תורת חיים חלק א פט

אית לה דזדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה כלל אפילו היכא דליכא מלקות כגון מזיד ולא התרו ביה לכר נקט מאן תנא זדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה ר"ש כלומר מהא ליכא למיפשט דהא אית ליה דזדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה כלל כר' שמעון ואנן ע"כ אליבא דרבנן קמיבעיא לן דאית להו זדון שבועת הפקדון ניתן לכפרה ואיכא למימר לדידהו דהיכא דאתרו ביה הא והא עבדינן וא"ת מנא ליה דס"ל לתנא דברייתא דזדון שבועת הפקדון לא ני לכפרה כלל וי"ל דדייק הכי מדקתני חמורה מינה שבועת הפקדון שחייבין ע זדונה מכות וכו' ואי אמרת דבלא אתרו ביה חייב קרבן ליתני נמי הא דחמירא שבועת הפקדון דעל זדונה ולא אתרו ביה חייב אשם בכסף שקלים והכי איבעי ליה למיתני חמור' הימנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ובלא התראה ועל שגגתה אשם בכסף שקלים משמע דס"ל דעל זדון שבועת הפקדון אין מביאין קרבן כלל אפי' לא אתרו ביה ובסמוך דמשני דלמא דלא אתרו ביה אבל באתרו ביה איכא למימר דהא והא עבדינן אין להקשות והא ליכא למימר הכי דאם כן ליתני נמי הך חומרא יש לומר דמשום הכי לא תני לה משום דלא איירי אלא בדלא אתרו ביה אבל הכא איירי בין באתרו ביה בין בלא אתרו דקתני על זדונה ועל שגגתה:

ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות כחבו התוס' תימה והא רבי יוחנן גופיה אית ליה בסוף בבבא בתרא דשיעבוד דאורייתא כו' וצ"ל דכולהו משכחת כשמחל השיעבוד לכאורה תימה כיון דהכופר בממון שיש עליו עדים דנקט רבי יוחנן כשמחל השיעבוד איירי א"כ דכוותיה בשטר כשמחל השיעבוד אמאי פטור הא ליכא כפירת שיעבוד קרקעות וליכא למימר דכיון דשטר בידו לא מהניא מחילה דהא קיימא לן דמחול לך ותפיש שטרא מהניא וכמ"ש בש"ע סי' רמ"א ובפ"ק דבבא מציעא כתבו התוס' דלרבי יוחנן כיון שהפקיעו חכמים השעבוד במלוה על פה משום פסידא דלקוחות חשיב כאלו מחל לו השיעבוד ומיירי דאית ליה משועבדים ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בני חרי אפי' יש עליו עדים פטור ולית ליה אפי' משועבדים אפי' יש עליו שטר חייב:

מתניתין נמי דיקא כתבו התו' קצת תימה דמייתי ממתני' דדחי לה לייתי ממתניתין דשבועות הדיינין דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות א"כ אין כאן קרבן ודבריהם תמוהים דאפי' קצת תימה ליכא דרב פפא מייתי ראיה להא דאית ליה לר' יוחנן דכיון דאין נשבעין על הקרקעות הלכך כי אשתבע נמי לא מיחייב קרבן שבועה דאיכא למימר דלאו הא בהא תליא דאע"ג דלא מחייב שבועה על הקרקעות מ"מ אם נשבע מעצמו ושיקר בשבועתו חייב להביא קרבן כדאי' בירושלמי פרק שבועת הדיינין ולהכי איצטריך לאתויי ממתני' דהכא דלא קתני גנבת את עבדי משום דאיתקש לקרקעות דאין נשבעין עליהן וכיון דאין נשבעין עליהן כי אישתבע נמי לא מייתי קרבן אלמא דהא בהא תליא אבל מתני' דשבועות הדיינין לא קתני אלא דאין נשבעין עליהן ואיכא למימר דאם עבר ונשבע מעצמו מייתי קרבן ותדע דהא רב פפי בעי למימר דזה הכלל דקתני סיפא אחי לאתויי גנבת את עבדי דמייתי עליה קרבן שבועה אע"ג דבשבועת הדיינין תנן בהדיא דאין נשבעין על העבדים א"כ ע"כ צ"ל דאתי למידחי ולמימר דלאו הא בהא תליא ועוד דאי פשוט הוא דהא בהא תליא א"כ לעיל דקאמר תסתיים דר' יוחנן דאמר פטור כו' וכדרב הונא בריה דרב יהושע בלא דרב הונא נמי הא ע"כ רבי יוחנן הוא דאמר פטור דאמר ר"י הלכה כסתם משנה כדאיתא בפ"ק וסתם מתני' דשבועת הדיינין קתני דאין נשבעין על הקרקעות וכיון דאין נשבעין עליהן אין מביאין עליהן קרבן אלא ודאי צ''ל דלאו מילתא דפשיטא הוא לומר דהא בהא תליא. ולסברת התוספות דודאי הא בהא תליא קשה דא"כ אמאי כתבו לעיל גבי מיעט שטרות אפילו מאן דלא דאין דיני דגרמי כו' מ"מ כיון דכי איתנהו בעיניהו מחייב ליה לאהדרינהו ה"א דכי כפר חייב קרבו והא אי אפשר לומר כן דהא בפרק שבועת הדיינין ובפרק הזהב ילפינן מקרא דכי יתן איש אל רעהו בכלל ופרט וכלל דאין נשבעין אקרקעות ועבדים ושטרות וכיון דאין נשבעין אשטרות אין כאן קרבן והיאך תיסק אדעתין למימר דה"א דכי כפר חייב קרבן ואע"ג דרבי אליעזר לא דריש כללי ופרטי ס"ל דנשבעין על הקרקעית מ"מ מודה דאין נשבעין על השטרות דלדידיה דרשינן קרא דוכי יתן איש אל רעהו בריבוי ומיעוטי ומאן דדריש ריבוי ומיעוט ממעט מיהא שטרות כמ"ש התוס' בפרק קמא דברא מציעא:

דף לח הכי גרסינן בכל הספרים תנן לא ן ולא לך ולא לך והתוספות כתבו דלא גרסינן וי"ו בכולהו אלא בבתרא וכן בכל הני דמייתי דאי גרסינן וי"ו בכולה א"כ במסקנא דמוקי לה כרבי לימא רבי יהודה היא דאמר ולא לך פרטא ודוחק להגיה הספרים ועוד דאי נמי גרסינן לא לך לא לך ולא לך אכתי לא מישתמע פרטא בלא וי"ו דהכי אורחא דלישנא למיכתב וי"ו בשלישי כמו אודם פטדה וברקת נופך ספיר ויהלום. ונראה דשפיר גרסי' וי"ו בכולהו והא דלא מוקי לה במסקנא כרבי יהודה משום דמתניתין מיתוקמא שפיר טפי אליבא דרבי דלדידיה ניחא הא דקתני מתניתין דשבועה שאין לכם בידי כללא הוי דמשמע דלא לך בין בוי"ו בין בלא וי"ו תרוייהו פרסי נינהו אבל אי הוה מוקי לה כרבי יהודה אכתי הוה צריך לשנויי דכל האומר לא לך כאומר שבועה שאין לכם בידי דמי כדמשני מעיקרא אליבא דרבי מאיר וזהו שינויא דחיקא ולא דחיק הכי מעיקרא אלא משום דניחא ליה לאוקמי מתניתין כרבי מאיר משום דסתם מתני' רבי מאיר היא אבל במסקנא דלא מצי לאוקמי כרבי מאיר ניחא ליה טפי לאוקמי כר' כדפי'. ונראה לומר דכי פריך ש"ס והאי תנא כל הכי שביש תני ואזיל אהא דמשני דכל האומר ולא לך כאומר שבועה שאין לכם בידי דמי נמי פריך דכיון דדוחק למימר הכי הוה ליה לשון משובש דטפי הוה ליה למיתני שבועה לא לך ולא לך ממאי דקתני שבועה שאין לכם בידי ולהכי איצטריך לשנויי הא מני רבי היא:

פליגי בה רב אחא ורבינא כו' קצת תימה אמאי סידר ש"ס פלוגתייהו וכן מילתא דרבי יוחנן אמתני' דשבועת הפקדון ולא סידר להו אמתני' דשבועת העדות [ואמתני' גופא נמי קשה אמאי קתני היו חמשה תובעין אותו וכו' בפרק שבועת הפקדון ולא קתני לה בפרק שבועת העדות דמתני מעיקרא האי תנא דפרטי קא חשיב דכללא לא קחשיב וא"ת מאי שנא דלא קא חשיב דכללי כי היכי דקחשיב דפרטי וי"ל דהא דקתני רבי חייא הרי כאן חמש עשרה חטאות פשיטא דלאו מניינא אתי לאשמעינן כדאמר בסמוך אלא אתי לאשמעי' דכולהו פרטי נינהו ולכך הוה לה חמש עשרה חטאות ולא אמרינן דכולהו הנך בתראי לאו פרטי הוו אלא כללא ולא הוו להו אלא שבעה חטאות ולכך לא בעי למיחשב דכללי דפשיטא דמחייב אכללא דכולהו אבל דפרטי חידוש הוא דלא תימא דלאו פרטי נינהו אלא כללי:

אי דפריש רבי חייא מניינא אתי לאשמעינן וא"ת ודלמא בדפריש ואתי לאשמעי' דאכללי לא מיחייב וליכא אלא עשרים חטאות ולא עשרים וחמשה וליכא למימר דליכא למישמע מיניה הך מילתא כיון דאיכא למימר דאדרבא אכללי נמי מחייב ואחטין שעורין וכוסמין קאי דכיון דקתני נמי הרי כאן חמש עשרה חטאות ע"כ צ"ל דאית ליה דאכללא לא מיחייב וי"ל דלא שייך למימר כלל דרבי חייא אתי לאשמעינן דאכללי לא מיחייב דא"כ אמאי קאמר לה אחמשה תובעין אותו וכו' ואמר לאחד מהן שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל ואבדה ולא לך ולא לך ולא לך דלא איירי בה מתניתין טפי הוה ליה למיתני מילתיה אמתניתין דקתני שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייב על כל אחת ואחת והוה ליה למימר הרי כאן ארבע חטאות לאשמעינו דאכללא לא מיחייב מדקתני לה אחמשה תובעין אותו וכו' צ"ל דאשמעינן דכולהו פרטי הוו. משל דר' שמעון למה הדבר דומה משום דקא קשיא ליה אדרבי חייא בר אבא דמפרש טעמא הואיל ועיקר קנס היא תובע דנהי דעיקר התביעה קנס היא מ"מ כיון דבושת ופגם דממונא נמי קא תבע ליה נמצא דכי כפר ונשבע מבושת ופגם נמי קא נשבע ליה ואמאי פוטר ר"ש וקאמר שהוא משל לאדם שאמר לחבירו תן לי חפין ושעורין וכוסמין והוא אומר לו שבועה שאין לך בידי חטין כו' דפטור אע"ג דקא תבע ליה לכולהו כיון דלא נשבע ליה אלא אחיטין לחודא הכא נמי כיון דעיקר תביעתו אקנס הוא מסתמא כי כפר ליה ונשבע אעיקר תביעתו הוא דקא כפר ליה ונשבע והוה ליה כאלו פירש בהדיא ואמר שבועה שאין לך בידי קנס וקא א"ל אביי מי דמי התם בחטין כפר ליה בהדיא הכא בכולה מלתא קא כפר ליה הא לא דמי אלא לאומר לחבירו כו' אלא כי אתא רבין אמר דלדברי ר"ש קנס לחוד הוא תובע ולא בשת ופגם כלל נמצא דכי כפר ליה ונשבע מסתמא אמאי דקא תבע ליה הוא דקא כפר ונשבע דהיינו קנס לחודא לכך פוטר ריש:

שבועת הדיינין פרק ששי צריך לאתפושי חפצא בידיה כתבו התוספות תימה דבשבועת העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא וי"ל דשבועת הדיינין שאני דמצוה היא דרמיא רחמנא עליה דנתבע שישבע דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהן וילפינן משבועה האמורה בתורה באברהם דבעי לאנקוטי חפצא בידיה כי היכי דליהוי אימת שבועה עליו טפי ויודה על האמת ולהכי אם השביעוהו בלא נטילת חפץ חוזר ומשביעו דשמא בלא חפץ היתה שבועה קלה בעיניו ועל ידי נקיטת חפץ יודה על האמת אבל שבועת העדות וביטוי ופקדון לאו מצוה נינהו אלא שאם נשבע עליה מעצמו או השביעו עליו אחרים מעצמן ושיקר בשבועתו צוה הכתוב שיביא חטאת או אשם על מה שחילל את השם ונשבע על שקר הלכך אפילו השביעו עליו בלא נקיטות חפץ מתחייב בחטאת ואשם כיון דמ"מ חילל את השם ונשבע על שקר וכי לא נטל חפץ בידו מאי הוי האי דיינא דאשבע בה' אלהי השמים נעשה כמו שטעה וכו' מדלא נקט בהדיא האי דיינא דאשבע בלא נקיטת חפץ נעשה כו' ועוד אמאי נקט בה' אלהי השמים משמע דקאי אמילתא דרב דאמר משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה' אלהי השמים וקאמר רבא האי דיינא דטעה במלתא דרב ומפרש לה לענין דבעינן שם המיוחד ה' אלהי השמים כדבעי למימר רבינא נעשה כמי שטועה בדבר משנה וחוזר ורב פפא נמי אמלתא דרב קאי דכיון דיליף רב הא דבעינן נקיטת חפץ משבועתו דאברהם ע"כ ספר תורה בעינן שהוא דבר המעולה מכל החפצים כי היכי דאברהם השביע את אליעזר במילה ולא השביעו בשאר חפצים דודאי כמה ספרים וכתבי הקדש היו לו לאברהם אלא לפי שמצות מילה היתה חביבה ומעולה בעיניו יותר מכל החפצים לפי שנצטער עליה כדפירש"י ז"ל ועוד דאע"ג דקיים אברהם אפילו עירוב תבשילין מ"מ לא נצטוה אלא על המילה וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה לכך היתה מצוה זו חביבה ומעולה בעיניו יותר מכל המצות הלכך אנן נמי חפץ המעולה מכל החפצים בעינן וקאמר רב פפא האי דיינא דטועה במלתיה וס"ל דבתפילין נמי סגי דמ"ש מצות מילה מ"ש מצות תפילין טועה הוא וחוזר דדוקא ס"ת ילפינן מאברהם כדפי':

דף לט כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא מפרש לה בסמוך משום דנאמר בה לא ינקה ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה טעמים ונראה משום דאיתא בזוהר פרשת יתרו לא תשא רזא דא אוקמוה הברייא בגין הקב"ה כד שתיל עלמא אטבע גו תהומא צרורא חדא חקוקא בשמא דא ואטבע לגו תהומא. וכד מיין בעאן לסלקא חמאן רזא דשמא קדישא חקוקא עלה ההוא צרורא ותייבין ומשתקעין ומתהדרין לאחורא ובשעתה דאומין בני נשא אומאה דשקרא ההוא צרורא סלקא לקבלא לה לאיהי שקרא כדין ההוא צרורא דהוה סליק תב לאחורא ומיין אזלין ושטין ואתוון דההוא צרורא פרחן גו תהומא ואיתבדרן ובעאן מייא לסלקא לחפייא עלמא ולאהדרא ליה כמלקדמין עד א קב"ה חד ממנא יעזרי"אל די ממנא על שבעין מפתחין ברזא דשמא קדישא ועאל לגביה דההוא צרורא וחקק ביה אתוון א וכדין