תורת חיים חלק ב קעה

למריה ויגבו מזיבורית וכן כתב הרא"ש ז"ל ולא אמרינן לכי תיהדר דכל מה שהאדם יכול לעשות הרי הוא כעשוי והוא הדין דהוה מצי למיפרך מבעל חוב אלא רבותא פריך דאפילו נזקין דדינו מן התורה בעידית לימא הכי כן כתבו התוספות בפ' שני דייני גזירות וכ"כ הרא"ש ז"ל. ועוד נראה דלהכי פריך ט מנזקין משום דעד השתא בנזקין איירי דמעיקרא כי פריך ליתו כולהו וליגבו מעידית בעי למימר דאשה וב"ח ליגבו מעידית כמו נזקין ומשני דשאני אשה וב"ח מנזקין משום דא"ל אי שתקיתו וכו' לכך פריך אי הכי בנזקין נמי דמ"ש נזקין מאשה וב"ח מיהו תימה דאם כן בסמוך דאמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וכו' רצה מזה גובה רצה מזה גובה אמאי גובה מלוי נימא מאי מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ושמעון הוה מצי לדחותו אצל זיבורית משום דמצי למימר מהדרנא שטרא דזיבורית למריה דליכא למימר לכי תיהדר כמ"ש התו' בסמוך דהא כל מה שיכול לעשות כעשוי דמי וכיון דשמעון מצי לדחותו אצל זיבורית לוי נמי מצי לדחותו אצל זיבורית דשמעון ובפרק מי שהיה נשוי כתבו התוספות דהא דרבא דאמר רצה מזה גובה איירי נמי ביתמי ודוחק הוא מדנקט סתמא ולא מפרש דבריו על כן נראה דהך סברא דמהדרנא שטרא למרא לפי האמת לאו סברא היא דאע"ג דמעיקרא בעי למימר דטעמא משום דא"ל אי שתקיתו נכו' ואי לא מהדרנא כו' מ"מ לפי המסקנא דטעמא משום דמצי למימר אי אפשי בתקנת חכמים הדר ביה תלמודא וס"ל דלאו סברא היא כלל למימר הכי ולהכי קאמר רבא רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכן משמע בהדיא מדברי רב אלפס והרמב"ם ז"ל שכתבו סתמא דטעמא דכולן נכנסו תחת יד בעלים משום דאיירי שלקח עידית באחרונה ומצי למימר אי אפשי בתקנת חכמים ולא כתבו דדוקא ביתמי איירי משמע דאפילו אם המוכר קיים נמי דינא הכי משום דלא אמרינן הך סברא דמהדרנא שטרא וכן כתב הרשב"א ז"ל הביאו בב"י דלפסק הלכה לא אמרינן אי שתקת לגרועי מדינא קמא ומה שכתב לגרועי מדינא קמא אתי לשנויי דלא תיקשי. דבסוף כתובות גבי מי שאבדה לו דרך שדהו קאמר תלמודא דמצי למימר אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו לכך כתב לגרועי מדינא קמא כלו' דשאני הכא משום דכשהיו מעיקרא כל הקרקעות ביד המוכר הוו ניזקין בעידית וב"ח בבינונית לכך לא מצי השתא לגרועי כחייהו מדינא קמא בהך סברא אבל התם כשהיו הקרקעות ביד המוכר נמי לית ליה דרך שכל אחד היה דוחהו אצל חבירו וכן משמע מדברי מהרי"ק בש"ע סימן קי"ט וכן נראה עיקר ודלא כמו שכתב בהג"ה שם אבל אם המוכר חי עדיין דיוכל להחזיר שטר הזיבורית למוכר וכו'

