תורת חיים חלק ב קעו

איכא למימר דאדרבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור חייב ושור שהזיקו פטור מ"מ פריך שפיר דממה נפשך הוה ליה למיתני אליבא דר' יהודה חד מינייהו ליתני חומר בשור מבבור או ליתני איפכא

פשיטא דאיהו קעביד וגבי חבילות וספסל נקט סתמא פשיטא ולא קאמר דאיהו קעביד ושמא י"ל דאקמא סמיך א"נ דגבי חבילות וספסל נהי דראשונים לא סייעו כלום ולא עשו שום היזק מ"מ לא נעשה ההיזק אלא בצירוף מעשה הראשונים דאי לאו הראשונים שישבו לא היה נשבר על ידי האחרון לבד וכן אי לאו חבירו שהדליק לא הוה אזלא בחבילה שריבה לבד אבל הכא שחביריו שומרין ולא פשע אלא הוא לבדו נמצא דאיהו קעביד כל ההיזק כולו לכך קאמר פשיטא דאיהו קעביד וכן משמע מפי' רש"י ז"ל

אלא דבלאו איהו נמי איתבר והא דקתני ולא שברוהו היינו שלא שברוהו מתחיל' בשעת ישיבתו ומ"מ היה נשבר אא"כ מיד בחדא שעה כלומר בשעה מועטת אפי' בלאו איהו דלא מצי למימר אי לאו את הוי יתבינן טפי פורת' וקיימין כיון דבלאו איהו נמי איתבר בההיא פורתא והוי שפיר הכשר מקצת נזק וחייב בכל נזקו לכך קאמר מאי קעביד. ופריך סוף סוף מתנית' וכו' ומשני לא צריכה דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעה כלומר בתרי פורתי לכך מצי למימר ליה אי לאו את הוי יתבינן טפי ממה שישבנו כבר רק פורתא חדא וקיימינן קודם אידך פורתא דאז לא היה נשבר והכשר מקצת נזקו לא הוי דאי הוי קיימי לא הוה איתבר על ידיהן כלל

ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר נראה דלאו אהך אוקימתא דוקא פריך אלא אגופא דברייתא פריך דאפילו אי לא הוה איתבר בלאו איהו אכתי אחרון אמאי חייב לימא להו אי לאו אתון וכו' וכשישבתי היה לכם לעמוד והטור כתב בסי' שפ"א ואם ישבו זה אחר זה אם לא היה נשבר אלמלא ישיבת האחרון אז הוא לבדו חייב וכן כתב בהגהת אשיר"י ובהגהת שלחן ערוך משמע מדבריהם דסבירא להו דדוקא אהך אוקימתא פריך אבל אגופא דברייתא לא קשיא מידי ולא אוכל להבין דבריהם דהא ודאי מצי נמי שפיר פריך אגופא דברייתא כדפרשתי ולהכי נראה דאפילו ישבו זה אחר זה ולא היה נשבר אלמלא ישיבת האחרון כולן חייבים דהוה להו לעמוד כשבא אחרון לישב

