תורת חיים חלק א צב

טענתיה וע"ז קאמר כללו של דבר לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה כו' כלומר דלא סגי לן בהנך תרתי דתלת מילי בעינן דאע"ג דה דה לו מה שטענו וטענתו ידיעה אפ"ה לא מחייב אלא על דבר שבמדה וכו' ומנורה בת י' ליטרין אית בה תלת מילי לכך מחייב ואי לאו דקתני כללו של דבר ה"א דבתרתי מילי סגי כדפירשת

אמר שמואל ארישא נראה דבסיפא נמי איכא נפקותא היכא שהמלוה רוצה להפך השבועה על הלוה והלוה רוצה בכך דאע"ג דשבועה דאורייתא לא מהפכינן היכא ששניהם רוצים מהפכינן כמ"ש הטור בסי' פ"ז בשם רב אלפס ז"ל ובכה"ג אפי' שניהם רוצים לא מהפכינן שמא יוציא הלה את הפקדון והוי שבועה לבטלה וחילול השם לפי פיר"ח ז"ל ושמא משום הכי לא קתני מי נשבע וכו' ברישא לאשמעינן דבסיפא נמי איכא נפקותא וכן לרב אשי דמפרש מי נשבע תחילה איכא נפקותא בסיפא שאם הפך מלוה את השבועה על הלוה מרצונו מלוה נשבע תחילה שאינה ברשותו

דף מד ה"ב בפרק האומנין מכאן לב"ח שקונה משכון ותסברא כו' ולא גרסי' לימא דר' יצחק תנאי היא וכן משמע קצת דאי גרסי' ליה צריך לומר דהאי דקאמר ותסברא לאו היינו האי דקאמר מעיקרא דבדרבי יצחק קמיפלגי וזה דוחק. וכן משמע עפה שכתבו התוס' ועוד דמסיק בסוף ותסברא אימור דאמר רבי יצחק כו' ומעיקרא פשיטא ליה דבשווי יודה ר"א משום דר' יצחק ואי גרסי' ליה לא שייך לאקשויי מסברת המקשה על סברת המתרץ מיהו מדברי הראב"ן ז"ל משמע בהדיא דגרסינן ליה

