תורת חיים חלק א צח

מסיני בא וזרח משעיר למו ממאי דאמרו בני שעיר דלא בעו לקבלא מהאי אנהר להון לישראל אוף הכי הופיע מהר פארן אנהר להון לישראל ממאי דאמרו בני ישמעאל כו'. ומה דשאלת ע"י מאן איתגלי להו ת"ח רזא עלאה איהו אורייתא נפקא מרזא עלאה קדישא דמלכא כד מטי לגבי דרועא שמאלא חמי הקדוש ב"ה בההוא דרועא דמא בישא דהוה מתרבי תמן אמר איצטריך לי לברר' וללבנ' דרועא דא ואם לא ימאיך ההוא דמא בישא יענים לכלא. מה עביד קרא לסמאל א"ל תיבעי אורייתא דילי אמר מה כתיב בה דליג ליה א"ל לא תרצח אמר ח"ו לא בעינא אורייתא דא אתיב ומתחנן קמיה אמר מריה דעלמא אי את יהבת לי כל שולטנא דילי איתעברי דהא שולטני דילי על קטולא וכו' אבל אי ניחא קמך הא עמא בנוי דיעקב לון איתחזי ואיהו חשיב דהא דלטורא אמר עלייהו אמר סמאל ודאי אי יקבלון בנוי דיעקב דא יתעברון מעלמא כו'. אתיב ליה הקב"ה ואמר לא יכילנא דאנת בוכרא וכו' א"ל הואיל וכך הב לי עיטא איך איעבד דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר אמר ליה מריה דעלמא איצטריך לשחדא לון טול נהורא מנהירו דחילא שמיא והב עלייהו ובדא יקבלון והא דילי והא בקדמיתא אפשים מיניה נהירו דחפיא עליה ויהב ליה למיהב להון לישראל ודא הוא וזרח משעיר למו. כיון דביער דא ואעבר דמא בישא מדרוע שמאלא אהדר לדרוע' ימינא חטא ביה אוף הכי אמר ה"נ איצטריך לנקיא מדמא בישא דרועא דא קרא לרהב א"ל תיבעי את אורייתא דילי א"ל מה כת ב בה דליג ליה ואמר לא תנאף אמר אי ירותא דא יחסין לי הקב"ה ירותא בישא דאתעבר כל שולטנא דלי וכו' שארי לאתהננא אמר מרי דעלמא תרין בנין נפקין מאברהם הא בנוי דיצחק הב לון ולון איתחזו א"ל לא יכילנא דאנת בוכרא שארי לאתחננא ואמר מרי דעלמא בוכרא דילי יהא דיליה והאי נהורא דאנא יריתנא על דא טול והב להון וכך עבד דכתיב הופיע מהר פארן וכו' כיון דנטל מתנן אלין לישראל מאינון רברבין שלטנין אתא וקרא להו רבבות קדש דממנן על שאר עמין ואתיב ליה אוף הכי ומכולהו קביל ונטיל מתנן למיהב לון לישראל. ע"כ. משמע דהנך תרתי סמאל ורהב הן הן רברבין ושלטנין טפי מכולהו דא משמאלא ודא מימינא ואינהו הוא דאפשיטו נהורא דלהון למיהב לון לישראל טפי מכולהו ואע"ג דקאמר ומכולה קביל ונטיל מתנן מ"מ מדלא נקט קרא קבלת אור אלא משעיר ופארן צ"ל דמתנן דשאר ממנן לא הפשטות אור הוה אלא כי הנך מתנות דפרק ר"ע דאיתא התם מיד כל או"א ממלאכי השרת נעשה לו אוהב למשה ומסר לו דבר שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ופירש"י ז"ל מסר לו דבר למדו דבר ואף מלאך המות מטר לו שנאמר ויתן את הקטרת וכו' אבל סמאל ורהב פשטו אורן למיהב לון לישראל לכך נקט להו בהדיא. ומשום הכי לא נקט קרא דחבקוק נמי אלא הנך תרתי לחודייהו. ונראה דלהכי אתא הקב"ה לשעיר ברישא ובתר הכי לישמעאל אע"ג דישמעאל בן אברהם הוא גדול מעשו בן יצחק לפי שלא היתה כוונתו ית' אלא