תורת חיים חלק א פח

בן שטח דהוי נמי אומדנא דמוכח

אמר ליה המנונא את עול תא וא"ת אמאי א"ל המנונא את ולא אמר ליה רב המנונא את ושמא מש ם דרב יהודה רביה הוה ותו מאי איצטריך למימר ליה הכי וכי עד השתא לא הוה ידע דרב המנונא הוא וי"ל דה"ק ליה חם נונא את פי' דג חם לכך עול תא כדאיתא בפ"ק דקידושין דבעו מיניה מדר' המנונא עבד שסרסו רבו בבצים מהו לא הוה בידיה אמרו לו מה שמך אמר המנונא אמרו לו לאו המנונא אלא קרנונא וכתבו התוס' שם בשם ר"ח פי' אתה אומר המנונא היינו חם נונא דג חם ואינו כן אלא קרנונא דג שהוא קר והכא כיון דהשיב לו שפר לכך קא"ל חמנונא את פי' דג חם ולכך עולמתא

מאן תנא שביעת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר' שמעון היא כתבו התוס' תימה כיון דר' שמעון גמר ג"ש מנא ליה לרבא הא דקאמר מאן תנא כו' הא אין ג"ש למחצה ואפי' היתה קבלה כו' ושמא קסבר דמעילה מעילה ג"ש היא ודבריהם תמוהים מדקאמר בסמוך דלמא מזיד כשוגג פריך דגמר לה ממעילה דהנך נפישן ואי מעילה ממעילה ג"ש היא אפי' בלא נפישן נמי הוה ליה למימר דגמר לה ממעילה משום דג"ש היא ולא איצטריך לה למילתא אחריתי אלא להך מילתא אלמא דאפי' בתר דקמה ליה ג"ש דתחטא תחטא ס"ל לרבא דאי לאו דהנך נפישין לא הוה גמרינן לה ממעילה דמעילה מעילה לאו ג"ש היא ועוד דלעיל קאמר אדרבא מעדות הוה ליה למילף שכן תחטא מתחטא וע"כ לאו מג"ש דתחטא קאמר דהא אכתי לא קמה ליה ג"ש אלא במה מצינו קאמר כיון דדמיין להדדי ואי אמרת דמעילה מעילה ג"ש היא מאי קאמר הא לא שייך למילף במה מצינו ממקום אחר כיון דאיכא ג"ש. ואפ' אם נפרש דמג"ש דתחטא תחטא קאמר מ"מ קשה מאי פריך דלמא ס"ל לר' שמעון דמעילה מעילה ג"ש היא וליכא לאוקמא אלא להך מילתא לאפוקי ג"ש דתחטא איכא לאוקמי למילתא אחריתי דמה פקדון ממון וכו'. לכ"נ דמעילה מעילה פשיטא דלאו ג"ש היא ומה שהקשו התו' מאי טעמיה דר' שמעון הא אין ג"ש למחצה י"ל דלא אמרי' אין ג"ש למחצה אלא היכא דליכא סברא כנגדה אבל היכא דמסתבר טפי למימר ממקום אחר כי הכא דמסתבר טפי למילף ממעילה כיון דהנך נפישן לא ילפינן מג"ש אלא חד מלתא דמה להלן ממון וכו' והדר ילפינן ממעילה כיון דמסתבר חבר טפי. וכה"ג צ"ל למ"ד דון מינה ואוקי באתרא ולא אמרינן דון מינה ומינה דהא אין ג"ש למחצה אלא כיון דמסתבר טפי למילף מאתריה לא חיישינן להא דאין ג"ש למחצה. וכ"כ רבינו שמשון בספר כריתות דהיכא דאיכא טעמא רבא אמרי' יש ג"ש למחצה ומייתי ראיה מפ"ק דקדושין דקאר"נ בר יצחק לעולם יליף שכיר שכיר ואיצטריך ס"ד אמינא מוכר עצמו דלא עבד איסורא כו' אלמא דאיצטריך קרא במכרוהו בית דין שהיובל מוציאו אע"ג דמג"ש דשכיר שכיר מצי למילף דאין ג"ש למחצה אי לאו משים סברא דעבד איסורא דמסברא לקנסוה וליעבד ג"ש למחצה עכ"ל