במלוה צריך למשכון קמיפלגי פירש"י ז"ל להשתמש בו ומנכה מן החוב דמי שכירו' המשכון וקשה דאם כן בסיפא כשהלותו אלף זוז בשטר והניח משכון בידו אמאי מודה רבי אליעזר הא אכתי לאו מצוה קא עביד כיון דצריך למשכון ומשתמש בו ונהי דמעיקרא עשה מצוה שהלוהו בלא משכון מ"מ השתא מיהא לאו מצוה קעביד ומצוה ראשונה אזלא לה. ועוד דמשמע מפירש"י ז"ל דהלכה כרב יוסף כמ"ש התוספות ואם כן בפרק האומנין אמאי מסיק ש"ס אלא מחוורתא מתני' דלא כרבי אליעזר לוקמא ככולי עלמא וכשאין המלוה צריך למשכון דמודי בה רבי אליעזר. ועוד דאי במשתמש במשכון ומנכה לו מן החוב איירי הרי לא גרע משוכ' כלי מחבירו ואמאי קאמר רבי אליעזר דישבע ויטול מעותיו ורבי עקיבא נמי אמאי קאמר יכול הוא שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון וכו' תיפוק ליה דשוכר הוי וקיימא לן דשוכר חייב בגניבה ואבידה ואין סברא לומר דר' אליעזר ור' עקיבא תרוייהו ס"ל דשוכר כשומר חנם דמי ועוד דמלוה צריך למשכון לא משמע כפירש"י ז"ל דלפירושו הוה ליה למימר במלוה משתמש במשכון קמיפלגי לכך נראה כפיר"ח ז"ל שכתבו התוספות שכל המלוה לחבירו על המשכון צריך למשכון קרי ליה כיון שלא רצה להלות לו בלא משכון ומה שהקשו התו' דאטו משום הכי לאו מצוה קעביד לאו קושיא היא דאע"ג דגוף ההלואה מצוה היא מיהו לקיחת המשכון לאו מצוה היא דפשטא דקרא דאם כסף תלוה בלא משכון איירי מדכתיב בחר הכי אם חבל תחבול שלמת רעך וכתיב נמי כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבט משמע דמצות הכתוב היא שילוה מתחילה בלא משכון אלא כשהגיע זמן הפרעון ואינו פורע לו אז צוה הכתוב שלא יהיה לו כנושה ולא יגוש אותו אלא יטול משכון מידו, והיינו דקאמר מר סבר לאו מצוה קעביד דלא דמי לשומר אבדה דהתם לקיחת האבדה מצוה היא לכך כשמתעסק בה לשוטחה ולנערה פטור מליתן לעני אבל לקיחת המשכון כיון דלאו מצוה הוא לפיכך כשמתעסק בו לשוטחו לא הוי עוסק במצוה. והשתא ניחא הא דקתני סיפא דברייתא אבל המלוה לחבירו אלף זוז בשטר והניח משכון בידו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו משום דאורחא דמלחא כשהלוהו בשטר שאין נותן לו משכון באותה שעה כמ"ש התו' אלא שלא בשעת הלואה איירי כשהגיע זמן הפרעון ולא פרע לו הניח משכון בידו ע"י ב"ד ולהכי אפי' ר"א מודה שאם אבד המשכון אבדו מעותיו דלקיחת המשכון באותה שעה מצוה הוי דכיון שכבר הגיע זמן הפרעון ולא פרע לו ראוי היה לנוגשו שיפרענו אלא דמצות הכתוב הוא שלא יגוש אותו ויטול משכון מידו כדי שימהר לבקש מעות לפרוע חובו כי מתבייש מה שבכל יום ויום מחזירין לו משכונו כמ"ש התוס' בפרק המקבל וכיון דאז לקיחת המשכון מצוה היא מה שאינו דוחקו לפרוע לכך כשמתעסק בו לנערו ולשוטחו עוסק במצוה הוא ואי אתי עניא לא בעי למיתב ליה

כל הנשבעין פרק שביעי

דף מה הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה וכו' נראה דלכך לא חשיב להו ברישא דמתניתין בהדי הנר דנשבעין ונוטלין משום דהנך כולהו שטר כתובה ושטר חוב בידן ובדין הוא דאפי' שבועה לא בעי אלא דהחמירו חכמים עליהן ואמרו שלא יטלו אלא בשבועה וא"כ לאו חידוש הוא מה שנוטלין בשבועה אבל כל הנך דחשיב ברישא חידוש נינהו דמן הדין אין להן ליטול כיון דלית להו לא שטר ולא ראיה אלא דחכמים תיקנו שיטלו בשבועה

בעל הבית טרוד בפועליו כתבו התוספות ולא פלוג בין פועל אחד ליש לו פועלים הרבה ולפי זה ניחא הא דפריך וליתב ליה בלא שבועה אף ע"ג דזימנין ברי שלו טוב הוא דפעמים יהיה כדבריו כמ"ש התוס' בסמוך מ"מ כיון דרובן טרודים ושוכחים לא פלוג רבנן והתו' כתבו דרבנן חשיב ליה כודאי שכח מיהו מדקאמר בסמוך קציצה ודאי מידכר דכיר ליה משמע קצת דמעיקרא בספק שכח מחזקינן ליה