להשקיט מישראל את המקטריגים והמערטרים וידוע כי מצד שמאל הוא עיקר הקטרוג כמ"ש מצפון תפתח הרעה וסמאל הוא עיקר המקטרג הוא השטן הוא היצר הרע הוא מלאך המות אבל מצד ימין אין הקטרוג גדול כל כך ורצה הקב"ה ללבן שורש המקטרג תחילה וממילא יתבטל קטרוג הימיני ונראה דישראל דעו ההוא רזא דפתח הקב"ה לבני עשו ולבני ישמעאל תחילה שיקבלו התורה ולא רצו ולכך כשבא ופתח להם הקדימו לפניו נעשה לנשמע רמזו בזה רמז אמרו לו הרי אנחנו עומדין תחת עשו וישמעאל לקבל על תורה שהטלת עליה' וזהו נעשה ונשמע נעשה רמז לעשו שנקרא כן על שם שנעשה ונגמר כבן שנים הרבה וישמע רמז לישמעאל שנקרא כן על כי נשמע קולה של הגר שנאמר כי שמע ה' אל עניך ולכך הקדימו נעשה לנשמע כשם שהוא ית' הקדים עשו לישמעאל בפתיחתו. ונראה דהא דאיתא בפרק רבי עקיבא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה וכרקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב א"ר יוחנן וכולן זכה משה ונטלן וכתבו התוספות דאותן שני כתרים של הוד היו ולהכי קרן אור פניו. לכאורה קשה למה זה כשטענו הכתרים באו ששים רבוא וכשפרקו באו כפלים והתוס' כתבו משום דמידה טובה מרובה וכ'. ולפי מדרש הזוהר נראה דאותן שני כתרי' הוד ואור שזכו בהן ישראל מתחילה הן הן אותן שני מאורות שקבל הקב"ה משמאל ורהב שכתב שם ת"ח עדים דבני ישראל אילין נבזבזין הוו שנטלו ובגין כ לא הוי שליט עלייהו מותא ולא סטרא אחרא כיון דחטאו מאי כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר תורב אינן מתנות באדם וכו' ע"כ ובפרק ר"ע נפקא ליה מהאי קרא דויתנצלו שנתפרקו מאותן ב' כתרים משמע דחד מלתא נינהו והשתא ניחא דבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע חילק הוא יתברך אורו של סמאל לס' רבוא חלקי' וכן אורו של רהב ושלח ס' רבוא מלאכי השרת ומסר ביד כל אחד שני חלקם אחד משל סמאל ואחד משל רהב לקשר אותן לכל אחד מישראל שני כתרים אבל בשעה שחטאו לא עשה הקב"ה כלום אלא סמאל ורהב גופייהו כל אחד בא לפרק מהן את שלו לכך נשתלחו מהן מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ששים רבוא מסמאל וס' רבוא מרהב לכל אחד מישראל שני מחבלים לפי שכל אחד פירק את שלו. ואיתא בכמה דוכתיה דסמא ורהב שרי מלאכי חבלה נינהו. ונר' דהיינו הא דכתיב אני אמרתי אלהי' אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון כי בשעה שהקדימו נעשה לנשמע ונקשר עליהן אורן של מלאכי מעלה היו ישראל כדמות המלאכים הנקראים אלהים ובני עליון ולא הוה שליט עלייהו מותא וסטרא אחרא כמו שכתב הזוהר ואחר שחטאו ונתפרקו מהן חזרו להיות כשאר כל אדם ושליט עלייהו מותא כמ"ש אכן כאדם תמותון. ועוד נראה לפי שאדם הראשון נמי קודם שחטא היה גפו מאיר ולא הוה שליט עלייהו מותא וכיון שחטא ניטל ממנו אורו ונקנסה עליו מיתה לכך נקט קרא אכן כאדם תמותון רמז לאדם הראשון

