תורת חיים חלק א ק

הוסיף ה"א למלאות את השם הגדול דיום הששי ויכולו השמים ר"ת ידו"ד חצי השם דהיינו י"ה נרמז בגמר מעשה ששת ימי בראשית שהן נגד העה"ז שהוא שית אלפי שנין רמז הוא שבעה"ז לא יהיה שמו ית' שלם שנאמר כי יד על כס י"ה ולכך אסור להגות שם ידו"ד באותיותיו כי אם חצי השם דהיינו י"ה עד יום השביעי שהוא נגד עילם הבא אז יתמלא שמו ית' מיד בתחילת אלף השביעי ולכך נרמז ו"ה בויכולו השמים להשלים אותיות י"ה של יום הששי להודיע כי אז יהיה שמו ית' שלם במלואו. ונראה דמהאי טעמא נוהגין להתחיל יום הששי ויכולו השמים בשעת קדוש בשבת ואין מתחילין ויכולו השמים לפי שחייב אדם לזכור בשעת קדוש היום ביום שכולו שבת דהיינו בעוה"ב ולהכי מקדשין על היין רמז לשכר העוה"ב שהוא יין רוחני יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ולהכי אסור לקדש על היין מגולה אפי' בזמן הזה דליכא סכנתא לפי שיין המשומר טמיר וגניז הוא כמו שנאמר עין לא ראתה ואחז"ל זה יין המשומר ולכך מתחילין יום הששי ויכולו השמים שצריך האדם להעלות אז במחשבתו שבעוה"ב ביום שכולו שבת יהיה שמו הגדול שלם במלואו:

שרשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן בריש פירקין כתבו התוספות בשם רבינו תם ז"ל דדוקא במידי דתקרובת עכו"ם איירי ולא איירי כלל בלקנות אלא בלמכור ולשאת ולתת הכי פירושו לשאת מהן המעות ולתת להן מידי דתקרובת וכו' וזה דוחק דסתם משא ומתן בין במקח בין בממכר איירי גם מה שפירש דמשום הרווחה דנקט ש"ס לקמן היינו שיהיה לו בהמות רבות בריות לא משמע כן מדנקט ש"ס בתר הכי לישנא דהא קא מרווח ליה דומיא דלקמן גבי להשאילן ולהלוותן דנקט נמי האי לישנא משמע דחד מלתא נינהו ולקמן נמי גבי הא דקתני אבל לא לוקחין מהן כתבו התו' דלפי' ר"ת לוקחין היינו קבלת דורון דוחק גדול הוא ולא הוי דומיא דרישא דקתני מוכרין להם מיהו הרא"ש ז"ל כתב דאפשר דר"ת מודה בדבר שאין מתקיים דאין לוקחין מהן לכך נראה דלשאת ולתת בין במקח בין בממכר איירי ומה שהקשה דא"כ אמאי קאמר נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה ולא קאמר נפקא מינה למידי דלאו תקרובת ועוד דאי במקח נמי איירי היאך בעי למימר דטעמא משום ולפני עור דבמקח מאי לפני פור איכא י"ל דתקרובת עכו"ם שייך בכל דבר שבעולם אפי' במעות וכסות וכלים שמניחין אותן לפני העכו"ם והוי תקרובת כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות עכו"ם שכתב המוצא כסות וכלים ומעות בראש עובדי כוכבים וכו' בד"א בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו אבל אם מצאן בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי כל הנמצא בפנים אסור וכתב שם בכ"מ ובב"י דס"ל דכל הנמצא לפנים מן הקלקין שהוא מקום עבודתה ודאי שלא הכניסוהו שם אלא לתקרובת או לתשמישם משמע דכל מידי חזיא לתקרובת ואפי' מעות וכן פירש"י ז"ל לקמן בפירקין דבמעות שייך תקרובת גבי הא דקאמר אביי ה"ג לא חשו להן חכמים משום דמי עכו"ם ולהכי מקח נמי אסור אפי' לטעמ' דלפני עור דחיישינן שמא דעתו לעשות תקרובת במעות עצמן והכי קמיבעיא להו משום הרווחה אסרו מקח וממכר בכל דבר שבעולם או דלמא משום רווחא ליתא במשא ומתן אלא משום לפני עור אסרו מקח וממכר בכל דבר שייך תקרובת ואית ביה משום לפני עור ונ"מ דאית ליה בהמה לדידיה אי מצי למכור לו בהמה אחריתי דמשום רווחא איתא ומשום לפני עור ליתא ונקט בהמה משום דעיקר תקרובת עכו"ם בהמה היא:

ערב יו"ט האחרון של חג פירש"י ז"ל מפני שהוא יום השלמת קרבנות החג דמה"ט יום שמחה הוא ומרבין בו בשחיטת חולין וכן י"ד ניסן יום שמחה הוא משום פסחים ומרבין בו בשחיטת חולין:

ושואלין בהלכות פסח קודם הפסח שלשים יום משמע דוקא לפני הפסח ומשום קרבן אי נמי משום דבפסח נפישי דיני טובא אבל לפני שבועות וסוכות לא ובפר"ק דמגילה קאמר רבי יהושע בן לוי פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום ופריך מאי איריא פורים אפילו יום סוב נמי דתניא משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג ומשני פורים איצטריכא ליה מהו דתימא נגזר משום דרבה קמ"ל וכתבו החוספות נראה דהכי פריך מאי איריא פורים דאין דורשין בו מקודם לכן שלשים יום דמש"ה צריך לדרוש בו ביום אפי' בי"ט דדרשינן שלשים יום לפניו אפילו הכי דורשין בו ביום דתניא וכו' ודבריהם תמוהים דהא לאו מפסח לחודא פריך אלא מכולהו ימים טובי' אע"ג דבעצר' ובחג נמי אין דרשין בהן מקודם לכן שלשים יום לכך נראה דהכי פריך מאי איריא פורים שחל להיות בשבת דכיון דאסור לקרות את המגילה שכתוב בה ענינו של יום מדרבה פשוט הוא דצריך מיהא לדרוש בענינו של יום כדי לזכור את הנס מדכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים אפילו יום טוב שקורין בתורה ענינו של יום נמי דורשין בענינו של יום דתניא משה תיקן להם לישראל וכו' ותו מאי איריא פורים דכתיב ביה זכירה בהדיא והימים האלה נזכרים ופשיטא דבשבת כיון שאין קורין בו המגילה צריכין מיהא לדרוש בענינו של יום אפילו יום טוב דלא כתיב ביה נמי דתניא וכו':

האי מיבעי ליה למעוטי טריפה בסמוך כתבו התוס' דפריך הכי משום דמכל החי משמע טפי למעוטי טריפה דמשמע בריא ולא טרפה אבל מחוסר אבר בריא גמור הוא וקשה דאם כן למסקנא אמאי יליף מחוסר אבר מקרא דמכל החי וטרפה מאתך ולא יליף להו איפכא כיון דמסתבר טפי לכך נראה דהא דממעטינן טרפה מכל החי מריבויא בעלמא ממעטינן לה וכן פירש רש"י י"ל בפרק רבי ישמעאל והא דפריך האי מיבעי ליה למעוטי טרפה היינו משום דטרפה מסתבר טפי למעוטי להקרבה ממחוסר אבר כיון דאשכחן גבי ישראל דטרפה אסורה להו אפילו להדיוט ומחוסר אבר שרי ליה להדיוט. ולפי זה צריך לומר דלהכי איצטריך למיכתב מכל החי למחוסר אבר ולא יליף ליה נתי מאתך משום דמסתבר טפי למעוטי טרפה מאתך כיון דאסירא אפי' להדיוט כדפירשתי:

דף ו' ודלמא נח גופיה טרפה הוה כתבו התוספית דעל כרחך לא הזהירו אלא מטרפות הגלוי וניכר דבטרפות שבסתר לא היה יכול להבחין ודבריהם תמוהים דא"כ למאן דאמר טרפה אינה יולדת ונפקא ליה טריפה מלהחיות זרע היאך אזהר רחמנא לנח שלא יטול מאותן שיולדות כדי לחי ת זרע על הארץ ולא טרפות הא אכתי איכא למיחש שמא יטול מן הטרפות שבסתר כיון שלא היה יכול להבחין ולא תקיים זרע על הארץ. לכך נראה דבדורות הראשונים ודאי היו יכולים להבחין בבהמה בחייה אם טרפה היא אם לאו דאפילו בדורות האחרונים יכולים היו להבחין כמ"ש בספר חסידים ובתשב"ץ שיש כמה סימנים ונסיונות שיכולין לידע בבהמה בחייה אם טרפה היא אם לאו וכ"ש נח שהיה נביא וחכם גדול ובקי בכל הנבראים אשר תחת השמים והא דאיצטריך למיכתב מן הבקר להוציא את הטרפה אע"ג דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור יש לומר כמ"ש התוספות לעילי דהוה אמינא דבני נח משתרו והכתוב בא לאסור לישראל וכו':

אי מאת' הוה אמינא לצוותא בעלמא וכו' תימה דמאי איצטריך למימר הכי הוה ליה לשנויי בקצרה דאיצטריך ליה להחיות זרע לאפוקי זקן וסריס דלא וי"ל דהשתא דנפקא ליה טרפה מאתך בדומין לך זקן וסריס שאין מולידין נמי איכא למישמע מיניה דנח ראוי להוליד הוה והיינו דפריך השתא דנפקא ליה מאתך להחיות זרע למה לי לזקן וסריס דהא זקן וסריס נמי שמעינן מיניה דהי מנייהו מפקת ומשני דאי לאו להחיות זרע לא הוה דרשינן אתך בדומין לך אלא הוה דרשינן ליה להיות אתך לצוותא בעלמא ואפי' זקן וסריס ומיהו טריפה הוה ממעטינן מיניה שלא תמות ובטל הצוותא דאפי' למ"ד דאית ליה טריפה חיה מ"מ איכא למיחש בה דאינה מתקיים כל כך כדמשמע בפרק אלו טרפות דקאמר והלא הרבה מתקיימות שתים שלש שנים קמ"ל להחיות זרע מיהו מפירש"י ז"ל בפ' ר' ישמעאל לא משמע כן שכתב שם להחיות זרע למה לי הא אימעוט טריפה וכאשר פירשתי כן נראה עיקר:

ודלמא נח גופיה טרפה הוה אין לפרש דהכי פריך ודלמא נח גופיה טרפה הוה ואזהר ליה רחמנא דליעייל טרפה ומנא לן למעוטי טריפה דא"כ מאי פריך דלמא אין הכי נמי טריפה שריא אלא צ"ל דפריך ודלמא נח גופיה טרפה הוה הלכך לא נפקא ק מאתך למעוטי טריפה ואתי מכל החי למעוטי וכן פירש"י ז"ל בפרק ר' ישמעאל ותימא דא"כ צ"ל דבעי למימר דאתך אתיא לשום דרשה וא"כ מאי משני ליה אי ס"ד דנח טרפה הוה אמר ליה רחמנא כוותך עייל שלמין לא תעייל הא בעי למימר דאתך אתיא לדרשא אחריתא ולא ילפינן מיניה כוותך עייל:

איבעיא להו שלשה ימים הן ואידיהן תימא דמאי קמיבעיא להו אי ס"ד הן ואידיהן ליתני לפני אידיהן שני ימים וכי תימא דאכתי הוה מיבעיא לה אי הוה איירי בכלל פשיטא דלא כו' כמ"ש התוס' בסמוך. ועוד דבסמוך קאמר אליבא דר' ישמעאל לא קמיבעיא להו וכו' וקשה כיון דר' ישמעאל ורבנן פליגי בהדדי מסתמא הוו שלשה ימים דרבנן דומיא דשלשה ימים דר' ישמעאל הן בלא אידיהן דמהיכא תיתי לחלק בין הלשונות ונראה לפרש דאע"ג דפשטא דמתני' הן בלא אידיהן משמע אפ"ה קמיבעיא להו או הן ואידיהן קאמר משום דאי הן בלא אידיהן א"כ עיקר חסר מן הספר דהא דאסור לשאת ולתת ביום איד של עכו"ם גופיה לא כתיבא באורייתא אלא דרבנן הוא דאסרי ליה וא"כ אמאי לא קתני עיקר מלתא דהוה ליה למיתני דיום אידיהן ושלשה ימים לפניהן אסור לשאת וכו' לכך מספקא להו אי מתני' עיקר מילתא נמי קתני דהן ואידיהן קאמר אי לא והשתא אתי שפיר דלא בעי למיתני לפני אידיהן שני ימים משום דעיקר מילתא נמי קתני. ואתי נמי שפיר הא דקאמר אליבא דר' ישמעאל לא קמיבעיא להו משום דלר' ישמעאל לא קשיא כלל אמאי לא קתני עיקר מילתא דאיהו לא אתי אלא לאפלוגי את"ק דאמר לפני אידיהן אסור וקאמר איהו דשלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור אבל ת"ק דאתי לאשמעינן דינא דאידיהן דוחק הוא למימר דלא קתני עיקרא דדינא לכך מספקא להו אי הן ואידיהן קאמר. ולפי מה שפירשתי רב אשי דייק בסמוך מדלא קתני אידיהן של עכו"ם ג' ימים לפניהם י"ל דהכי דייק אם איתא דעיקר מילתא נמי קתני אמאי פתח בלפני אידיהן ולא פתח בעיקרא דמלתא דהכי אורחא דש"ס אלא ודאי תנא אכל שכן סמוך:

ואפילו הדבר המתקיים נשא ונתן מותר כתבו התוס' דלפי' הקונטרס קשה וי"ל דמתני' לשאת ולתת סתמא קתני לכך בין מקח בין ממכר במשמע מיהו היכא דמוכח דאיירי בממכר לחודא שייך נמי שפיר למיתני נשא ונתן דאטו המוכר דבר לחבירו לא שייך למימר דנשא ונתן עמו:

אבל לשאול מהן דמעוטי קממעט להו לעכו"ם וכו' ואיידי דקתני לשאול מהן קתני נמי להשאילן וכן צ"ל בכולהו. ועוד נראה דאי קתני לשאת ולתת משום דקא חשיבא בין לטעמא דלפני עור בין לטעמא דרווחא דזימנין קא מרווח ממש במשא ומתן אבל להשאילן אימא לא ואי תני להשאילן משום דקא חשיבא דזימנין דקא מתקלקל קצת מחמת מלאכתו ולא קא מהדר ליה במה דאשאליה אבל להלוותן אימא לא ואי תני להלוותן משום דחשיבא דלית ליה גבי ישראל מידי וקא מלוה ליה משלו חנם אבל לפורען מימר אמר מאי קעביד לי שלי קא מהדר אימא לא קמ"ל:

דף ז' הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר טעמא נראה משום דספיקא דדינא הוא דמאי חזית דאזלת בתר הך זיל בתר אידך ואשמעינן דאע"ג דאותו חכם שטיהר גדול מאידך בחכמה ובמנין אפ"ה הוי ספקא דדינא דלא אמר רחמנא אחרי רבים להטות אלא היכא דשקלי וטרי בהדי הדדי אבל היכא דלא שקלי וטרי בהדדי לא דקיימא לן שלשה דיינים שאמרו שנים מהן זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינין דכיון דלא אמר דעתיה כמאן דליתא דמי דאיכא למימר אלו הוה ידע דלמא היה מחזירן והכא נמי כיון דלא שקלי וטרי בהדדי לא אזלינן בתר רובא דאיכא למימר אלו הוה שקיל וטרי בהדיה דלמא הוה מודי ליה דטמא הוא. והרא"ש ז"ל כחב בשם