תורת חיים חלק א צג

דאיצטריך לאתויי ראיה דמה"ט דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר לחוד אינו נאמן אע"ג דשאר כולהו איתנהו לטיבותא אבל לגי' רש"י ז"ל קשה דמאי איצטריך לאתויי ראיה להך מלתא והא סברא הוא דכיון דעשוין להשאיל ולהשכי' דאינו נאמן:

וספרא דאגדתא כתבו התו' נראה דכ"ש שאר ספרים שדרך להשאילן וכו' ותימה כיון דספרים עשויין להשאיל ולהשכיר הא דתנן בהגוזל בתרא וכו' אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' טוען כתב דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הן הכלים שבני אותה המדינה עושין אותן מתחילת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן כגון היורות גדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות וכו' וכן אם היה לאדם משאר הכלים ויש לו עדים שהוא משאילו ומשכירו תמיד כו' הרי הוא ככלים העשויין להשאיל איל ולהשכיר ורבא דאפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר היינו שנתברר לו בעדים שהן מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ובפרק המקבל כתבתי דדברי רבינו תם עיקר וכ"כ רב אלפס ז"ל:

דף מז היכי תנן ר' יוסי אומר יחלוקו או ר' מאיר אומר יחלוקו ונפקא ליה מינה כי היכי דלידע הלכתא מאי דקיימא לן ר' יוסי ור' מאיר הלכה כר' יוסי ולהכי כי אמר ליה לא ידענא סא בעי מיניה הלכתא מאי:

רבותינו שבבבל רב ושמואל נראה דכי היכי דסבירא להו דאם מת לוה בחיי מלוה יתמי מלוה מפסידין אע"ג דלא הוה רמיא על אביהן אלא שבועה דרבנן אפ"ה סבירא להו דאלימא תקנתא דרבנן הכי נמי גבי שניהן חשודין מסתמא סבירא להו דחזרה שבועה למקומה דאמר ר' מאיר היינו לסיני ומפסיד התובע כשהוא חשוד ואין יכול לישבע אע"ג דלא רמיא נמי על התובע אלא שבועה דרבנן דחכמים תיקנו בחשוד שישבע התובע ויטול אפ"ה אלימא תקנתא דרבנן שאם אינו יכול לקיים אותה מפסיד ורש"י ז"ל פי' דהא דרב ושמואל הוי דומיא דשניהן חשודין משום דגם יתמי לוה אין יכולין לישבע וקצת קשה דהא יתמי לוה לאו בני שבועה נינהו דשבועה לאו עלייהו רמיא:

אמר ר' טורח שבועה זו למה פירש"י ז"ל ששניהן באין לב"ד שתצא שבועת שוא מביניהם ולא משמע כן מדנקט למה משמע דקשיא ליה למה לי שבועה והלא בלא שבועה סגי. ועוד דקא"ל ר' חייא תנינא שניהן נשבעין ונוטלין מב"ה ופירש"י ז"ל תנינא כבר שנית לנו וסתמת במשנה שניהן נשבעין ונוטלין ופירושו תמוה חדא דבמתני' לא קתני שניהן נשבעים ונוטלין מב"ה אלא הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין קתני וא"כ אמאי לא נקט לישנא דמתני' ועוד דבפ"ק דב"מ פריך ש"ס ותו הא דתני ר' חייא שניהן נשבעין ונוטלין מב"ה נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אמאי מייתי לה מברייתא א ולא מייתי לה ממתני' דהכא וכן הקשה שם רש"י ז"ל. ועוד מדנקט התם ותו הא דתני ר' הייא כו' משמע דברייתא היא וא"כ לן פירש"י ז"ל הכא דא"ל כבר סתמת לנו במשנה שניהן נשבעין ונוטלין ובא לאו מתני' מייתי ליה אלא ברייתא. ועוד דא"כ לא חידש ליה ר' חייא כלום דרבי נמי הוה ידע מתני'. ועוד דקאמר קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה מאי קבלה שייך בכה"ג ונראה לפרש דר' הוה סבר דהא דתנן הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין לאו דשניהן נשבעין ונוטלין מב"ה קאמר אלא הוא נשבע ונוטל מב"ה והן נשבעין ונוטלין מן החנוני ונמצא דחנוני מפסיד והיינו דקא מתמה רבי טורח שבועה זו דחנוני למה לי כיון דפועלים חוזרין ונשבעין ונוטלין מחנוני הוה להו לתקן שישבעו פועלין ויטלו מב"ה ויפסיד חנוני ולמה הטריחו את החנוני לישבע חנם והשיב לו ר' חייא דברייתא תנינא דשניהן נשבעין ונוטלין מב"ה דב"ה מפסיד ולא חנוני ולכך חנוני נמי נשבע. והשתא ניחא דבפ"ק דמציעא דפריך מדר' חייא ולא ממתניתין משום דמדרבי חייא אלימא ליה לאקשויי דע"כ חד מנייהו חשיד אממונא דשקיל ממונא שלא כדין אבל מתני' איכא לפרושי כדר' דהוא נשבע ונוטל מב"ה והן נשבעין ונוטלין מחנוני קאמר ואתי נמי שפיר הא דבעי אי קיבלה מיניה או לאו:

דף מח אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו כו' נשבע בעל הבית פירש"י ז"ל נשבע בעל הבית שבועת היסת ותימה דשבועת היסת לא ניתקנה אלא בימי רב נחמן כדמוכח לעיל ק פירש"י ז"ל לקמן בסוף פירקין בהדיא וז"ל וכשנישנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה. ונראה לפרש דשבועת היסת בימי התנאים ניתקנה אלא דלא תיקנוה רק היכא דמסתבר טעמא כההיא דחנוני ושולחני שלא יהא כל אחד הולך וגוזל את חבירו בכל עת שירצה לפי שכל אדם קונה ומוכר פירות פורט ומחליף מעות בכל יום נמצא שכל אחד הולך וקונה או מוכר לחבירו ויאמר נתתיו לך את הדינר או את הפירות דלא שייך להעיד עדים בכל עת שיקנה וימכור פירות או יחליף מעות ולכך הטילו חכמים שבועה על הכופר מפני תיקון העולם כי ההיא דריש פ"ק דמציעא דאמר רבי יוחנן שבועה זו דשנים אוחזין בטלית תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא מיהו התם נשבע בנקיטת חפץ דנשבע ונוטל הוא אבל הכא אינו נשבע אלא שבועת היסת בעלמא דלאו נשבע ונוטל הוא שכבר הוציאן מרשותו אבל האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דלא שייך האי טעמא דהלואה לא שכיחא כל כך ועוד דיכול להלוותו בעדים ובשטר וכן כשא"ל הן ולמחר אומר לו תנהו לי נתתיו לך דלא שייך האי טעמא לכך פטור בלא שבועה ואתא רב נחמן והוסיף ותיקן שבועת היסת בכל תביעות שבעולם משום דחזקה אין אדם תובע את חבירו אלא א"כ יש לו עליו וכן משמע קצת שכבר ניתקנה שבועת היסת בימי התנאים מדנקט רב נחמן בפרק שבועת הדיינין ומשביעין אותו שבועת היסת משמע דה"ק אותה שבועה ששמו חכמים כבר משביעין נמי למי שאומר מנה לי בידך כו' ובש"ע סי' צ"א כתב אמר לחנוני תן לי בדינר פירות כו' הלוקח נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ כו' לפירש"י ז"ל דאינו נשבע אלא היסת נשבע בלא נקיטת חפץ:

משום דמורי בה התירא כתבו התוספות פסק ר"ת דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר עמלו לא מורי היתירא משמע בהדיא דס"ל דלא חשדינן ליה לשותף שיגנוב יותר משכר עמלו וטרחו ולפי זה כל שותף מצי למיפטר נפשיה משבועת השותפין כשאומר שומו לי שכר טרחי כמה הוו ואתן לו דתו לא רמיא עליה שבועה דבטפי מהכי לא חשדינן ליה אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שותפין כתב המשלח ביד חבירו חפץ למוכרו או ששלח מעות בידו לקנות לו סחורה אע"פ שלא נתן לו שכר על זה ואין לו הנאה בשליחות זו הרי זה כבן בית ויש לו להשביעו מספק שלא גזל לו כלום משמע מדבריו דכ"ש הוא כשנותן לו שכר על זה דמצי להשביעו וטעמו נראה משום דאכתי מורי התירא שלא נתן שכרו כראוי לו וחושב בדעתו שמגיע לו בשכרו כפלי כפלים ולפי זה לא מצי למיפטר נפשיה כשאומר שומו לי שכר טרחי ואתן לו. ובש"ע סי' צ"ב כתב דעת שניהם וכיון דהוי ספיקא דדינא נראה דמצי למיפטר נפשיה כשאומר שומו לי כו' דיכול לומר קים לי כרבינו תם:

דף מט איכא בינייהו לפתוח לו פירש"י ז"ל אם לא טען התובע שיגלגלו עליו יפתחו לו ב"ד גלגול למ"ד מגלגלין וקשה דהא בר"פ שבועת הדיינין קתני שהב"ד חייבין לחזור על כל הצדדין ולאיים על הנתבע שלא ישבע ואומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע וכו' וא"כ היאך תיסק אדעתין למימר שהב"ד יפתחו לו לתובע שיגלגל על הנתבע עוד שבועות אחרות ונהי דיאיימו עליו ויאמרו לו שישלם ולא ישבע עליהן מ"מ איכא למיחש שלא ירצה לשלם וישבע ועוד דא"כ אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו בשכיר גופיה דלמאן דאמר לכל מגלגלין שהב"ד פותחין לו גלגול אם כן חוץ משכיר שמגלגלין דקאמר היינו נמי שאין פותחין לו אבל אם טען גלגול מגלגלין עליו ולמ"ד לכל אין מקילין שאם טען גלגול מגלגלין עליו צריך לומר דחוץ משכיר שמקילין היינו שאין מגלגלין עליו כלל אפי' אם טען גלגול לכך נראה דהא דקאמר לפתוח לו היינו שאומרים לו לשכיר אל תצטער עצמך השבע ועול ופותחין לו תחילה שישבע לאפוקי בשאר כל הנשבעין שחייבין ב"ד לאיים עליהן ולמונען אבל בשכיר כיון דאליו הוא נושא את נפשו פותחין לו לישבע והשתא איכא בינייהו דשכיר גופיה דלמ"ד חוץ משכיר שאין מגלגלין נהי דאין מגלגלין מ"מ לפתוח מיהא אין פותחין לו ולמ"ד חוץ משכיר דמקילין לא מיבעיא דאין מגלגלין עליו שאר שבועות אלא אפי' בשבוע' זו מקילין עליו ופותחין לו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שכירות ארבעה שומרין פרק שמיני שומר חנם נשבע על הכל לפי שאינו נהנה כלום והשואל משלם את הכל לפי שכל הנאה שלו נושא שכר והשוכר נשבעין וכו' לפי שנהנה מקצת ומהנה מקצת לכך נשבעין על מקצת ומשלמין מקצת:

ה"ג אמר לאחד בשוק כו' משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו וכך היא גירסת הירושלמי וכ"כ התוס' ונקט משביעך משום סיפא ולפירש"י ז"ל דלא גריס ליה קשה דא"כ למה ליה למיתני הך מלתא בהאי פירקא כיון דלאו בקרבן שבועה איירי דכולהו מילי דהך מתני' לענין קיק שבועה קתני להו זה הכלל כל המשנה מחובה לחובה וכו' במשנה דירושלמי לא גרסינן זה הכלל קמייתא אלא בתרייתא לחודא זה הכלל כל הנשבע להקל וכו' דלכאורה משמע דתרוייהו חד מלתא נינהו ושמא י"ל דהא דקאמר זה הכלל כל הנשבע להקל על עצמו חייב משום דקיימא לן מתנה עליו שומר שכר להיות פטור מגנבה ואבדה כגון שאר כל השומרין יכולין להתנות עליהם כפי רצונם והיינו דקאמר זה הכלל כל הנשבע להקל על עצמו חייב שאם התנה עליו שומר שכר להיות פטור מגנבה ואבדה ולהפחייב באונסין ונאנסה נסה והוא טוען שנגנבה ונשבע על כך אע"ג דמשנה מפטור לחובה אפ"ה חייב כיון דנשבע להקל על עצמו ואם נגנבה וטעין שנאנסה ונשבע על כך אע"ג דמשנה מחובה לפטור כיון דנשבע להחמיר על עצמו פטור וכן כל כיוצא בזה:

הכי גרסינן בפרק הפועלים אי הכי ארבעה שלשה הוי ורש"י ז"ל מחקו וכתב דבין לר"מ בין לר"י פרכינן לה ויש ליישב דווקא לר"מ פריך דלר"י פשיטא ליה דארבעה שומרין ודיניהן שלשה דשוכר ושומר חנם אע"ג דדיניהן שוה מ"מ תרי גווני נינהו דשוכר נהנה ומהנה ושומר חנם אינו נהנה כלל והוי שפיר ארבעה שומרין אלא לר"מ מאי ארבעה שומרין כיון דדיניהן שוה ותרוייהו חד גונא נינהו דתרוייהו נהנה מקצת ומהנה מקצת ומשני דלר"מ נמי ארבעה שומרין ודיניהן שלשה דמ"מ נושא שכר ושוכר תרי מילי נינהו הדרן עלך פרק ארבעה שומרין בעזרת מצמיח ישועו"ת סיימתי מסכת שבועות