ותו ליכא כתבו התו' דפריך הכי משום דדמי לאוקמי מתניתין דלא כרבי או כרב פפא ולמיס' והיה יכול להעמיד בנזקין ודבריהם תמוהים דא"כ מאי פריך מברייתא דהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דהתם נמי בעי לאוקמי מתניתין דלא כרבנן ובקטלא ולא בנזקין ועוד מדקאמר ותו ליכא משמע דהך אוקימתא ניחא ליה אלא דמשכחת לה תו נמי אוקימתא אחריתי דלדבריהם ה"ל למימר מתקיף לה רבי זירא ולוקמי במסר שורו וכו' ונראה לפרש דשפיר פריך משום דבריש פירקין תנן ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער וכו' ושמירתן עלך ועלה קאי הך מתניתין דכל שחבתי בשמירתו וכו' ומשום דלכאורה משמע דכל שחבתי בשמירתו אכולהו שלש ניזקין דרישא קאי אשור ואבור ואהבער שאם חב האדם בשמירתן הכשיר את נזקן לכך אתי ברייתא לפרושי מתניתין וקתני עלה כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחש"ו והזיקו וכו' כלומר דלא קאי אלא אשור ובור לחוד ולא אאש ומשמע דהך ברייתא אתיא נמי לפרושי מתני' דומיא דברייתא קמייתא משום דהכשרתי במקצת נזקו דקתני מתני' משמע דלכולהו ארבעה אבות נזקין דרישא קאי אשור ובור ואדם ואש לכך קתני עלה ברייתא הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו כיצד החופר בור תשע וכו' אתי לאשמעינן דלא קאי אלא אבור לחוד ולא אשור ואדם ואש ולהכי מפרש לה אבור ולא מפרש לה אשו' דמדתני ברישא בסדר ארבע אבות נזקין משום דלא משכחת לה אלא בבור לחוד ולכך פריך ר' זירא ותו ליכא והאיכא מסר שורו לה' בני אדם וא"כ אל"מ דאשור נמי קאי ורב ששת פריך והאיכא מרבה בחבילות וכו' ואיכא למימר דקאי נמי אאש וכן רב פפא פריך והאיכא דתניא חמשה שישבו על הספסל וכו' וקאי נמי אאדם והדר פריך מברייתא דהכוהו עשרה בני אדם ואיכא למימר דקאי נמי אאדם וכן משמע בתוספת' דמכילתין דקתני כל שחייבתי בשמירתו חייבתי בנזקו זה השור והבור הכשרתי במקצת נזקו כהכשר כל נזקו זה הבור ולא קתני התם כיצד וכו' משמע דלא אתי לאשמעינן אלא דכל שחייבתי בשמירתו לאן קאי אלא אשור ואבור והכשרתי במקצת נזקו לא קאי אלא אבור לחוד ולא אשאר אבות נזקין ולפי זה מה שכתבו התו' ולוקמי כגון שלא היה בו הבל למיתה ולא לנזקין וכו' לאו קושיא היא דשפיר מוקי לה לענין בור בלאו הכי

תנינא להא דתנו רבנן תשלומי נזק וכו' תימה דבכל דוכתי משמע דתנינא במתניתין להא דתנו רבנן בברייתא וכאן לא שייך לפרש כן כיון דבריית' עלה קאי ופרושי קא מפרש לה למתניתין ונראה דהכי גרסינן חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו דתנו רבנן תשלומי נזקו כו' דלקמן בפירקין קאמר נמי הכי גבי הא דתנן שוה כסף דקאמר עלה בגמרא שוה כסף דת"ר שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות מיהו תימה אמאי דייק הך מלתא מסיפ' ולא דייק לה מרישא דמתני' דריש פירקין דקתני נמי וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק והל"ל לשלם נזק לא קתני אלא תשלומי נזק מלמד וכו' וי"ל דתנא דהך ברייתא מפרש לה להך מתניתין דכל שחבתי בשמירתו וכו' מראשה ועד סופה ואיידי דמפרש לה לכולה מתניתין דכל שחבתי לכך דייק נמי הא דבעלים מטפלי' בנבלה מייתורא דהך מתניתין דאיירי בה דהכי אית' בתוספת' כל שחייבתו בשמירתו חייבתו בנזקה זה השור והבור הכשרתו במקצת נזקו כהכשר כל נזקו זה הבור חייבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלים בנבלה נכסים שאין בהן מעילה פרט לשור של ישראל שנגח לשור של הקדש נכסים שהן של בני ברית פרט לשור של ישראל שנגח לשור של עובדי כוכבים ומזלות נכסים המיוחדין פרט וכו'

עד טריפה ישלם טריפה עצמה לא ישלם דריש הטריפה למעלה ולמטה כאלו כתיב יביאהו עד הטרפה הטרפה לא ישלם וכי האי גונא דריש בריש איזהו נשך את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבי' לא תתן אכלך ובמסכ' חולין דריש נמי הכי גבי נבילה לגר אשר בשעריך תתננה או מכור תתננה או מכור לעובד כוכבים ומשום דהטרפה מיותר הוא דהוה מצי למיכתב יביאהו עד ולא ישלם לכך דריש הכי