אלא בעל הבית טרוד בפועליו השתא נמי איצטריך טעמא דמשום כדי חייו דשכיר כדאמר מעיקרא וכ"כ רב אלפס ז"ל בהדיא וז"ל עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית משום דב"ה טרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר וכתב הר"ן דר"ל משום כדי חייו דשכיר תיקנו שבועה על ב"ה וכיון דראו שעסקיו מרובין ואינו יכול לישבע תיקנו שישבע השכיר וכ"כ הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכן משמע דאי לאו הכי מאי איריא שכיר דבעל הבית אפי' שכיר דעלמא נמי אם יתבע שום תביעה מבעל הבית ויאמר לו פרעתיך ישבע שכיר ויטול כיון דב"ה טרוד הוא והוא אינו טרוד. והשתא שמואל דמפרש טעמ' דשכיר משום כדי חייו אשינוייא דבעל הבית טרוד בפועליו כדמסיק ולכך כתבו התוס' לעיל דלא חשיב אלא הנהו שאין כנגדו ראויין לישבע אע"ג דלשמואל טעמא דשכיר משום כדי חייו הוא ולדידיה כנגדו ראוי לישבע הוא אלא צ"ל כדפרישית שמואל אית ליה נמי טעמא דב"ה טרוד בפועליו. אבל קשה דפריך בסמוך אי הכי אפי' קצץ נמי משמע דהכי פי' אי אמרת בשלמא משום כדי חייו ניחא דגבי קציצה כיון דלית בינייהו אלא פורתא דשכרן של פועלים ידוע הוא לכל ובההיא פורתא דכפר ליה ב"ה ליכא למיחש משום כדי חייו כיון דאכתי פש ליה גביה שיעור שכרו הידוע אלא אי אמרת משום טרדת פועלים הוא אפי' קצץ נמי וכן הא דפריך בתר הכי אי הכי אפי' עבר זמנו נמי משמע דהכי פי' אא"ב משום כדי חייו ניחא דליכא משום כדי חייו אלא שכיר יום ביומו אלא אי אמרת משום טרדה אפי' עבר זמנו נמי וכ"כ רבינו ניסים ז"ל ולמאי שפירש"י דהשתא נמי איצטריך טעמא דמשום כדי חייו לא פריך מידי כיון דבקציצה ולאחר זמנו לית בהו משום כדי חייו וצ"ל דבקציצה ובלאחר זמנו אית בהו שפיר משום כדי חייו והא דנקט א"ה אע"ג דאין שיי' כאן אא"ב אין לחוש כמו שכתבו התוס' כיון דעדיין לא פריש שום טעם

רא שנו אלא ששכרו בעדים דכיון שיש עדים שעשה עמו מלאכה לכך ראו חכמי' להפיל שבועה על בעל הבית משום כדי חייו דשכיר שלא ילך בפחי נפש וכיון דב"ה טרוד בפועליו ואינו יכול לישבע תיקנו שישבע שכיר ויטול אבל שכרו שלא בעדים לא ראו חכמים להטיל שבועה על בעל הבית כלל ולא חשו לכדי חייו דשכיר מתוך דהוה מצי למימר לא שכרתיך מעולם והיה פטור מן השבועה השתא נמי פטור הוא מן השבועה וכן פירש"י ז"ל יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ונאמן בלא שבועה והשתא מ"ש התוספות תימה מאי מועיל כאן מגו כו' לאו קושיא היא דודאי לא מהימן טפי משום מגו אלא אמרינן מגו לפוטרו מן השבועה והיינו דפריך רבא אמילתא דשמואל א"כ שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה פי' כיון דאחרת מגו ליפטר מן השבועה א"כ כשבועת שומרין נמי נימא מגו לפוטרו משבועה ולכך לא פריך הכי אמאי דאמרינן מגו בכל התורה

מתיך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו וכו' תימה דבשלמא כשבעל הבית כופר הכל ניחא אבל כשמודה מקצת מאי איכא למימר דהא מתניתין במודה במקצת נמי איירי ובמודה מקצת לא שייך מגו דלא היו דברים מעולם דאין אדם מעיז לכפור הכל דאם לא כן בכל מודה מקצת אמאי לא מהימן בלא שבועה במגו דאי בעי כפר הכל אלא ודאי לא שייך מגו כי האי גונא דהוה ליה מנו דהעזה כמ"ש התי'. ובשור ח"מ סי' פ"ט כתב בשם ר"י דאפי' שכרו שלא בעדים אינו נאמן אא"כ טוען פרעתיך כל שכרך דאז הוא נאמן במגו דלא שכרתיך אבל במודה מקצת ליכא מגו דהוה ליה העזה אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאין לחלק שכתב שכרו שלא בעדים נאמן לומר נתתי לך שכרך וישבע ב"ה היסת או שבועת התורה כשמודה מקצת והכי מסתבר עכ"ל