דף ט עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו פי' שאם יצאו עסיקין קודם שהחזיק בה יכול לחזור בו כיון שקודם שנשתמש בה יצאו עסיקין אין לך מום גדול מזה שעדיין לא נהנה ובאו התובעין משהחזיק בה שהעסיקין יצאו אחר שנשתמש בה אפילו תשמיש כל דהו דדייש אמיצרא כדאמר בסמוך אינו יכול לחזור בו דאמר ליה חייתא דקטרא סברית וקבלית פי' דלהכי דקדקתי ומכרתי לך שלא באחריות וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם והר"ן ז"ל. ועוד יש לפרש דאיירי שיצאו העסיקין קודם שהחזיק בה והא דקאמר עד שלא החזיק בה לאו אעסיקין קאי אלא אתי לאשמעינן שאם לא החזיק בה אחר שיצאו העסיקין יכול לחזור בו אע"ג שקנאה בקנין גמור דאין לך מום גדול מזה אבל אם החזיק בה אחר שיצאו העסיקין אינו יכול לחזור בו דא"ל דחייתא דקטרי סברית וקבלית כיון שכבר יצאו העסיקין ואפילו הכי החזקת אם כן סברת וקבלת שק מלא רוח וכן משמע מדברי הטור סימן רכ"ו שכתב אם אחר שיצא הקול גילה הלוקח בדעתו שהיה רוצה לקיים המקח וכן משמע בשלטי הגבורים בפ"ק דמציעא מיהו פשיטא דמשמעתא לא משמע הכי דא"כ הל"ל לא החזיק בה יכול לחזור בו החזיק בה וכו' אבל השתא דקאמר עד שלא החזיק בה משמע דקאי איציאת עסיקין שאם יצאו עד שלא הזיק וכו' ועוד דקאמר דאמר ליה אחוי טירפא ואשלם לך מדנקט לישנא דואשלם לך משמע דאיירי שכבר קבל מוכר המעות ואי כבר יצאו העסיקין א"כ באחריות אמאי יכול לחזור בו דאיכא למימר הואיל וסופו לשלם מעותיו לכך צריך לשלם לו מיד דאם כן תיקשי וכ' לעולם יכול לחזור כמ"ש התוספות שהרי לא נתחדש אצלו שום דבר בשעת חזרה שכבר החזיק ונתן מעות ויצאו העסיקין. אבל לפי' ראשון שהעסיקין יוצאין אחר שהחזיק ניחא דדוקא שלא באחריות אבל באחריות מצי למימר הואיל וסופך לשלם מעותי עתה שיצאו העוררין תחזור לי מעותי מיד וכן כתב הרמב"ם ז"ל דאיירי שכבר נתן לו המעות

משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דא"ל חייתא דקיטרי וכו' ואם תאמר מאי קמ"ל אביי פשיטא כיון שמכר לו שלא באחריות אפי' כבר טרפו ממנו השדה אינו חוזר עליו וליכא למימר דלא אתי לאשמועינן אלא הא דקאמר עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו דא"כ מאי איצטריך למימר שמכר שדה שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין הוה ליה למימר ראובן שמכר שדה לשמעון כל זמן שלא החזיק בה יכול לחזור בו ותו לא וי"ל דאתי לאשמעינן דיוקא דדוקא שלא באחריות הוא דאינו יכול לחזור בו משהחזיק בה אבל באחריות אפי' משהחזיק בה יכול לחזור בו הואיל וסופו לשלם מעותיו צריך לשלם לו מיד ולא מצי למימר ליה אחוי טירפא ואשלם לך

נוטל רביע בקרקע ורביע במעות לשון ראשון שפי' רש"י ז"ל עיקר דניחא הא דדייק דכספי' הרי הן כקרקע כיון דמצי מסלק ליה בזוזי כבקרקע אע"ג דאי כיורשים דמו דיניה בקרקע אבל ללשון שני לא אתי שפיר הא דכספים הרי היא כקרקע ועוד דלא הוה שתיק ש"ס מלפרש מילתא דרב אסי דמספקא ליה אי כלקוחות דמי וכלקוחות באחריות דמי כדמפרש לה מילתא דשמואל ומדנקט סתמא משמע דאלקוחות שלא באחריות דלעיל מיניה קאי ומה שהקשו התוספות ללשון ראשון דמנא ליה לש"ס דלמא פשיטא ליה דלאו כיורשי' נינהו וכו' לאו קושיא היא דכיון דרב ושמואל ורב אסי פליגי בהדדי ורב אסי דאמר רביע על כרחך מספקא ליה בדינא מסתבר לש"ס למימר דמספקא ליה אי כרב אי כשמואל דהכי אורחא דש"ס בכולהו דוכתי היכא דפליגי תלת' תנאי או אמוראי לחד מנייהו מספקא ליה רגיל לתפוס בדברי שניהם במקצת וכן כתב רשב"ם ז"ל בפרק בית כור דלשון ראשון עיקר