הא למדת שאפילו עובד כוכבים ומזלות ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול משם דאורחא דקרא הוא בעלמא היכא דבעי לרבויי עובדי כוכבים ומזלות למיכתב ליה רבוי באפיה נפשיה כי ההיא דקתני בפ' ד' מיתות איש איש לרבות את העובדי כוכבים ומזלות ולא אורחיה דקרא למיכלל עובדי כוכבים ומזלות בהדיה ישראל בחד תיבה והכא דכלל הכתוב כהנים לוים וישראלים ועובדי כוכבים ומזלות ואפי' כהן גדול שאין מיוחס כמותו בחד תיבה דכולהו בכלל האדם נינהו לומר לך דכולן שקולין ושוין הן בעסק התורה שאפי' העובדי כוכבים ומזלות שהוא שפל ופסול שקול הוא בזה ככהן גדול שהוא חשוב ומיוחס שבישראל ועוסק בתורה וכי האי גונא דרשינן יקרה ה א מפנינים מכרן גדול הנכנס לפני ולפנים דממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ כלומר דתלמיד חכם אף על גב דממזר ופסול הוא עדיף מעם הארץ אפינו כשהוא כהן גדול המיוחס שבישראל

מצוה קלה יש ני וסוכה שמה אף על גב דכמה מצות קלות איכא י"ל שה א יתברך רוצה ליתן להן מצוה חת ששקולה ככל המצות לפי שהן רוצים לקבל שכר על כל המצות כישראל שהרי אמרו תנה לנו מראש ונעשנה משמע כל התורה כולה ומצות סיכה שקולה ככל המצות כמו שיסד הפייס ביוצר דסוכות וה"ק מצוה קלה יש לי ששקולה ככל המצות וסוכה שמה כלומר אע"ג דכמה מצות יש לי ששקולות ככל המצות כגון שבת ומילה וציצית א א שהן חפור ת דשבת יש בה חסרין כיס כיון דיושב בטל ממלאכתו וכן ציצית לפי שתכלת דמים יקרים ויש בה טורח גד ל לחזור אחריה ומילה יש בה צער גדול אבל סוכה שקולה וקלה לכו ועשו אותה: כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים וא"ת ח"כ למה הוא חוזר ויושב על כסא דין תחילה בכל יום הוה ליה לישב מיד על כסא רחמים וי"ל דמי שיכול להתקים בדין כגן צדיקים וחסידים גמורים המה נידונים במדת הדין והייני מה שאמרו הקב"ה מדקדק כם הצדיקים כחוט השערה לפי שהן נידונים על פי שורת הדין ושורת הדין אינו מיותר אפי' כחוט השערה. והיינו נמי הא דאיתא במדרש בראשית ברא אלהים ולא נאמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לבראיתו במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים דלכאורה קשה מאי קמ"ל הכתוב דמחי דהוה הוה וצריך לומר כדפי' דמחשבתו ית' קיימת וכשהוא דן את הצדיקים במדת הדין לחוד הוא דן אותן אלא שבתחילה עלה במחשבתו לידון את עולם כולו במדת הדין כיון שראה שאינו מתקיים שתף מדת הרחמים למדת הדין

עם בריותיו משחק ועל בריותיו אינו משחק וכ' הטעם פשוט דעם בריתיו משחק לפי שהוא שמחה לפניו ית' על שברא בריות טובות בעולמו כמ"ש ישמח ה' במעשיו ועל בריותיו דהיינו על עבירה שעושין בריותיו אינו משחק לפי שהוא צער לפניו יתברך שעל ידי כן חייב כלייה והוא יתברך כביכול מצטער במפלתן של רשעים וכמו שאמרו חז"ל מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים לפני שירה ויאמרו נמי ה דו לה' כי לעולם חסדו מפני מה נא נאמר כי טוב בהודאה זו וכו'

איבעית אימא מעין יממא אף על גב דבליליא בשלישיות כולם ישנים ולאו זמן סעודה היא ולא שייך למימר דיושב וזן באותה שעה יש לומר דיושב וזן דקאמר היינו שהוא מכין מזון לכל בריותיו ואם כן בליליא הוא מכין מזון לסעודת שחרית וביממא הוא מכין מזון לסעודת ערבית וכן משמע דהא ביממא בשלישיות נמי לאו זמן סודה היא שכבר סעדו כל העולם כדאיתא בפרק קמא דשבת שעה ראשונה מאכל לודים וכו' עד שעה ששית מאכל ח"ח ול כא מאן דסעיד בתר הכי וצ"ל שאז הוא מכין לסעודת ערבית ונראה דלכך יסדו בברכ' המון לכל בריותיו וכו'

הקב"ה מושך עליו ח ט של חסד בעה"ב מפר' בהקדמת פרק חלק

כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים כיון שזרחה עליהם חמה לא קאמר אלא כיון שקדרה דהיינו בשעה שהיא זורחת בכח שנוקבת ומקדרת אז אפי' בשעה שהדגים במום אם אין המים עמוקים הרבה מיד מתים לכך בנ"א כיון שקדרה עליהן חמה שנוקבת וזורחת בכח מיד עתים

כדרבי חנינא דצמר ר' חנינא וכו'. הא דמייתי מ מלתיה דרבי חנינא ולא מילתי קרא לחודא דכתיב צנים פחים בדרך עקש וגו' י"ל דפשטא דקרא לא בחמה וצנה איירי כדפירש רש"י ז"ל בספר משלי צנים ופחים כמו לצנינים בצדיכם ובאו עליך חוצץ לשון גדודים ולסטים צנים פחים הם טמונים בדרכי המעקש דרכיו כלומר יסורים מוכנים לו שומר נפשו ירחק מהם שתיישר מעשיו נצל מהם ע"כ לכך מיירי הא דאמר הכל בידי שמים כו' דמשמע דבמאורעו' ותחלואים הבאים על האדם איירי

שומר נפשו ירחק מהם כתבו התוס' והא דאמרינן בפרק המקבל והסיר ה' ממך כל ח לי זו צנה אלמא בידי שמים הוא י"ל דה"ק שיתן לך מלבושי' וכו' וזה נראה קצת דוחק ועוד דוהסיר ה' ממך משמע שיסיר ממך הצנה לאחר שתבא עליך. לכ"נ דודאי ביאת ח לי הצנה לאו בידי שמים הוא דאפשר לו לאדם להזהר ממנה שלא תבא עליו כגון שילביש עצמו כראוי וישב תמיד בבית כל החורף אלא לפי שאין רוב העולם ורובא דרובא יכולין להזהר בזה לכך הבטיח הכתוב להסירה ממנו דהסרת הצנה שלא תזיקנו ודאי בידי שמים הוא

רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין ומתעדנין בה לפי שלעתיד לבא יודיע הקדוש ברוך הוא לכל בריותיו שהוא אלהינו אין עוד כמו שכתוב ביום ההוא יהיה ה' אחד לכך באיזמל שהוא מוחץ בו לרשעים הוא רופא לצדיקים ששניהן יקבלו תשלומי מעשיהן על ידי החמה בחד זימנא לפי שבעולם הזה בזמן שהטובות והרעות באות מן השמים יש מקום לרשעים לתלות ולומר אולי מקרה היא או לפי טבע מנהג העולם הוא או מצד מערכת השמים הוא וכדומה לזה לכך לעתיד לבא כשיקבלו שניהם בבת אחת זה מכה וזה רפואה ועידון מדבר אחד יכירו ידעו הכל שהוא יתברך שמו אחד ואין הדבר תלוי אלא מצד המקבלי' ומעשיהם ונראה דלהכי כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד רמז לאותו היום שכתוב במקרא זה ולהט אותם היום הבא דכיון שזה נלקה בו וזה נרפא בו יכירו וידעו הכל כי אחד הוא ית' כדפי' ונראה דגם במעשה בראשית יש קצת רמז לזה כמה שנאמר ולמשול ביום ובל לה להבדיל בין האור ובין החשך דקרא יתירא הוא