תורת חיים חלק א פו

אכילה בפחות מכזית הלכך אם שייר כזית כיון דחלה עליו שבועה שייר ביה נמי שאלה ואמרי' שפי' מגו דמהניא שאלה וכו' אבל שייר פחות מכזית כיון דלא חלה שבועה עליו לא שייך ביה שאלה וליכא למימר מגו וא"כ לאוקימתא בתרייתא דאמר שלא אוכלנה נמי אמאי לא קאמר הכי דכי שייר כזית כיין דחלה עליו שבועה שלא אוכלנה שייך ביה שאלה וכי לא שייר כזית כיון דלא חלה עליו שבועה מעיקרא דאין דעתו שלא ישייר פחות מכזית כמ"ש התוס' ועוד דאין אכילה בבציר מכזית לכך לא שייך ביה שאלה. לכך נראה דכל האומר שבועה שלא אוכלנה דעתו שלא ישייר כלום אפילו פחות מכזית והתוס' דמייתי ראיה מן הפירורים הנושרים לאו ראיה היא דמידי דאורחא שאני דדרך להיות פירורים נושרים בשעת אכילה שלא מדעת ואדעתא דפירורים ודאי לא קא משתבע אבל חתיכה בציר מכזית דלאו אורחיה ליפול דעתיה עלויה להכי כי משייר פחות מכזית מדעתו הוי שיור ופטור. ומ"ש התוס' דאם כן אמאי קאמר דלא חשיב לאיתשולי עליה מ"ש משבועה שלא אוכל כל שהוא דהתם פשיטא שיכול לישאל נמי לאו ראיה היא דשאני התם דחשובי אחשביה לההוא כל שהוא לחודיה כמות שהוא כיון דנשבע עליו לחוד ולהכי מצי נמי למישאל עליו אבל הכא לא אחשביה לההוא פחות מכזית לחודיה דלא נשבע עליו אלא בכלל כל הככר כולו דשלא אוכלנה אכל הככר כולו דוקא קאי ואם לא אכל אלא ההוא פורתא לחודא לא קא מחייב אא"כ אכל נמי שאר כל הככר לכך לא חשיב בציר מכזית לאיתשולי עליה כיון דלאו עליה לחוד הוה קא משתבע דכי היכי דלא הוה משתבע אשאר כל הככר הכי נמי לא הוה קא משתבע אההוא פורתא לחודא. ולכך קאמר אי שייר כזית חשיב לאיתשולי כו'. ובש"ע טור י"ד סימן רל"ח כתב שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה ומ"מ אם שייר ממנו פחות מכזית חייב כאלו אכלו כולו והיינו כמ"ש התוס' ומה שכתבתי נראה לי:

דף כט אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב נראה דכולהו הנך דמתני' איצטריך למיתני אמר על העמוד של אבן כו' אשמעינן דאף ע"ג דהעמוד מצוייר והרי הוא כעין של זהב אפ"ה כיון שניכר לשלשה בני אדם ליכא למימר דטעה והוי שבועת שוא ולכך נקט עלה ע וד של אבן ולא קתני אמר על אבן שהוא זהב משום דאורחא הוא לצייר את העמוד כדפי' לעיל. וכן על האיש שהוא אשה וכו' איירי נמי בכי האי גונא שפניו דומין לפני אשה וכן איפכא אפ"ה כיון דניכרין לשלשה בני אדם הוי שבועת שוא. ובנשבע על דבר שאי אפשר נמי אשמעינן דאף על גב דחזא ציפורא רבא ואיכא למימר דאסיק שמיה גמלא כדאמר בש"ס. וכן בנחש אע"ג דראה נחש משונה משאר נחשים שהיה טרוף מאוד קרוב לגבו כמ"ש התוספות א"ה כיון דאי אפשר להיות גבו טרוף הוי שבועת שוא. וכן בשבועה שלא נעידך אשמעינן דאף על גב דאין כוונתן לבטל את המצוה אלא שאין רוצין להעיד לו מחמת שנאה וכיוצא בו אפ"ה כיון דלא אפשר שלא תתבטל המצוה בכך הוי שבועת שוא. והשתא ניחא הא דקתני מתניתין הך מילתא דשבועה שלא נעידך גבי דבר שאי אפשר ולא קתני לה בתר הכי גבי נשבע לבטל את המצוה אלא משום דנשבע לבטל את המצוה איירי שנתכוין לבטל את המצה והיינו דקתני נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא לטול לולב וכו' אתי לאשמעינן דלא הוי שבועת שוא אלא בכי האי גונא שנשבע לבטל המצוה לאפוקי נשבע שלא לישב בצל דכיון דאין כוונתו לבטל המצוה חיילה השבועה איידי דחיילה אשאר ימים ואסור לישב בסוכה וכן נשבע שלא לאכול מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח דלא הוי נשבע לבטל את המצוה אא"כ אמר שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח:

