורות מיהו יש ספרים גרסינן שדרו של אדם לאחר שבעים שנה נעשה נחש וטעם שנעשה נחש כתבו התוספות לפי שמצוה לכרוע וכי זקיף זקי' כחיויא. מיהו קשה כיון דתני' אלו ברכות ששוחין בהן תחלה וסוף באבות ובהודאה אמאי החמירו בהודאה טפי מבאבות דהוה ליה למימר והוא דלא כרע באבות ובמודים ועוד למה זה תיקנו חכמים לשחות בהודאה בשלמא באבות י"ל דמלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא וכל הרוצה לבקש דבר ממלך בשר ודם שוחה בתחילה ואי משום דמנהג נמו לשחות במלך בשר ודם בסוף הבקשה כשנפטרין ממנו כמו שכתבו המפרשים אם כן הוה להו לתקן לשחות בשלום רב שהוא סו' י"ח ועוד דמאי טעמא שוחין בעושה שלום במרומיו. ונראה לפרש לפי שהוא ית' עושה חסד עם כל אדם בכל יום ובכל עת ובכל רגע אלא שאין בעל הנס מכיר בניסיו סבור עולם כמנהגו הוא נוהג ואינו מרגיש שכל פסיעה ופסיעה וכל תנועה ותנועה וכל נשימה ונשימה הוא ממנו יתברך שמו כמו שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו וכתיב אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש והיה מן הראוי שיודה האדם ויברך בכל עת ובכל רגע על כל פסיעה ותנועה ונשימה כמו שאמרו חכמים כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה חייב אדם להלל יה וכל מי שאינו מעלה על לבו בכל רגע שהכל מאתו יתברך אלא עולם כמנהגו נוהג הרי הוא ככופר בו חס ושלום ולפי שהוא מן הנמנע שיעמוד אדם מן הבקר ועד הערב ויתן שבח והודאה על כל פסיעה ונשימה ותנועה וכל שכן רוב בני העולם הולכים תמיד אחרי הבלי העולם הזה באסיפת ממון וכיוצא בזה ואפילו הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה והודאה אמרו חכמים דהוי כאלו מעל וגוזל לכנסת ישראל שנאמר לה' הארץ וגומר ולזאת המציאו אנשי כנסת הגדולה תקנה ויסדו לומר בכל תפלה ערב ובקר וצהרים ברכת הודאה כדי שיכלול אדם בהודאה אחת את כל הנשימות וחסדים ונפלאות שהוא יתברך עושה עמו בכל רגע ויוצא ידי חובת כולן בבת אחת בהודאה אחת. ולזה יסדו לומר מודים אנחנו לך וכו' על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך דהיינו על כל נשימה ונשימה ועל נסיך שבכל יום ויום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים וכו' ולכך תיקנו לשחות בברכה, זו כמנהג בשר ודם המודה לחבירו דבר הוא שותה ומנענע לו בראשו וכדאשכחן בר' ישמעאל כשאמר ליה ברכני נענע לו בראשו ופירש רש"י ז"ל כמודה בדבר ולהכי בכל מקום הודאה מצינו השתחואה כמו שנאמר אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך על חסדך ובדניאל וזימנין תלתא ביומא ברך על ברכוהי מצלא ומודא ואחז"ל במקדש על כל הודיה השתחויה. שכל העומד בקומה זקופה ככופר בדבר הוא ואין הודאתו הודאה כדאשכחן בדתן ואבירם שכפרו בתורת משה כתיב בהו יצאו נצבים בקומה זקופה ואמרו במדרש רבה על הנחש כשבא לפתות את חוה בא בקומה זקופה לפי שבא לכפור בו יתברך ולכך נענש במדה ללכת שתות שנאמר על גחונך תלך דרגלים היו לו ונקצצו ואפשר לומר דמהאי טעמא מי שאינו כורע במודים שדרו נעשה נחש דכיון שעומד בקומה זקופה ואינו כורע ומתכוין להודות לו יתברך על כל חסדיו הרי הוא ככופר בו יתברך ואומר לא הוא והרי הוא כמודה לדעת הנחש הקדמוני אשר כל הכפירות והדעות החיצוניות נמשכין ממנו כמו שכתבו חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו דהיינו מיתה נצחית לכך שדרתו נעשה נחש שאין לו רפואה אפילו לעתיד כדאיתא במדרש הכל מתרפאין חוץ מנחש ונמצא שעל ידי כן אין לו חלק לעולם הבא דכיון דשדרתו נעשה נחש הרי לוז של שדרתו בטל אשר ממנו יצמח האדם לעתיד. ונראה כי אדם הראשון נמי לפי שבתחילה הודה לדברי הנחש וכפר בו יתברך כמ"ש בסנהדרין אדם הראשון כפר בעיקר היה כלומר שהוא יתברך איננו עיקר היסוד חלילה אלא מן העץ אכל וברא כו', כמו שאמר הנחש לכך נענש גם הוא בקומתו כנחש שנתמעט קומתו והעמידו רק על מאה אמה והיה מן הראוי ללכת שחוח לגמרי כמו נחש אלא לפי שחזר בתשובה והודה על כפירתו ושר מזמור שיר ליום השבת ופתח ואמר טוב להודות פי' הודה שהוא יתב' יוצר בראשית ואמר כי שמחתני ה' בפעלך מה גדלו מעשיך ה' לפיכך לא נענש כל כך. ונראה דהיינו הא דתנן בפרק אין עומדין האומר מודים מודים משתקין אותו דלפי מה שפי' השוחה במודים בכוונת הלב הרי הוא מקבל עליו מלכות שמים ומודה בו לכך אין ראוי לכפלו שלא יהא נראה כמקבל ח"ו שתי רשויות ומהאי טעמא איתא נמי התם האומר שמע שמע משתקין אותו דכוונת מודים וכונת שמע חד טעמא אית ליה דכי היכי דכל בר ישראל שאינו אומר שמע ישראל בכל יום הרי הוא ככופר בו ית' כך מי שאינו אומר בכל יום מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלהינו וכו' בכריעה ובכוונת הלב הרי הוא ככופר בו ית' כדפי'

אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני תימא מדלא מוקי לה בזאב דאורחיה לטרוף צ"ל דמתניתין בין בארי בין בזאב איירי מדקתני היה סתם כמ"ש התו' וא"כ האיך מצינו למימר דלצדדין קתני דא"כ לא מיתוקמא אלא בארי ולא בזאב דזאב אם דרס ואכל אינו משלם נזק שלם ואם טרף ואכל משלם אף על גב דלא טרף להניח

כי תנא מתניתא בארי תרבות ואליבא דרבי אליעזר פי' לעולם ארי לאו אורחיה בטריפה כדשמואל ומתנית' דקתני נזק שלם לאו משום דאורחיה למיטר' אלא בדאייעד איירי כדמסיק ובארי תרבות וכדרבי אלעזר וצריך לומר דדוקא מוקי לה כר' אלעזר משום דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב ולרבי אלעזר כיון דבני תרבות נינהו מיירי שפיר תרוייהו בדאייעד דלרבנן כיון דלאו בני תרבות נינהו ואורחיה דזאב לטרוף כי לא אייעד נמי משלם נ"ש כמ"ש התוספות בלשון אחרון אבל לשון ראשון שכתבו התוס' דלא נקט רבי אלעזר לאפוקי רבנן אלא לרבותא נקטיה וכן משמע מפי' רש"י ז"ל אין נראה דכיון דעיקר שינויא הוא הא דמוקי לה בדאייעד א"כ רבינא דמשני כי קאמר בארי תרבות עיקר חסר מדבריו דהוה ליה לפרושי ולמימר בארי תרבות ובדאייעד בשלמא ללשון אחרון ניחא דאיכא למימר כרבינא סבר דהמקשה נמי ידע דאיכא לאוקמי ברייתא בדאייעד אלא דנראה לו דוחק להעמיד הברייתא לצדדין דזאב כיון דאורחיה לטרוף אפילו בלא אייעד נמי משלם נ"ש לכך משני כי קאמר בארי תרבות וכיון דבבני תרבות איירי זאב נמי לא מיתוקמא אלא בדאייעד ואם כן עיקר שינויא הוא הא דברייתא איירי בבני תרבות אבל ללשון ראשון דמוקי לה כרבנן ורבי אלעזר לרבותא נקטיה ולרבנן על כרחך ברייתא לצדדין קתני דזאב כיון דאורחיה לטרוף אפילו בלא אייעד נמי משלם נזק שלם ואם כן רבינא דמשני כי קאמר בארי תרבות עיקר חסר מדבריו דהל"ל בארי תרבות ובדאייעד דליכא למימר דהוה סבר דהמקשה נמי ידע דאיכא לאוקמי בדאייעד דאם כן מאי קשיא ליה כיון דהשתא נמי לרבנן ברייתא לצדדין קתני

בשלמא למ"ד שחשדוהו מאשת איש היינו דכתיב אתה ה' ידעת והא דלא רמו קראי גופייהו אהדדי משום דאיכא למימר שחשדוהו בתרווייהו מזונות דכתיב כי שוחה עמוקה ומאשת איש דכתיב כל עצתם עלי למות אלא לדידהו קשיא ומה שכתבו התוספות שחשדוהו בזונה דירמיה כהן הוה וכו' הוצרכו לכתוב כן מדקאמר בזונה ולא קאמר בזנות

דף יז והאמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמו' מביא לידי מעשה בעם הארץ איירי הבא לשאול במה יעסוק תחילה בתורה או במעשים אומרים לו שילמוד תחילה שהתלמוד מביא לידי מעשה דלא עם הארץ חסיד משמע דבגברא רבה שלמד כבר מעשה עדיף דאי לאו הכי מאי איריא שהתלמוד מביא לידי מעשה תיפוק ליה דעדיף מצד עצמו לכך פריך אהא דקאמר לימד לא אמרינן והא בגבר' רבה קיים עדיף מלימד ומשני דלאגמורי לאחריני אפילו בגברא רבה עדי' טפי מקיים והתוספות כתבו בשם שאלתות דרב אחאי גאון דל"ג אפילו קיים אמרינן לימד לא אמרינן ותימא דאם כן אמאי סידר תלמוד' הך מילתא דרבה בר בר חנא הכא בהך שמעתא