יכול אפי' אמר כל העומדין כאן ת"ל וכו' פירש"י ז"ל הרי ייחד עדיו דכיון דאמר עומדין כאן אותן העומדין אצלו ייחד וקשה דא"כ למה לי קרא פשיטא כיון דייחד בפירוש לאותן העומדין אצלו ואי משום דאיכא למימר דכל העומדין כאן כולן במשמע א"כ קרא נמי לא מהניא מידי דלא משתמע מיניה דכל העומדין כאן היינו דוקא לאותן העומדין אצלו וגם לישנא דכאן לא משמע כפירושו דהא לא קא מראה עלייהו באצבע ואיכא למימר דכל הסיעה קא וא"כ ה"ל למימר לכל העומדין אצלו לכך נראה דמייתי ראיה לדשמואל מדקתני ברייתא ועדיו ביניהן ולא איצטריך למיתני הכי דפשיטא דבהכי איירי וע"כ צריך לאוקמי כדשמואל דאשמעי' דאע"ג דקאי עלייהו פטורין והכי פי' דברייתא ראה סיעה של בני אדם וכו' ואמר להו משביע אני עליכם כו' לא ייחד עדיו דמשביע אני עליכם איכא למימר שאינו משביע כל הסיעה כולה שיבאו ויעידו לו אם יודעין לו עדות אלא לקצתן קאמר דהיינו שהוא משביע את כל מי שיודע עדות ביניהן שיבא ויעיד לו וכיון שלא ייחדן דלא ידעינן מי ומי הם פטורין והא דקאמר יכול אפי' אמר כל העומדין כאן שהוא משביע את כל הסיעה כולה שאם כולן יודעים לו עדות שיבאו כולם ויעידו ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו דאע"ג דלא ייחדן בפני עצמן הרי ייחדן בכלל אחרים וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה"ש ובערכין פרק השיג יד מייתי הך ברייתא וגרסינן התם ראה סיעה של בני אדם מומדין ועדיו בינייהו ואמר משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבאו ותעידוני יכול יהו חייבין ת"ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו יכול אפי' אמר כל מי ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו ופירש"י ז"ל שם והרי לא ייחד עדיו שהרי השביע את כולן. יכול אפי' אמר כל מי שיודע עדות אני משביע לא יהו חייבין. ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו שהרי לא השביע אלא עדיו ע"כ ולפי גירסא זו נמי צ"ל דמייתי ראיה לדשמואל מדקתני ברייתא ועדיו ביניהן דלא איצטריך למיתני אלא לאשמעי' דאע"ג דקאי עלייהו פטורין

אלף דלת מאדני כו' כתבו התוס' דבפי' ר"ח גרסי' דאינו נמחק ואע"ג דאינו שם בפני עצמו שמא משום דשם המיוחד הוא יש להחמיר בו יותר. וקשה כיון דטעמא משום דשם המיוחד הוא אע"ג דאינו שם בפני עצמו א"כ מאי איריא יו"ד ה"א משם הוי"ה ואל"ף דל"ת משם אדנות אפי' אות אחת מהן נמי דמה לי אות אחת מה לי ב' אותיות וליכא למימר דנקט שתי אותיות משום סיפ' לאשמעי' דמצבאות אפי' שתי אותיות נמחקות דא"כ ליתני יה"ו משם הויה ואדנות משם אדנות דאינו נמחק לאשמעי' דאפי' צבא מצבאות הרי זה נמחק דהא פשיטא דצבא מצבאות כמי נמחק דמה לי שתי אותיות מה לי שלש אותיות כיון דלאו שם המיוחד הוא ולא שם בפני עצמו הוא. ועוד דמשמע דטעמא די"ה משם הויה וטעמא דא"ד משם אדנות הוי דומיא דאל מאלהים דהתם ע"כ טעמא משום דשם בפני עצמו הוא. ונראה דאם כתב א"ד משם אדנות הוה ליה כאלו כתכ י"ה משם הוי"ה והוה ליה כאלו כתב שם בפני עצמו דהנך שני שמות כי חדא נינהו והא בהא תליא ולכך שם הויה קורין אותו בשם אדנות וכך הוא מנוקד וזה לשון ספר דרך אמונה הנה גלה לנו ששני שמות אלו שם הויה ושם אדנות נכללי' באחד להורות על ייחודם והוא יאדונהי וכ"כ בספר הזוהר בכמה מקומות וזה ל' שערי דף לה אורה נמצא למד כי כל הממשלה והשלטנות היא ביד אדנ"י ולפיכך הוא מורה ל' אדנות שזה השם הוא אדון כל הארץ בכח ידו"ד השוכן בו. ולפ"ז נראה דדוקא כתב א"ד משם אדנות אינו נמחק אבל כתב א"ה משם אהיה כיון דאינו שם בפני עצמו נמחק ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע טור י"ד סי' רמ"ז דיש מחמירין בא"ה מאהיה כמו בא"ד מאדני

שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל דלא אשכחן במקרא צבאות לחודא דליהוי שם אלא ה' צבאות כתיב או אלהים צבאות משמע דה"ק ה' אלהים של ישראל שנקראין צבאות

מה כאן שבועה אף להלן שבועה כתבו התוס' תימה ותיפוק ליה משבועת הפקדון מג"ש דתחטא תחטא וכו'. נראה דלאו קושיא היא דהא דבשבועת העדות חייב אפי' במושבע מפי אחרים ילפינן לה מדכתיב ושמעה קול אלה דמשמע מפי האחרים ולהכי איצטריך למילף מסוטה דאלה אינה אלא בשבועה למימר דמושבע מפי אחרים נמי חייב כמו במקולל מפי אחרים דהוי כאלו כתיב ושמעה קול שטעה אבל מג"ש דתחטא לא מצינו למילף אלא דבעדות חייב בשבועה כמו הפקדון וה"א מה התם מפי עצמו הכא נמי מפי עצמו מפי אחרים לא דפשטא דקרא דושמעה קול אלה בקללה איירי כדמשמע ממתני' לכך יליף לה מסוטה דאלה אינה אלא בשבועה והוי כאלו כתיב ושמעה קול שבועה

דף לו יכך אלהים וכן יככה זו היא אלה הכתובה בתורה תימה דלא גמרינן לעיל אלא שבועה שאון עמה אלה שהיא כשבועה שיש עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנא לן כמ"ש התו' ונראה כגירסת הספרים דגרסינן ומניין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה והכי פי' דבריית' מעיקרא יליף דאלה אע"ג דמשמעותה ל' קללה מ"מ אינה אלא בשבועה מדכתיב בסוטה בשבועת האלה ובתר דמייתי לה דאלה תרתי משמע שבועה שהיא בקללה יליף מייתורא דקול ולא כתיב ושמעה אלה לומר לך דבשמעה אחד משתי הקולות חייב בין קול שבועה בלא קול קללה בין קיל קללה בלא קול שבועה דהי מנייהו מפקת דהא קול סתמא כתיב וליכא למימר דדוקא קול שבועה קאמר דא"כ לכתוב בהדיא ושמעה שבועה ותו לא ואי לאו דילפינן מעיקרא דאין אלה אלא בשבועה איכא למימר דקרא לא איירי בשבועה כלל דסתם אלה קללה לחודא במשמע. והכי אית' בירושלמי מי דפרקין אין לי אלא אלה שיש עמה שבועה מניין שאין עמה שביעה כיש עמה שבועה ת"ל ושמעה אלה ושמעה קיל לעשות שאין עמה אלה כיש עמה אלה. הא אלה בלא שבועה לא ר' יוסי בשם ר' יוחנן לא שנויא היא אלה בלא שבועה היא כשבועה בלא אלה

