תורת חיים חלק א צט

דכבר כתיב ברישא וגו' להאיר על הארץ ויהי כן ועוד דברישא כתיב להבדיל בין היום ובין הלילה דקרא להבדיל בין היום ובין הלילה ובסיפא כתיב ולהבדיל בין האור ובין החשך לכך נראה דרמז הוא שימשיל לעולם הבא שהוא דומה ליום ובעה"ז שדומה ללילה ולהבדיל בין הצדיק שנמשל לאור ובין הרשע שנמשל לחשך שיהא זה נידון בו וזה יתעדן בו:

דף ד' והיינו דתנן רבי חנינא סגן הכהנים אומר וכו' פי' נראה דלכך נקט רבי חנינא בדבריו לישנא דאיש את רעהו חיים בלעו ולא קאמר איש את רעהו הרגו או לשון אחר אלא לפי שהכתוב המשיל את בני האדם לדגי הים והדגים בולעין זה את זה חיים לכך נקט הכי ונראה דלהכי נקט ש"ס לישנא דוהיינו דתנן ולא קאמר כדתנן משמע כדפירשתי. ומה שהדגים בולעין זה את זה חיים הוא לפי שאין בהן קצין שוטר ומושל כדנקט סיפא דקרא כרמש לא מושל בו לכך נקט ש"ס נמי אלמלא מוראה של מלכות וכו':

עוד אשימנה כדפירש רש"י ז"ל לעי אשימנה לשון חורבה כמו שמו את ירושלים לעיים ולכך כתיב בהו בישראל אך לא בעי שלא ישימם חורבה שאין נפרע מהן אלא אחת אחת כפיד וכו':

אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט וכו' לכאורה משמע דה"ק דאע"ג דאין ישראל עושין מצות הרבה בבת אחת אלא מעט מעט הקב"ה מצרפן לחשבון גדול ותימה דא"כ צירוף חשבון גדול למה לי דאין הפרש בין העושה מצות הרבה בבת אחת לבין העושה מצות הרבה אחת אחת ועוד דא"כ אמאי נקט מצוה לשון יחיד הוה ליה למימר מצות. לכ"נ דמצוה דנקט הכא היינו צדקה דסתם מצוה היינו צדקה כדאיתא במ"ר פרשת בהר דביומוי דר' תנחומא היו צריכין ישראל למטרא גזר תעניתא קם ודריש אמר לון כל עמא יפלגון מצוה והיינו צדקה כדאיתא התם בהדיא ובפרק השותפין קרי ליה מצוה רבה לצדקה שנותנין לפדיון שבוים ואשמעינן דכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול כדאמר בפרק השותפין מאי דכתיב וילבש צדקה כשריון לומר לך מה שריון זה כל קליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול לפי שקשה הוא על האדם להוציא מכיס סך גדול לצדקה בבת אחת אבל כשמוציא הסך פרוטה ופרוטה אינו חושש וקמ"ל שהקב"ה מצטרף כל פרוטה לחשבון גדול כאלו נתן כל הפרוטות בבת אחת, ועוד נראה לפי שהוא יתברך זורע צדקות שהנותן מנה לצדקה מעלה עליו כאלו הוא עושה פירות בכל שנה ושנה ומשלם לאדם שכרו בעה"ב קרן ופירות ופירות פירותיהן לפי רוב השנים וטעמא דמלתא משום דהנותן מנה לצדקה אלו לא נתנה היה יכול להרויח ולהשתכר בה בפרקמטיא או בריבית ועשתה פירות בכל שנה ושנה לכך שורת הדין הוא שהוא ית' זורע ומשלם קרן ופירות. והך טעמא לא שייך אלא בנותן מנה או חצי מנה בבת אחת כדפירשתי דיכול אדם לעשות סחורה או הלואה במנה וכן בחצי מנה אבל בנותן פרוטה לא שייך האי טעמא דאין אדם משתכר בסחורה ובהלואה בפרוטה אחת והוה אמינא דאין הקדוש ברוך הוא זורעה ולא יקבל הנותן אלא שכר הקרן שנתן בלבד אשמעינן הכתוב שהוא יתברך מצרף הפרוטות להדדי וכשהן עולין לחשבון גדול זורען נמי מהאי טעמא דאלו בעי היה קובץ הפרוטות על יד והיה מרויח בהן:

אוהבו נפרע ממנו מעט מעט והיינו ע"כ אפקוד עליכם דלשון פקידה מעט מעט משמע כמו פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים וכמ"ש ברמב"ן ז"ל בפ' שלח לך וכתיב נמי וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ואיתא בפרק חלק שאין לך פורעניות שאין בו א' מכ"ד בהכרע ליטרא של עגל:

ולא והא כתיב והכרתי ממך אגופיה דקרא לא קשיא ליה דאיכא למימר דדוקא על סדום הוה קא מתפלל אברהם הכי שלא ימות צדיק עם רשע אבל השתא דדריש חולין הוא ל משמע דאפי' בעלמא נמי לכך פריך ולא והא כתיב וכו':