דף מו אומן אומר קצצת לי שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחח הך ברייתא ודאי איירי כגון שאמר שעדיין לא פרע אותה א' כיון דמוקי לה בסמוך כר' יהודה דבעי הודאה במקצת כמ"ש התוס' ושפיר קתני בזמנו נשבע ונוטל דלא עבוד רבנן תקנתא לשכיר אלא בזמנו עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה דאם אמר שכבר פרע אותה אחת פשיטא דליכא תקנתא לר' יהודה כיון דבעי הודאה במקצת אלא אפי' אמר שעדיין לא פרע כיון דעבר זמנו ליכא תקנתא והמע"ה ולא איצטריך למיתני דאז נשבע ב"ה שבועה דאורייתא דמלתא דפשיטא היא דמודה מקצת חייב שבועה דאורייתא והא דפריך לעיל ואי לא מייתי ראיה פקע ואמאי ישבע ב"ה ויפסיד אומן לא מצי לשנויי דהתם נמי איירי כגון דאמר שעדיין לא פרע אותה אחת ולא איצטריך למיתני דאז נשבע ב"ה שבועה דאורייתא דברייתא דלעיל כיון דרבנן היא דלא בעי הודאה במקצת מדקתני רישא כיצד בזמן שא"ל שכרתני כו' דליכא הודאה במקצת לכך דייק שפיר אמאי קתני המע"ה דמשמע דליכא תקנתא בקציצה אלא בפריעה והא בקציצה נמי משכחת לה תקנתא לשמואל כגון דאמר שכבר פרע אותה אחת דתיקנו רבנן שישבע ב"ה ויפסיד אומן אע"ג דבעלמא כופר הכל פטור בלא שבועה. וא"ת מאי פריך דלמא שמואל דאמר בזו ישבע ב"ה ויפסיד אומן במודה מקצת דוקא איירי כגון דאמר שכבר פרע אותה אחת וי"ל כיון דקיימא לן כרבנן דלא בעו הודאה במקצת ובי רב ספוקי הוה מספקא להו אי אמרינן קציצה מידכר דכירי אינשי אי לאו א"כ אמאי שלחו ליה לשמואל במודה מקצת דוקא ולא שלחו ליה הכי בכופר הכל מי תיקנו רבנן שישבע שכיר ונוטל א"ד קציצה מידכר דכירי אינשי וישבע ב"ה אלא ודאי אין ה"נ אינהו בכופר הכל נמי שלחו ליה נמצא כי אמר להן שמואל בזו ישבע ב"ה ויפסיד אומן בכופר הכל נמי קאמר הכי אע"ג דבעלמא כופר הכל פטור בלא שבועה הכא חייב לישבע מתקנת' דרבנן ולכך פריך שפיר אמאי פקע ישבע ב"ה ויפסיד אומן וכן משמע קצת מדלא השיב שמואל בקצרה קציצה מידכר דכירי אינשי משמע דה"ק בזו תקנו רבנן שישבע ב"ה ויפסיד אומן משום דקציצי מידכר דכירי

עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה הקשו התו' כיון דאיירי שעדיין לא פרע אותה אחת אמאי אמרי' המע"ה והא מפרש לעיל טעמא כו' והכא השהה והרי עבר י"ל דנאמן במגו דאי בעי אמר שכבר פרע אותה אחת ולא הוי מגו דהעזה כיון דעבר זמנו ומסייע ליה הך חזקה דאין שכיר משהה שכרו וכה"ג משמע קצת בריש ב"מ גבי סלעין דינרין מלוה אמר ה' ולוה אמר ג' ר"ע אומר איני אלא כמשיב אבדה ופטור ופירש"י ז"ל מדהל"ל ב' והשטר מסייעו וכו'

דשלח רב הונא בר אבין כו' כי הא דרבא כו' לגירסת התו' ניחא דמייתי להו