והוא דאמר לאו לאו כתבו התו' ולאו דשבועה ממש היא וכו' אבל הראב"ד כתב וכן לאו לאו והן הן אם נתכוין ללאו והן שאמר סבירא שבועה היא וכן ימין ושמאל אם נתכוין לימין ושמאל הבור' שבועה היא וכ"כ הטור סי' רל"ו ובש"ע שם משמע דאזלינן בתר כוונתו וקשה קצת דא"כ אמאי כתב שם מי שנשבע בשמים ובארץ ובשמש אף על פי שאין כוונתו אלא למי שבראן אינה שבועה משמע דלא אזלינן בתר כוונה ויש לחנק בין שמים וארץ לבין ימין ושמאל והן ולאו: הכי גרסי' בספרים ישנים אלא לעולם לא תיפוך וכי לית ליה בממונא וכן אלא דרש"י ז"ל ור"ח הגיהו לעולם תיפוך משום קושיא דשתוי יין לרבנן ודוחק להגיה הספרים. ועוד תימה כיון דמעיקרא בעי למימר דשבועה דמתני' איסורא היא ולא ממונא והשתא צריך ל מר דשבועה דמתניתין נמי על ידי ממון היא באה א"כ חסר דהוה ליה לפרש ולמימר נמי דאיסורא דמתני' אית ביה ממונא כי היכי דמפרש לה הא דסוטה. וע"ק דאמאי קאמר רבינא אלא מעתה ושתויי יין כו' בלאו הכי נמי תקשי אמתניתין דקתני וחכמים פוטרין ולא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן א"כ שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה הכי נמי דלית להו. ע"ק מעיקרא כי פריך והא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו וכו' אמאי לא פריך נמי שחכמים דפוטרין והא אית להו בעלמא מכלל לאו אתה שומע הן. לכ"כ כמ"ש הרמב"ן ז"ל דאף על גב דשמעינן להו לרבנן בעלמא דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן הכא משום הכי פטרינן דבעינן קרא כדכתיב ושמעה קול אלה אבל לא שמעה ברכה ונשמעת מתוכה קללה. והשתא ניחא דשבועה דמתני' איסורא גרידא הוא דהא עדים הוא דקא עבדי איסורא ובדידהו ליכא ממונא. ושפיר גרסינן אלא לעולם לא תיפוך וכי לית ליה בממונא כו' וטעמיהו דרבנן דפטרי משום דבעינן ק וא כדכתיב אבל בעלמא אית להו מכלל לאו כו' אפילו בממונא. ומה שהקשה ר"ת ז"ל מהא דבספ"ק דנדרים דלית ליה לר' מאיר גבי נדר מכלל לאו כו' אע"ג דליכא אלא איסורא תירץ רבינו נסים ז"ל בפ' שני דנדרים דנדר איסורא דאית ביה ממונא הוא משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינם חלים על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו כיון דאיסור גרידא נינהו אפילו לרבי מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן

שבועות הפקדון פרק חמישי

דף לו גנבת את שורי כו' חייב איידי דבעי למיתני גנבתי אבל לא טבחתי כו' דפטור תני נמי גנבת פת שורי דחייב וכן המית שורך אח שורי כו' תני דחייב איידי דבעי למיתני המית שורך את עבדי כו' דפטור וכן אמר לו חבלת בי כו' קתני דחייב איידי דבעי למתני סני אמר לו עבדו הפלת את שיני כו' דפטור דהיינו נמי ענין חבלה וחבורה

מאן תנא זדון שביעת הפקדון לא ניתן לכפרה רבי שמשן תימא דלא קאמר הא מני רבי שמעון היא דאמר זדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה דכי האי לישנא נקט ש"ס בכולי דוכתי וי"ל דרב כהנא דקמיבעיא ליה הזיד בשבועת הפקדון והתרה בו מהו מכלל דכי לא אתרו ביה פשיטא ליה דמחייב אלמא אית ליה דזדון שבועת הפקדון ניתן לכפרה כסתם מתניתין דהכא והך ברייתא דמייתי