אלו בני אדם שקיימו את התורה מאלף ועד תיו מדכתיב בההוא קרא והתוית תיו על מצחת האנשים דריש הכי וא"ת היאך שייך למימר שקיימו את התורה מאלף ועד תיו וי"ל לפי שכל מצוה יש לה שורש באותיות של אלף בית דמצות אמונת השם שורש שלה היא האלף שנאמר אנכי ה' אלהיך הרי שהמצוה מתחלת באלף ומצות ציצית שורש שלה הגימל שנאמר גדילים תעשה לך ומצות כיבוד אב ואם שורש שלה הכף שנאמר כבד את אביך וכן כולן כדאיתא במדרש. איכה רבה שבאו האותיות להעיד על ישראל כיון שבאה האלף א"ל אברהם זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך אנכי ה' אלהיך ולא קבלוך אלא בני וכו' משמע דאות הראשון של המצוה הוא שורש המצוה:

בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוים לחמה מיד כועס כי לה' המלוכה והממשלה ולו יתברך הכתר והכבוד כמ"ש הכתר והכבוד לחי עולמים והוא חולק מכבודו לב"ו וממליך מלכים עובדי כוכבים ומזלות לכך כשהן משתחוין בכתריהן לחמה וכיוצא בה כיון שמחזיקים טובותיהן לאלהים אחרים הוא יתברך כועס כי אל קנא הוא. ונראה דהיינו כשראה בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ורצה לכעוס הזכיר לפניו ית' מעשה העגל כמ"ש וישת אל המדבר פניו ומתרגמינן ושוי לקבל לעגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי כי אמר בלבו שע"י הזכרת מעשה העגל יעיר רוגזו ויחר אפו ית' כי גם ישראל עשו במעשה העגל כאשר עושין המלכים עכו"ם שמניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה ומעוררין בזה כעסו ית' לפי שישראל כשהיו בחורב והקדימו נעשה לנשמע זכו לשני כתרים כדאיתא במסכת שבת ובשעה שעשו את העגל שמו כתריהן בראשיהן והשתחוו לו ולהכי קפיד רחמנא בשעה שאמר לו למשה לך רד הזכיר לו ההשתחואה בראש דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל ובשעת ספור המעשה לא הזכיר הכתוב ההשתחואה כלל כי אם האמירה והזביח' משום דעיקר קפידא היה לפניו יתברך בהשתחוא' כיון דכתרי כבודם היו בראשיהן המירו כבוד כתריהן באלהים תחרים ותדע שכן הוא דלהכי מיד אחר מעשה העגל גזר עליהם הוא ית' פורעניות זו שיורידו כתריהן מעליהם כמו שנא' ועתה הורד עדיך מעליך וכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כי במה שחטאו לקו ומהאי טעמא אינהו גופייהו לא שתו איש עדיו עליו כי היו מתאבלי' במה שחטאו אלא שעלה על דעתן להחזירן עליהן כאשר יתמו ימי אבלותן והוא ית' גזר עליהן להורידן לגמרי עולמית. ונראה דהיינו הא דכתיב בספר תילים ק"ו יעשו עגל בחורב וישתחוו למסכה וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב לא הזכיר הכתוב אלא ההשתחואה לחודא לפי שהיא היתה עיקר קפידא כדפי' ולהכי הזכיר ברישא דקרא יעשו עגל בחורב ולא נקט יעשו עגל סתמא בחורב דייקא כי בחורב זכו ישראל לאותן שני כתרים כמ"ש את עדים מהר חורב ואמרו חז"ל בחורב טענו ובחורב פרקו ולכך קאמר יעשו עגל בחורב וישתחוו למסכה לומר לך שעיקר התרעומת היתה מה שהיו משתחוים למסכה וכתריהן שזכו להן בחורב היה אז בראשיהן והיו מזיקין טובתן לאלהים אחרים והיינו דכת"ב בסיפ' דקרא וימירו את כבודם בתבנית שור כבודם היינו כתרם כי הכתר הוא הכבוד כמ"ש הכתר והכבוד לחי עולמים ולהכי כתיב כבוד חכמים ינחלו רמז למה שאמרו צדיקים יושבים בעה"ב ועטרותיהן בראשיהן והיא כבודם וכיון שהיו משתחוים לעגל בכתריהן המירו את כבוד כתריהן בתבנית שור אכל עשב לכך חשב בלעם שע"י זכרון מעשה העגל יעורר אפו ית' כשם שהוא ית' מעורר אפו בשעה שרואה המלכים עכו"ם משתחוים לחמה בכתריהן. ושמא לכך יהיב סימנא לכעסו יתברך כי חיורא כרבלתא דתרנגולא משום דכרבלתיה היינו כתריה ותפארתו ולהכי קאמר לישתמיטתיה לכרבלתיה אי אית ליה וכו' כדאיתא בפרק בתרא דעירובין כלומר לישתמיטתיה לכתריה אי אית ליה והוא רמז על כעסו ית' שהוא בשביל הכתרים שמניחין המלכים בראשיהן ומשתחוין לחמה. ולכך נראה כמין לקוי בכתרא דתרנגולא:

לא עשו ישראל את העגל וכו' פירש"י ז"ל שלא היה ראוי להתגבר יצרם עליהן אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתרון פה וכו' תימא והא כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב שהבחירה נתונה ביד האדם להיות צדיק או רשע ולא שייך למימר שיגזור הוא ית' שישלוט יצרו באדם והא דכתיב ואני אקשה את לב פרעה וגבי סיחון כי הקשה ה' אלהיך את רוחו כבר פירשו בזה חז"ל כמה פירושים ונראה לפי שאמרו חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו וכיון דכתיב צופה רשע לצדיק משמע קצת דלאו כל אדם זוכה שיהיה הוא יתברך בעזרו להצילו מיצרו אלא אם כן הוא צדיק ובא לטהר אז מסייעין אותו ולכך קאמר שלא היו ישראל ראויין לאותו מעשה כיון דכתיב בהו מי יתן והיה לבבם זה וגו' אלמא דצדיקים היה אם כן היו מן הראוי שיהיה הוא יתברך בעזרם להצילם מאותו מעתה וכן בדוד אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה הני חם הקב"ה על דרך מנהג העולם ולא היה בעזרתם ונראה היינו הא דקתני לקמן שאמר להן משה לישראל כפויי טובה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה היה להם לומר תן אתה והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אלא כלומר שהיה להן לומר היה עוזר לנו להתגבר על יצרנו אלא לפי שהיו כפויי טובה שלא היה נחשב בעיניהם עזרתו יתברך לכלום וא"ת כיון דישראל לא היו ראויין לאותו מעשה א"כ אמאי חזרו וחטאו במרגלים וי"ל דאחר שנתגבר עליהם יצרם במעשה העגל שוב לא היה היכולת בידם להתגבר נגדו כל כך שכך הוא דרכו של היצה"ר שכל השומע לו הוא הולך ומתגבר עליו:

אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שלא יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני קצת תימא והלא כל הנביאים כולן הזהירו על התשובה וכבר הבטיח' התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו' א"כ אין לך פתחון פה גדול מזה והיאך מצי למימר שמא לא יקבלני:

שהקים עולה של תשובה נראה מדלא כתיב הקים על אלא הוקם על משמע על ידי אחר רמז הוא להא דקאמר שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא דגזרת מלך היתה שישלוט בו יצרו כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה לכך נקט קרא הוקם על כלומר נאם הגבר שעל ידו הוקם עולה של תשובה:

כל העושה מצוה אחת בעה"ז וכו' נראה דבצדקה איירי דסתם מצוה היינו צדקה כדאיתא במדרש רבה כל עמא יפלגון מצוה כמו שפירשתי לעיל ואיתא נמי בב"ר דאמר לה ההיא גברא לאתתיה למה את לא מובלית לי לשכנתיה דרבי יוסי הגלילי דאנא שמע דהוא עביד מצוה והיינו צדקה כדמשמע ההם בהדיא ונקט מצוה אחת כלו' אפי' לא עשה צדקה אלא פעם אחת וכן משמע דקרא דוהלך לפניך צדקך בצדקה איירי דרישא דההוא קרא הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית וגו' ומדכתיב והלך לפניך לשון יחיד משמע אפי' מצוה אחת וכל העובר עבירה אחת היינו עריות דסתם עבירה דנקט ש"ס עריות היא כדאיתא בפ"ק דראש השנה פושעי עכו"ם בגופן אמר רב בעבירה וכתבו התוס' שם בעבירה בעריות שכן עובדי כוכבים מוזהר עליו וכן משמע דקרא דילפתו ארחות דרכם בדור המבול איירי שנענשו בשביל עריות ברישא דקרא כתיב בעת:

להיות עמה לעוה"ב עוד נרראה שלא רצה אפילו ליחד להיות עמה בחדר אחד וכוונתה היתה לחבקו ולנשקו:

והא כתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות ואע"ג דבתר דחטאו אמרו מכל מקום התורה היתה קדומה אלפים שנים קודם שנברא העולם ומסיק דכל התורה כולה נמי על תנאי כתובה שהרי אם לא היו ישראל מקבלין את התורה היה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו נמצא שלא היה מקום לתורה ומצות וא"כ ע"כ על תנאי היתה כתובה:

מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי וכו' ה"א דהששי קא דריש ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע הן ונראה לפי שאמרו חז"ל דששת ימי בראשית הן נגד שית אלפי שנין הוה עלמא ויום שביעי הוא נגד עה"ב שכולו שבת ולכך