אמר אביי אי ס"ד נבלה דמזיק הויא וכו' לפי זה לא כך היה בתמיה קאמר דאי אמרת למזיק וכי לא כך היה אפי' אי לא כתיב והמת יהיה לו וכה"ג איתא בריש פר' מרובה דתני' ר' יעקב אומר שנים ישלם שלא בשבועה או אינו אלא בשבועה אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אמר אביי לא לכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב וליתי בק"ו וכו' והתם נמי יש לפרש כי הכא דלא כך היה בתמי' קאמר דאי אמרת בשבועה וכי לא כך היה אפי' אי לא כתיב שנים ישלם והא בק"ו אתיא

הכי גרסינן אמר ליה רב כהנא לרב' אלא טעמא וכו' ולא גרסינן לרב וכן גריס הרא"ש ז"ל ודייק מינה דהלכת' כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי לעיל מילי דמטלטלי מיטב הוא כיון דרב כהנא תלמידיה דרבה דבתראה הוא סבר כוותייהו דהך פירכ' אליבא דידהו דוקא פריך לרב הונא דאמר לעיל דדוקא בדלית ליה מיטב נותן לו סובין איצטריך קרא היכא דאית ליה כסף או מיטב והשתא ניחא דלא פריך רב כהנא אקר' דידיה דלעיל קאמר רב כהנא מהכא אם טרף וגו' דהך רב כהנא דהכא לאו היינו ההוא דלעיל דתרי רב כהנא הוו האחד תלמידו דרב' והאחד תלמידו דרב כדאמר בסמוך אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ובפרק בתרא יתיב רב כהנא קמיה דרב שמטיה לקועיה מיניה ורב כהנא דלעיל תלמידו דרב הוה מיהו קשה לרב הונא פחת נבלה מנא ליה

דף יא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן כתבו התו' פי' הקונטרס אין שמין הנבלה והשברי' לבעלים וכו' ואע"ג דקיימא לן וכו' לכך מייתי פי' הקו' לאפוקי מפי' רשב"ם ז"ל שכתבו התוס' בפ' שואל דשמואל דהכא סבירא ליה דבגנב וגזלן נמי שמין השברים לנגזל והא דקאמר אין שמין אפחת קאי שאם נפחתו השברים אצל הגנב והגזלן משעת שבירה עד שעת העמדה בדין אין שמין הפחת לנגזל דלדידיה הא דקיימא לן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין אגנב וגזלן נמי קאי ולפי' רש"י ז"ל קשה קצת מהא דאמר לעיל דמה שהגנב והגזלן משלמין ממיטב ילפינן להו מנזקין בג"ש דתחת נתינה וא"כ מהיכא תיתי דתשלומין דידהו יהיה חמיר טפי מתשלומי נזקין ואי משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל וחיים שנים ישלם ולא מתים א"כ דרשה גמורה היא גז"ש דנתינה לשלם ממיטב בגנב וגזלן למה לי דכיון דבעי שלומי חיים וכעין שגזל היינו מיטב אבל לפי' רשב"ם ז"ל ניחא דשאני נזקין דהוה לניזק למכור הנבילה קודם שנפחתה כמ"ש התו' לעיל אבל בגנב וגזלן אין הגזלה והגניבה ביד הנגזל אחר שהעמידו בדין לכך ואין שמין הפחת מיהו כפי' רש"י ז"ל קיימא לן דהכי משמע פשטא דשמעת' וכירושלמי שהביאו התוס'

וגזרה מקצתה אטו כולה כתבו התו' לאו דוקא אטו כולה אלא י"ל דאטו רובא קאמר וזה דוחק דנהי דבכל דוכתי רובא ככולא דמי מ"מ כיון דלא שייך למיגזר אטו כו' לא הוה נקט ש"ס כולה במקום רובא ועוד קשה דשליא שיצתה מקצתה בין רובה בין מיעוט' משמע דרוב' נמי מקצתה קרי ליה מדקאמר לעיל שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני דמקצת בכל מקום לאפוקי כולה אתי ולא רובא כמו מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין מקצתן רעבין ומקצתן שבעין דפרקי אבות ובריש פ"ק דפסחים קרי ליה בהדיא לרובא מקצת גבי הא דקאמר וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה וכו' וכן משמע מדלא נקט שליא שיצתה מיעוטה אסורה וא"כ למאי דבעי למימר דיש מקצת שליא בלא ולד צ"ל דרוב שליא נמי קאמר דאפי' ביצתה רוב שליא איכא ספק ספקא דלמא לא נפק' כלל ודלמא לא נפקא רובא וא"כ על כרחך גזרה מקצתה אטו כולה דוק' קאמר לכך נראה כפי' רש"י ז"ל ומה שכתבו התו' דאיך נוכל לטעות להתיר כולה שגם ביציא' מקצתה היוצא אסור וכו' לא ידענ' מאי קושיא דהא רש"י ז"ל כתב בהדיא דאתו למימר אין כאן ולד ואם חזרה לפנים תשתרי בשחיטת האם ואי עיקר קושייתם דאמאי קאמר גזרה מקצתה אטו כולה ולא קאמר גזרה מה שבפנים אטו מה שבחוץ דאתו למימר אין כאן ולד ואם חזר לפנים מה שבחוץ שרי בשחיטת האם הא ודאי לית' דש"ס עדיפ' קאמר דגזרינן אטו איסור דאורייתא ודאי דהיכא דנפקא כולה אסורה מדאורייתא בלי ספק אבל ביציאת מקצתה השתא דבעי למימר דיש מקצת שליא בלי ולד אין היוצא אסור מדאורייתא אלא מספק שמא נפק הולד באותו מקצת ומה שכתבו עוד דאי גזרינן אטו כולה באשה נמי לגזור כבר תירץ רש"י ז"ל דהתם ליכא למיגזר אטו כולה דהא קחזו דמכי נפק ולד בשני מטמאינן לה ואין להקשות לפי' רש"י ז"ל היכא דנפקא כולה וחזרה אמאי נקט מתניתין טעמא דאסור' משום דההיא ודאי סימן ולד באשה כו' בלאו הכי נמי תיפוק ליה דאסורה דכיון דנפקא כולה אינה ניתרת תו בשחיטה דכאבר מן החי דמיא הא ליתא דאע"ג דנפקא כולה אי לאו משום ולד שליא עצמה הוה מותרת בשחיטה כשחזרה כדאשכחן גבי בני מעים שאם יצאו הדקין לחוץ וחזרו מאליהן כשרה ומותרין

מאי קמ"ל דהא פשיטא דבספקא דאורייתא אזלינן לחומרא אלא ודאי הא קמ"ל דלא תימא דיש מקצת שליא בלא ולד והוי ספק ספיקא תנינא כו'

אמר ליה רבא לרב נחמן הא עולא וכו' אע"ג דרב' גוביה משמע דאית ליה נמי דעבדא כמטלטלי דמי מדאמר לעיל עשה עבדו אפותיקי ומכרו ב"ח גובה הימנו ואי כמקרקעי דמי אפי' לא עשאו אפותיקי נמי ב"ח גובה מן הקרקעות שקנו הלקוחות י"ל דלעולם אית ליה דעבד' כמקרקעי דמי קמ"ל דאפי' במלוה על פה דלא גבי ממשעבדי אפי' הכי בעבד אם עשאו אפותיקי גובה הימנו וכן כתבו התו' בפ' חזקת הבתים והטעם כתב הרא"ש ז"ל בתשובה שהעב' מגיד לכל שעשאו רבו אפותיקי והיה להם ללקוחות ליזהר והיינו דקאמר דאית ליה קלא אבל ממקרקעי לא גבי מלוה על פה אפי' עשאה אפותיקי דלא שייך האי טעמא. ולפי זה מה שכתב בש"ע סי' ק"י עשה ב"ד אפותיקי אפי' בסתם ומכרו ב"ח גובה ממנו מפני שיש לו קול אפי' במלוה על פה נמי איירי וכן כתבו המפרשים עשה עבדו אפותיקי אפילו בעדים בלא שטר גובה הימנו ודלא