תורת חיים חלק א צו

ולא בחזירתן משמע קצת דתרי מילי נינהו מדלא מייתי מעיקרא סיומא דמימרא הא דאמר ע בהליכתן ולא בחזירתן כאורחא דש"ס בשאר דוכתי ולא הוצרך למיעבד מחד פירכא תרתי והשתא ניחא דמימרא קמייתא דרבי אלעזר סבירא ליה כברייתא דלעיל דקתני אין מחייבין אותו וכו' מפני הסכנה דמוקמינן לה משום דלמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה אלמא ס"ל דבתר דגמר המצוה לא הוי שלוחי מצוה ולכך קאמר אמימרא בתרייתא דר"א כמאן כי האי תנא כיון דברייתא דלעיל פליגא עליה ובחולין ובקידושין דפריך מדרבי אלעזר דאמר לא בהליכתן ולא בחזירתן לא מצי לשנויי תנאי היא משום דאמר התם דר' יעקב עובדא חזא לא שייך למיפלג אעובדא וכי מאחר דאפילו בחזירה בהליכה למה לי פי' כולה קרא דלא יחמוד איש את ארצך למה לי דפשטיה דקרא משמע דאתי לאשמעינן דשלוחי מצוה אינן ניזוקין בהליכתן וכיון דאפילו בחזירה בהליכה למה לי ומשני דודאי קרא לגופיה לא איצטריך ולא נכתב אלא משום דבר שנתחדש בה משום הא דרבי אמי וכו':

למעוטי תתאי דתתיית' פירש"י ז"ל כגון שלישית ושתחתיה ופירושו תמוה דמה נפשך אי רצה לומר דצתא לאשמעי' שלא יבדוק נמי שלישית וכל השורות שתחתיה הא מילתא דפשיטא היא והא שתי שורות קתני ואי רצה לומר דאתי לאשמעינן דלא תימה דשתי שורות דקתני היינו שלישית ורביעית הא נמי ליתא דאם כן אמאי ק מר למעוטי שלישית ורביעית ולא קאמר למעוטי רביעית וחמישית או חמישית וששית לכך נראה דהא דק מר למעוטי תתייתא דתתייתא היינו שורה שלישית שהיא תחת התחתונה של אלו שתי שורות שבודק והכי פירושו למעוטי תתייתא דתתייתא דאי לא תני עליונות הוה אמינא דאותה שורה הרואה את הפתח ואת הקורה לאו בכלל חיצונות היא דכיון דרואה נמי את הקורה בכלל עליונות היא וא"כ ע"כ שתי שורות החיצונות דקתני היינו שורה שנייה ושלישית לכך קתני שהן העליונות למעוטי ג' דעליונות ממש קאמר ולשמואל נמי לכך תני החיצונות למעוטי שורה ג' שהוא לפנים משורה הפנימית של אלו שתי שורות שבודק דהא אותה שורה הרואה את הפתח ותחת הקורה לאו בכלל עליונות היא אלא בכלל החיצונות כיון דרואה את הפתח ואם כן דהא דשתי שורות העליונות דקתני היינו שורות שנייה ושלישית לכך קתני נמי החיצונות לומר דהחיצונות ממש קאמר:

ה"ג אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום ומבית לבית וכן גרים רב אלפס ז"ל ומתוך פירש"י ז"ל משמע קצת דלא גרסי' מבית לבית כלל מערים אדם על תבואתו וכו' נראה דלהאכיל בהמתו אפילו טבל גמור שראה פני הבית שרי דמ"ש משאר הנראה דשרי דלא מצינו טבל שהיא אסור בהנאה כמ"ש התוספות והא דקאמר מערים אדם על תבואתו כשהוא עצמו רוצה לאכול ממנו אכילת קבע איירי ואם מכניסה במוץ שלה ודאי מותר לאכול אדם ממנה אפילו קבע כיון שלא ראו פני הבית אלא דלכתחילה לאו שפיר הוא להפקיע חיוב מעשר מן התבואה לכך קאמר מערים אדם על תבואתו וכו' שמכניסה במוץ שלה ואומר שעושה כן כדי שתהא בהמתו אוכלת ממנה דאורחא דמילתא הוא להאכיל תבואה לבהמה כמות שהיא עם המוץ שלה ואחר שהכניסה בהיתר פטורה היא מן המעשר כיון שלא ראה פני הבית ויכול הוא עצמו לאכול ממנה אפילו קבע לישנא אחרינא נהי דודאי אכלום לא אמרינן תימה דמאי לישנא אחרינא דקאמר והלא הך לישנא היינו לישנא קמייתא. וע"ק מ"ש דבלישנא קמא דקאמר ודאי גררוהו בההיא שעתא ובלישנא בתרא קאמר נמי ודאי גררוהו בההיא שעתא ולעיל נמי אמאי דקדק ש"ס וקאמר והא הכא דודאי הטילה וספק לא גררוהו בההיא שעתא ובמסכת עכו"ם ובנדה איתא נמי להך סוגיא וקאמר סתמא ספק לא גררוהו ולא הזכיר ההוא שעתא כלל ולא מייתי התם אלא חד לישנא ומהרש"ל ז"ל מחק הכא לשון ראשון והגיה כמו התם ודוחק למחוק הספרים. ועוד קשה דמאי פריך ואין ספק מוציא מידי ודאי הא אפילו ספק איסור אינו מוציא מידי ודאי היתר כדמוכח בפרק קמא דחולין גבי עור ספק פוגם וכו'. ע"כ נראה דכולה הך סוגיא אית בה תרי לישנא והכי פי' ללישנא קמא אמר רבי זירא לא קשיא בבשר לא משיירא כשגוררת בשר אוכלת מיד ולא מצנעא לאוכלו לאחר זמן אבל בלחם זימנין משיירא ומצניע' לאוכלו לאחר זמן וקאמר רבא האי מאי דאי נמי משיירא בבישרא אכתי ליכא למיחש מידי דהתם אימור הוה אימור לא הוה ואת"ל הוה אימור אכלתיה מיד ולא שיירא אבל הכא דודאי וכו' מי יימר דאכלתיה מיד ולא שיירא ופריך ואין ספק מוציא מידי ודאי פירוש כי האי גונא דסוף סוף תאכלנו החולדה ולא מספקא לן אי אכלתיה כבר אי לא מי לא אמרי' דספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת וכו' והא התם דודאי טבילי וכיון דפירות בני יומן נינהו דרוב חברים מעשרין כתי אמאי הן בחזקת מתוקנין דלמא דעתו היה לעשרן לאחר זמן ועדיין לא עשרוהו אלא ודאי כיון דסוף סוף היה מעשרן ולא מספקא לן אי עשרינהו כבר אי לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ואמרי' מסתמא עשרינהו מיד הכא נמי כיון דסוף סוף תאכלנו החולדה מספקא לן אי אכלתיה כבר אי לא נימא דמסתמא אכלתיה מיד ומשני התם ודאי וודאי הוא דודאי כבר עישרן דאע"ג דבני יומן הן חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וכיון דהנך פירי יצאו מתחת ידו ודאי עישרן ופריך מעובדא דרימון דטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם והא הכא דודאי הטילה וספק גררוהו ספק לא גררוהו ההוא שעתא פירוש נהי דסוף סוף יגררוהו כיון דחולדה וברדלס מצויין שם אכתי מיהא מספקא לן דלמא בההיא שעתא שעמד הכהן שם עדיין לא גררוהו ואמאי טיהרוהו לא ודאי בכי האי גוונא אמרינן דספק מוציא מידי ודאי אם כן הכא נמי נימא הכי ומסיק התם ודאי וודאי הוא דכיון דחולדה וברדלס מצויין שם ודאי גררוה בההיא שעתא וכו' פירוש דיש לחלק בין גרירה לאכילה דבעובדא דרימון בגרירה לחוד סגי דשוב לא האהיל ולענין גרירה לא מספקא לן כלל דכיון דחולדה וברדלס מצויין שם פשיטא דגררוהו מיד בההוא שעתא דאורחייהו דחולדה וברדלס למיגרר מיד ולהצניע אע"ג דלא איצטריכא להו השתא אבל גבי חמץ דמספקא לן אי אכלתיה אי לאו אין ספק מוציא מידי ודאי דנהי סוף סוף תאכלנו השתא מיהא מספקא לן דלמא שיורא משיירא ולכן צריך בדיקה לישנא אחרינא נהי דודאי אכלום וכו' להך לישנא לא גרסי' לעיל וספק לא גררוהו ההיא שעתא אלא סתמא גרסי' וספק לא גררוהו כדגריס בעכו"ם ונדה ולהך לישנא אי ודאי לן דסוף סוף תאכלנו לא מספקא לן בההיא שעתא כלל ואמרינן דודאי כבר אכלתיה מיד ולא מספקא לן בכולה שמעתא אלא אי אכלתיה או שמא לא תאכלנו עולמות דאורחייהו דשרצים למיגרר כל מה שמוצאין אפילו כמה מאות כורין אף ע"ג דלא צריכא להו כדאיתא במדרש רבה פרשת שופטים אמר רבי שמעון בן יוחאי מעשה היה ומצאו בבור של נמלה שלש מאות כור מה שהכניסה מן הקיץ לחורף מיהו הך ספיקא לאו ספק גמור הוא דספק הרגיל הוא דקרוב לודאי שגוררת כדי שתאכלנו וכ"כ התוספות דעדיף משאר ספיקות והכי פירוש הסוגיא אמר רבי זירא לא קשיא הא בבשר הא בלחם בבשר לא מספקא לן אי תאכלנו אי לאו דודאי תאכלנו וכיון דודאי תאכלנו ליכא ספיקא כלל ואמרינן דכבר אכלתיה מיד כדפירש אבל בלחם מספקא לן דלמא גררתו להצניע ולא תאכלנו עולמית אמר רבא האי מאי דאי נמי מספקא לן בבישרא אי לא תאכלנו עולמית אכתי ליכא למיחש מידי דהתם אימור הוה וכו' ופריך ואין ספק מוציא מידי ודאי פירוש ספק הרגיל כי האי וכי אינו מוציאו מידי ודאי והתניא חבר שמת וכו' וכן משמע בתוספות הכא ובעבודת כוכבים כתבו התוס' בהדיא דמכח ספק הרגיל פריך דגבי חבר נמי ספק הרגיל הוא ונראה דבחבר נמי לא מספקינן בההיא שעתא אלא דמספקא לן שמא לא יעשרנהו עולמית דאע"ג דאין חבר נחשד לאכול טבל או למוכרו אפילו הכי יש לחוש לפעמים עושה תבואתו אוצר ומניחו כך לבניו בלי מעושר וזה ספק הרגיל דקרוב לודאי שאינו עושה כן אלמא דספק הרגיל מוציא מידי ודאי ומשני התם ודאי וודאי הוא דכיון דחזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ליכא ספיקא כלל ופריך מעובדא דרימון דטיהרוהו דהתם נמי נהי דלא מספקינן בההיא שעתא מ"מ איכא לספוקי דלמא יניחו הנפל שמה ולא יגררוהו עולמית ואפ"ה טיהרוהו משום דהוי ספק הרגיל דקרוב לודאי שיגררוהו א"כ ה"נ נימא הכי ומסיק בלישנא אחרינא דלעולם אפי' ספק הרגיל אינו מוציא מידי ודאי ושאני לן בין גרירה לאכילה דנהי דודאי אכלום לא אמרינן דאורחייהו דשרצים למיגרר אע"ג דלא איצטריך להו ולא יאכלום עולמית ודאי גררוהו לחורייהו אמרינן ולא שייך למימר שמא יניחוהו ולא יגררוהו עולמית דמלתא דפשיטא היא דגררוהו:

ולא חיישינן לחולדה כתבו התוספות הא דלא פריך דניחוש לחולדה אפי' מבית לבית דאם כן אין לדבר סוף דאי אפשר שלא יבדוק אחד קודם לחבירו קצת תימה דהא מדקתני מתני' דא"כ מחצר לחצר מעיר לעיר אין לדבר סוף משמע דמבית לבית יש לדבר סוף דומיא דממקום למקום דאל"כ הוה ליה למיתני אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום דא"כ מבית לבית מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף:

ותא קתני סיפא מה שמשייר יניחנו בצינעה וכו' פי' וכיון דחיישינן לחולדה וע"כ צריך לחלק בין לדבר סוף לבין אין לדבר סוף:

אלמא במכאן ואילך הוא דפליגי ולא במידי אחרינא וליכא למימר דפליגי בתרתי דפשטא דמתניתין משמע דלא פליגי אלא בחדא ועוד אי בתרתי פליגי אם כן רב חסדא ורבה בר רב הונא דמפרשי טעמא דרבי יהודה דבעי שלשה בדיקות הוה להו לפרושי נמי טעמא דרבי יהודה ורבנן באידך פלוגתא אלא ודאי לא מסתבר להו כלל למימר דפליגי בתרתי לכך קאמר אלמא במכאן ואילך הוא דפליגי וכיון דפליגי במכאן ואילך פ"כ לא פליגי במידי אחרינא דלא שייך דפליגי בתרתי:

ארא אמר אביי חדש בדיל מיניה מדקאמר אלא משמע דהדר ביה משינוייא קמא דהשתא מיתוקמא שפיר אפי' בטחינה והרקדה גמורה דדוחק הוא וקמי ברחיא דיד והרקדה על גבי נפה דוקא וכיון דלפי המסקנא לא שריא משום שינוי לכך כתבו התוס' דהא דשרי רבי יהודה קמח וקלי לעיל י"ל דמשום עולי רגלים התירו ומהרש"ל ז"ל כתב ואין להקשות מנא לן דשרי רבי יהודה קמח וקלי משום עולי רגלים דלמא משום שינוי זה אינו דסוף סוף למה לנו לסמוך על זה בחנם וכו' ולא הוצרך לכתוב כן:

דרבנן אדרבנן לא קשיא כתב מהרש"ל ז"ל לפי מ"ש התוספות דמצות ביעור הוה כמו פסידא א"כ מהי פריך רבנן אדרבנן דלמא שאני חמץ דמנות ביעור הוי כמו פסידא וכו' י"ל דמצות ביעור לא הוה אלא בתוך המועד דעוברין בבל יראה וכיון דרבי יהודה אומר למיבדק בתוך המועד אע"ג דמצות ביעור הוי כמו פסידא לכך כריך שפיר דרבי יהודה אדרבי יהודה אבל אליבא דרבנן לא מצי לשנויי דטעמייהו גבי חמץ משום מצות ביעור דהא לאחר המועד ליכא מצות ביעור כיון דאינו עובר אז בבל יראה ואפ"ה סבירא להו דצריך לבדוק לאחר המועד:

ח"ב רב אשי אמר דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא קמח קלי תנן ולא גרסינן קמח וקלי בוי"ו משום דהא דפריך דרבי יהודה אדרבי יהודה לאו מקמח פריך דקמח ודאי אינו ראוי לאכילה וליכא למיחש מידי אלא מקלי פריך דקליות ראויין לאכילה הן וקאמר רב אשי דקמח קלי תנן ולאו תרי מילי נינהו אלא קמח של קלי קאמר ונהי דקליות ראויין לאכילה קמח של קלי אינו ראוי לאכילה ולכך שרי ובמסכת מנחות גרסינן בכל הספרים במתניתין קמח קלי בלא וי"ו ורש"י ז"ל כתב קמח וקלי תנן ואין אלו ראויין לאכילה ודבריו תמוהים דבפרק ערבי פסחים קאמר מ מחלקין לתינוקות קליות ואגוזים בע"פ כדי שלא ישנו וישאלו משמע דקליות ראויין לאכילה וכן פי' רשב"ם ז"ל שם דהיו אוכלין אותם עם אגוזים בקינוח סעודה ומייתי ראיה ממסכת בכורות דתנן סאה תרומה טהורה שנפלה וכו' ר"א אומר תעלה ותאכל ניקודים או קליות. ועוד דלפי' רש"י ז"ל מאי קמח וקלי תנן דקאמר הוה ליה למימר קמח וקלי שאני דף יב ולהך לישנא דאדם טועה שעה ומחצה ניכול עד סוף חמש כתבו התו' אפי' טעה בשתי טעות היה יכול להקשות ניכול עד סוף