תני שבועה שראיתי בפרק ארבע נדרים דקתני נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין ומוקי לה אביי נמי באומר שבועה שראיתי פריך א"ה מאי למימרא משום דהתם דינא אשמעינן דשבועת הבאי אסורין לכך פריך שפיר דכיון דלא אפשר הוא פשיטא אבל מתני' דהכא לאו דינא אתי לאשמעינן אלא פירושא קמפרש איזהו שבועת שוא האמור בתורה לכך לא מצי פריך הכי וא"ת לרבא דמוקי מתני' באומר יאסרו כל פירות עלי אם לא ראיתי כו' אמאי נקט לה בכה"ג ולא קתני שנשבע בהדיא שבועה שראיתי גמל פורח וכו' וי"ל איידי דנקט במתני' דפרק ארבע נדרים קונם אם לא ראיתי דלא מצי למנקט התם בענין אחר תני נמי הכא אם לא ראיתי. ונראה דלהכי בסמוך כי משני ש"ס לכשגבו טריף לא פריך וליתני טרוף כדפריך התם ולישני נמי דנפקא מינה למקח וממכר ועוד דלכאורה נראה דהכא לא מצי לשנויי הכי דא"כ מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא אלא ל דאיידי דנקט בנדרים כקורת בית הבד תני נמי הכא כקורת בית הבד:

באומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם כתבו התוספות דטעמא דנדרי הבאי מותרין לפי שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד אלא להחזיק ולאמת דבריו וגבי שבועה החמירו ותימה דרישא דמתניתין דקתני איזהו שבועת שוא וסיפא דמתני' נמי קתני זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות וכו' משמע דאשבועת שוא הכתוב בתורה קאי וקתני אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד משמע דשבועת הבאי אסור מדאורייתא:

בשהשביע משה את ישראל כתבו התוס' ק"ק מה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו עובדי כוכבים כמו כן י"ל דאף ע"ג דקבלו ישראל את התורה ואמרו נעשה ונשמע כיון דלא הוה אלא דיבור בעלמא הוו מצו למיהדר בהו ואם לא היו מקיימין את המצות לא היו ראויין לעונש לכך השביען ע"כ דאז אין יכולין לחזור בהן ואם לא יקיימו המצות יענשו:

מצות ציצית כתבו התוספות הא דשבק עובדי כוכבים ומזלות וכו' משום דבלשון בני אדם וכו'. ועוד נראה דאתי לשנויי נמי דלא תיקשי ולימא להו קיימו כל התורה וכל המצוק אבל השתא ניחא דה"א עכו"ם ומצות ציצית וכה"ג אית' בנדרים דפריך ש"ס ולשבע יתהון דמקיימיתון תורה ומצות ומשני תורה משמע תורת המנחה ומצות משמע מצות המלך:

דוקיא דמתניתין המ"ל דלא תימא מתני' לא זו אף זו קתני לא זו מאי עצמו אלא אפי' מפי אחרים דומיא דבאנשים ונשים בקרובים וברחוקים וכו' ואמר אמן דקתני אורחא דמלתא נקט וה"ה אם לא אמר אמן נמי חייב קמ"ל מדלא קתני להו מפי עצמו ומפי אחרים גבי הדדי כדקתני באנשים ובנשים וכו' ש"מ דדוקא קתני למידק מיניה מפי עצמו חייב אבל מפי אחרים פטור והא דאמר אמן וכו':

שבועת העדות פרק רביעי דף ל' מצוה לבעלי דינין שיעמדו ואם רצו להושיב שניהן אין מושיבין דועמדו דקרא דוקא הוא דקפיד רחמנא אעמידה וגזירת הכתוב היא ורבי יהודה סבר דועמדו לאו דוקא דלא אתי אלא לאפוקי שלא יהא אחד כו' דבעינן להשוות שני בעלי דינין שלא יסתתמו טענותיו ולכך בעינן נמי שלא יהא א' מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך והיינו דסיים רבי יהודה בדבריו אחד מדבר כל צרכו וכו':

דכתיב ועמדו שני האנשים מדסמך ועמדו לשני אנשים ולא כתב ושני אנשים אשר להם הריב יעמדו כמו שכת' התוספות אף על גב דועמדו ע"כ אאשר להם הריב נמי קאי מ"מ מדלא סמכו לאשר להם הריב מסתבר למימר דלא קפיד רחמנא בבעלי דינין שיעמדו דוקא דה"ה נמי אם שניהן יושבין אלא שלא יהא אחד יושב וכו' אבל בעדים דסמך להו עמידה ודאי בעינן בהו קרא כדכתיב שיעמדו דוקא. והשתא ניחא דיליף לה מדסמך ועמדו לשני אנשים ולא קאמר דעדים דברי הכל בעמידה משום דלא שייך בהו טעם דשמא יסתתמו טענותיו דרבי יהודה לא קאמר הך סברא אלא משום דסמך קרא עמידה לשני אנשים ולא סמכיה לבעלי דינין:

בא ואפרח עלי בר אוזא ושדי עלוואי ומיקום פי' והיתה עומדת עד שגמרה כל טענותיה שהעומד מפני ת"ח צריך לעמוד עד שיעבור מכנגד פניו והיינו דפריך והאמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן כו' וכיון דבשעת גמר דין ע"כ הוצרך לישב א"כ ההיא שעתא לא חלק לה כבודה כיון דבעלי דינין בעמידה ומשני דיתיב כמאן דשרי מסאני כו':

האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא כו' לא ליזיל לכאורה משמע דאסור לו למיזל אפילו רוצה למחול על כבודו ולעשות לפנים משורת הדין וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק קמא מהלכות עדות הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע. אבל אין נראה לפרש כן דודאי אם רוצה למחול על כבודו שפיר דמי ולא ליזיל דנקט ש"ם היינו דלא בעי למיזל ולהכי כתב הרמב"ם ויש לו להמנע ולא כתב וצריך להמנע וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא גבי אבידה בפ' י"א מהלכות גזילה וז"ל ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר האבדה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו ופשיטא שאין לחלק בין אבידה לעדות דמאי שנא ואפילו לדעת הרא"ש ז"ל דפליג על דברי הרמב"ם שכתב בפרק אלו מציאות דכיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגביה דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב י"ל דהשתבע אבדה שאני דאם רוצה לעשות לפנים משורת הדין אפשר לו לוותר ממונו כמו שעשה רבי ישמעאל בר יוסי וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בעצמו שם אבל גבי עדות לא שייך למימר הכי שיוותר ממון רב לכך אם הוא רוצה לעשות לפנים משורת הדין למחול על כבודו שפיר דמי:

דף לא ורואה זכות לעני וחוב לעשיר ה"ה איפכא ואורחא דמלתא נקט שכל אדם נושא פנים לעשיר ואינו רוצה לגלות חובתו שמא ירדפהו:

אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה כו' נראה דדוקא בכי האי גונא שזה לבוש סמרטוטין וזה לבוש בגד חשוב כל כך עד שהוא שוה מאה מנה דכיון דשל זה פחותין מאוד ושל זה יקרין מאוד יש לחוש שמא ישא לו פנים בשביל בגדיו היקרין כל כך אבל אם של זה חשובין ושל זה אינן חשובין לית לן בה דבשביל דבגדיו של זה חשובין יותר משל חבירו לא ישא לו פנים. ולכך אין נוהגין האידנא לומר לבעל דין לבוש כמותו או הלבישו כמותך לפי שאין אנחנו רגילין לילך באיצטלית בת מאה מנה. ובש"ע סי' י"ז כתב ואם היה אחד מהן מלובש בבגדים יקרים והשני מלובש בבגדים בזויים אומרים למכובד וכו' וצריך לומר דבגדים יקרים היינו דוקא בגדים יקרים הרבה כאיצטלית בת מאה מנה:

שלא אתחייב לו שבועה ממקום אחר ולא יגלגל כו' כתבו התוס' כגון שאין לו כדי לפרוע כו' ולדעת הרמ"ה שכתב הטור סי' ע"ה דמי שנתחייב שבועה מן התורה וזה גילגל עליו שבועה ממקום אחר והשיב על הגלגול איני יודע דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם איכא למימר דלהכי ירא מן הגלגול טפי משבועה זאת דאיירי שאינו יודע על הגלגול ואם יתחייב לו שבועה יהיה מוכרח לשלם:

שילח ביד עבדו וכו' הרי אלו פטורין אע"ג דבכל התורה כולה קיימא לן שלוחו של אדם כמותו שאני הכא דגלי קרא מדכתיב אם לוא יגיד בוי"ו כדאמר לקמן וא"ת מתני' בהדיא קתני דלא אמרינן בשבועת העדות שלוחו של אדם כמותו וא"כ אמאי כתב הרמב"ם ז''ל בפט"ו מה"ש אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו וי' דהרמב"ם ז"ל איירי בבא בהרשאה דעדיף משלוחו כדאמר לקמן בהדיא אמר שמואל בבא בהרשאה ואף על גב דסתם דבריו י"ל שסמך עצמו על מ"ש בפ"ד מה"ש גבי שבועת הפקדון וז"ל אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו הבא בהרשאתו ששלוחו של אדם כמותו. ובכסף משנה כתב עליו שם בפרק ז' מה"ש וז"ל נראה דיליף לה מדגרסינן בפ"ש העדות ת"ר שילח ביד עבדו או שא"ל הנתבע משביע אני כו' יכול יהו חייבין ת"ל אם יגיד מנלן אמר רבי אלעזר א לוא יגיד