מ"ד אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור לעיל בריש פירקין גבי הא דקתני ושלח זה רגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור הוה ליה לסדר הך מילתא דרבי יוחנן כי שם מקומו אלא דלא רצה להפסיד שם בדברי אגדה לכך נטר ליה עד סוף הפרק דאיירי נמי במילי דאגדתא

כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים וכו' וא"ת אמאי תלה הכתוב שכרו ביוסף ויששכר דוקא וי"ל לפי שיוסף היה גדול בגמילות חסדים שעשה חסד עם כל בית ישראל שנ' ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו וגו' ובני יששכר היו גדולים בתורה ולמדו תורה עם כל ישראל שנ' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשו ישראל. ונראה דלהכי קאמר זוכה לכילה כיוס' ולא קאמר זוכה לנחלת יוסף כדאמר גבי יששכר משום דיוסף עצמו עשה חסד לישראל שנ' ויכלכל יוסף לכך זוכה יוסף לכילה שנעשה ליוסף עצמו אבל ביששכר מצינו שהיו בניו גדולים בתורה שנ' ומבני יששכר יודעי בינה. לכך אמר זוכה לנחלת יודעי בינה. כלומר לנחלת בניו כי השבטים עצמן לא נטלו נחלה. ועוד נראה משום דיוס' גמל חסד עם אחיו אע"פ שהם גמלו עמו רעה וזהו חסד גדול וכן בני יששכר עסקו בתורה מתוך דוחקן שהרי צריכין היו לפרנסת בני זבולן שנאמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך וזהו נמי דבר גדול לכך תלה הכתוב שכרו ביוסף ויששכר

דכתיב בן פורת יוס' בנות צעדה עלי שור פי' רש"י ז"ל בנות צעדה עלי שור היינו כילה ולא ידענא דאין שום כילה נזכר בהך קרא ועוד פי' יששכר חמור גרם מתרגמינן עתיר בנכסין וקשה דאם כן עיקר חסר דהו"ל לתלמודא למימר דכתיב יששכר חמור גרם ומתרגמינן וכו' ונראה לפרש דמקרא דבנות צעדה עלי שור לא בעי לאתויי ראיה שעשו לו כילה אלא מייתי ראיה דיוסף אקרי שור והיינו מדכתיב עלי שור אבל בכור שורו הדר לו ביהושע איירי ומקר' דיששכר חמור גרם מייתי נמי ראיה דיששכר איקרי חמור והא דקאמר זוכה לכילה כיוס' ולא קאמר זוכה לנחלת יוס' כדאמר גבי יששכר משום דיוס' עצמו לא נזכר על הנחלה כי אם בניו מנשה ואפרים כי המה שבטים לענין הנחלה ונזכרים בקרא דלאלה תנחלו את הארץ: כיצד הרגל פרק שני

כיצד הרגל מועדת כתבו התוספות דמשום דתנא רגל בתר שן נקט הכא רגל בריש' אדסליק מיניה והטעם דנקט לעיל שן ברישא אע"ג דבקרא כתיב רגל ברישא ושלח את בעירה ובער יש לומר דתנא אקרא קאי מדנקט הבהמה השן והרגל בה"א ואיכא למימר דודאי אריש המקרא דפתח ביה קאי ולכך נקט הבהמה אינה מועדת תחילה ושן ורגל כחד חשיבי ומשום דכתיב שן בתר רגל נקט שן ברישא אדסליק מינה קרא

תנא אבות וקתני תולדות ולהכי נקט איפכא הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר ולא קאמר לשבר בדרך הלוכה כדאמר גבי רגל משום דלשבר בדרך הלוכה משמע שהרגל משברת בהלוכה לכך נקט גבי תולדות הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר דהאי כאלו אמר ולשבר בדבר אחר כגון בגופה ובשליף שעליה ולא בהלוכה

הוה קאמר ליה בבדיחות' פי' רש"י ז"ל רבא הוה קמהדר לרבינ' בשחוק ואמר ליה אנא שנאי חדא וכו' ולפירושו קשה וכי בשביל שלא ידע להשיב שיחק בו ואפשר לומר דרבינא כי הוה מהדר ליה לרב' אלא מעתה סיפ' כו' הוה קא מהדר ליה בבדיחותא דלא חש להא משני ליה תני אבות וקתני תולדות כיון דסיפא לא מיתוקמ' בהכי דהוה סבר דהא בהא תליא לכך השיב לו רבא ואמר ליה אנא שנאי חדא וכו' דלאו הא בהא תליא

סד"א ושלח את בעירה כתיב בהמה אין חיה לא קשה והא כבר אשמעינן ברישא