עד שליש משלו וכו' שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כדאמר במסכת ביצה ופי' שם רש"י ז"ל כל מה שעתיד להשתכר בשנה קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו על מה שפסקו ולכך קאמר עד שליש משלו דמה שמוסיף עד שליש מקצבתו הוא מוסיף שבכלל קצבתו הוא ואין מוסיפין לו בשביל זה אבל מה שמוסיף על שליש אינו בכלל הקצבה אלא משל הקב"ה היא ואם מוסיף מוסיפין לו

בהידור מצוה עד שליש במצוה הטעם נראה משום דמדה גדושה יתירה על מדה מחוקה תילתא כדאית' בפ"ק דערובין ולכך ראוי הוא שיוסיף אדם במצוה על השיעור המחוייב תילתא כדי שימדוד להקב"ה במדה יפה דהיינו גדושה וכבר המשילו חכמים כל מעשה בני אדם למדידה כמו שאמרו במדה שאדם מודד מודדין לו שנאמר בסאסאה בשלחה וגומר ואמרו שהקב"ה משלם מדה במדה והא דבעי שליש מלגיו וכו' משום דמספקא ליה דלמא איכא נמי טעמא אחרינא

אלא בשור מותר ובור מגולה השתא נמי הוה מצי למפרך מאי שנא הכא ומאי שנא הכא כדפריך בסמוך אלא דעדיפא פריך דריש לקיש קאמר בהדיא דבשלהבת חייב

בשור קשור ובור מכוסה בקשור ומכוסה כראוי איירי כמו שכתבו התו' ותימא דקאמר שור דרכיה לנתוקי ופירש"י ז"ל אפילו בלא חרש דרכו לנתוקי מאליו וכן בור דרכיה לנתורי מאליו וכיון דבקשרו ובכסהו כראוי מיירי הא תנן לקמן כסהו כראוי פטור והתוספות כתבו דדרכו לנתוקי על ידי חרש קאמר וכו' ודבריהם תמוהים חדא דמנא ליה לחלק בהכי ולומר דאין דרכו ללבות גחלת כמו שדרכו לנתוקי שור ולנתורי בור אין אלו אלא דברי נביאות בלא טעמא ועוד דלשון שור דרכיה לנתוקי ובור דרכיה לנתור' משמע דשור גופיה דרכו לנתוקי ובור גופיה דרכו לנתורי דומיא דמעמי' עמיא דנקט גבי גחלת דגחלת גופה מעמי' עמיא ועוד דאם כן למה ליה למימר דגחלת מעמי' עמיא הא בלאו הכי נמי אתי שפיר דשור ובור לא שביק להו דדרכו לנתוקי ולנתורי לכך חייב אבל גחלת כיון דשביק לה פטור ועוד מדקאמר גחלת כמה דשביק לה ולא קאמר גחלת כיון דשבק לה משמע דשור ובור נמי בדשביק להו קאמר אלא דכל כמה דשבק להו דרכו לנתוקי או לנתורי אבל גחלת כל כמה דשביק לה מעמי' עמיא על כן נראה דשור דרכיה לנתוקי בלא חרש קאמר וכן בור דרכו לנתורי מאליו קאמר דאף על גב דקשור ומכוסה כראוי דרכייהו לנתוקי או לנתורי מאליהן והא דתנן כסהו כראוי פטור איירי שהבעל חוזר ודולה מבורו בכל יום כמנהגו דומיא דרישא דהתם דקתני כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה דקאמר עלה בגמרא וראשון עד אימת מפטר אמר רב בכדי שידע ופירש הרא"ש ז"ל דהיינו שיעור מנהגו שיחזור לדלות מבורו וכיון שחוזר ורואהו בכל יום ליכא למיחש לנתורי דכשתתחיל לנתורי הוא רואה ומתקן הלכך אם כסהו כראוי והתליע מתוכו פטור דלאו פושע הוא אבל מסרו ביד חרש שוטה וקטן דהכא שהבעל מניחו בידם והולך לו לכך אפי' כסהו כראוי חייב דכיון דדרכיה דשור לנתוקי ודרכיה דבור לנתורי ואלו אין בהן דעת לתקן הרי הוא פושע לענין זה הלכך אפי' התירו חרש או גילהו חרש הבעל חייב והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נזקי ממון כתב מסר בהמתו לחרש שוטה וקטן אעפ"י שהיה השור קשור הבעלים חייבין שדרך השור וכיוצא בו להתיר הקשר ולצאת ולהזיק משמע מלשונו דס"ל כפי' רש"י ז"ל שדרך השור גופיה לנתק הקשר והרב המגיד רוצה להשוות דעת הרמב"ן למה שכתבו התוס' שכתב ופי' רבינו בשור קשו' כראוי ואע"פ כן הוא חייב שדרכן של אלו לשחוק בהן ולהתירן וא"א לפרש כן חדא דאין הלשון משמע כן ועוד דבפרק י"ב גבי בור כתב הרמב"ם ואם מסרו לחרש שוטה וקטן אע"פ שהיה מכוס' הרי הבעלים חייבים שהבור עשוי להתגלו' ואלו אין בהן דעת משמע בהדיא דהכי קאמר שהבור עשוי להתגלות ואלו אין בהן דעת לתקנו דלפי' הר' המגיד הוה ליה למיכתב שהבור עשוי להתגלות מפני שאלו אין בהן דעת ובש"ע העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וצריך לפרש כדפי' וטעמא דבעלים חייבים לפי שפשעו במה שהניחוהו בידם והלכו להם ומה שכתב שם בש"ע כסהו כראוי והתליע מתוכו כו' פטור איירי שהבעל חוזר ודולה כמנהגו דלאו פושע הוא כדפי'

ולרבי יוחנן דאמר אפי' מסר לו שלהבת פטור וכו' תימא מאי קשיא והא שלהבת לרבי יוחנן כמו גחלת לריש לקיש ובשור קשור ובור מכוסה יכול לאוקמי ומשום דשור עביד לנתוקי ובור עביד לנתורי וי"ל דס"ל דטעמא דרבי יוחנן דפטור לאו משום דסבר דשלהבת כגחלת דמי דודאי שלהבת היזק' ברי ומזומן כשור מותר ובור מגולה אלא דס"ל דחרש שוטה וקטן יכולין לשמור כמ"ש התוספות והא דמשני התם צבתא דחרש גרים וכו' לאו משום דלא דמי לשור מותר ובור מגולה קאמר אלא הכי פי' התם צבתא דחרש גרים דאי לאו דהלך החרש והוליכה למקום הגדיש לא נעשה ההיזק אבל הכא השור עצמו הלך והזיק וכן הבור ולא ע"י חרש הזיק וכן כתב רבינו נסים ז"ל בפרק הכונס מיהו תימא דבפרק הכונס קאמר הש"ס דלא מחייב לרבי יוחנן עד שימסור לו גווזא סלתא שרגא דההיא ודאי מעשה דידיה גרמו משמע דאין חרש שוטה וקטן יכולין לשמור וטעמא דפטור בשלהבת משום דלא ברי היזקא דכמו גחלת דמי וי"ל דלשלהבת כיון שכבר היא מוכנת ואינה צריכה תיקון יכולין המה לשומרה ולהזהר בה אבל אם המה רוצים להדליק אש ולהבעירו יש לחוש שלא יזיקו ולכך כשמוסר להן גווזא סלתא ושרגא להבעירו חייב ודע דאי לאו הכי תיקשי מסר גווזא סלתא ושרגא חייב כיון שעדיין אינו בוער מי גרע ממסר לו שלהבת שבוער כבר ופטור אלא צ"ל דשלהבת כיון דאינה צריכה תיקון יכולין לשמור אבל בהדלקת האש ובהבערתה אינן יכולין להזהר יפה

דף י לאתויי ליחכו נירו וסכסכה אבניו נקט הנך משום דכתיבי בקר' כדאית' בפר' הכונס או השדה לאתויי ליכחה נירו וסכסכה אבניו דאו השדה משמע שהזיקה גוף השדה והיינו ניר שבשדה או האבנים שהן לצורך השדה כדתנן בפר' המוכ' את הבית מכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה

אלא ר' יהודה מאי שייר אע"ג דבפ' הפרה פריך ש"ס איפוך אנא פי' ואוקימנא חיוב' דפסולי המוקדשין אבור ומשני מסתבר' פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים ואם כן לרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור