תורת חיים חלק א פה

ס''ד דאביי ניחא ליה טפי למיפרך אשבועה שלא אישן דליכא למידחי ועוד דפריך שינה גופיה אהדדי:

ואמר עולא והוא שניכר וכו' תימא תיקשי ליה מגופא דמתני' דקתני איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע הא אינו משנה את הידוע חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דליתיה בלהבא כמו שכתבו התוספות וי"ל דאי לאו הא דעולא ה"א דכל שבועה שאינה אמת קרויה שבועת שוא דלשון שוא ולא כלום הוא כמו בחבלי השוא והנשבע על עמוד האבן מוזהב שהוא של זהב נמי שבועת שוא היא כיון דיצתה שבועה מפיו לבטלה אע"ג דלא ידעו ביה אינשי וסבורין שהוא של זהב והא דקתני נשבע לשנות את הידוע לאדם היינו שהוציא שבועה מפיו לבטלה ומלתא דפסיקא טפי נקט דכיון דידוע שהוא אבן והוא נשבע עליו שהוא של זהב מלתא דפשיטא ומפורסם הוא דנשבע לבטלה ושוא הוא מיהו היכא דלא ידעי ביה אינשי נמי שוא הוא כיון דבשעה שיצתה שבועה מפיו היתה לבטלה ולא אתי למעוטי אלא מילי דבדידיה תליא כגון אוכל ולא אוכל אבל מדעולא פריך שפיר דקאמר והוא שניכר לשלשה הא לא ניכר אלא לשנים שבועת ביטוי הוא אף על גב דאינו ביהא של זהב. ואם תאמר כיון דמדעולא פריך אדשמואל אמאי לא משני גברא אגברא קא רמית ויש לומר דפשטא דמתני' הכי משמע כדעולא דאינו נשבע לשנות את הידוע לכל העולם קאמר דאי לאו הכי למה ליה למיתני אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש ליתני איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם ותו לא. ועוד אמאי נקט אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ולא קתני אמר על אבן שהוא זהב ואמאי נקט נמי על האיש שהוא אשה וכו' ולא נקט שאר מילי אלא צריך לומר דבעמוד של אבן מוזהב ומצוייר איירי ולהכי יש ספרים דגרסי על עמוד של אבן שהוא במקום פלוני כלומר דלאו בסתם עמוד איירי אלא בעמוד שבמקום פלוני שהוא מוזהב וטעי ביה אינשי סבורין שהוא של זהב וכן בין איש לאשה דזימנין דפני איש דומין לאשה וכן איפכא ועבידי דטעו בהו אינשי וליכא למימר דאיירי דטעו בהו כולי עלמא דהא נשבע לשנות את הידוע לאדם קתני אלמא דאיכא נמי דלא טעו בהו ואשמעי' דאע"ג דלאו כ"ע ידעו דלאו זהב הוא הוי שבועת שוא ועולא אשמעי' דתלתא מיהא בעינן וא"כ ממתני' גופא נמי איכא למידק הכי דטעמא דאיכא נמי דידעי ליה הא ליכא מאן דידע ליה שבועות ביטוי הוא ואמאי הא ליכא כו' אלא כיון דהך מילתא לא מיפרשא במתני' בהדיא ואיכא למידחק כדפרישי' לכך דייק לה מדעולא דמפרש לה למתני' והרמב"ם ז"ל בפרק אחד מהלכות שבועות כתב ועל האשה שהוא איש ועל עמוד של שיש שהוא של זהב נקט של שיש משום דלאו בסתם עמוד איירי אלא בשל מין שיש שמצוייר ויש לו דמיון לשל זהב כדפירשתי:

דף כו ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ומאי רבי רבי כל מילי מה שכפל ושינה את הלשון מפורש בפרק קמא:

העלם זה וזה בידו מהו פירשתיו בסוף פרק שני ומה שפירש"י וז"ל אלא לא שנא ופטור כתב בכסף משנה בפרק שלישי מהל' שבת משום דמדינא איכא למיפטר בין בהעלם שבועה בין בהעלם חפץ דשניהן אנוסין הן ואנוס פטור מדכתיב האדם בשבועה אלא דאתי קרא וחייב בהעלם שבועה מדכתיב בשבועה ונעלם ובהעלם חפץ כיון דליכא קרא לחייבו פטור מהאדם בשבועה ולכך פירש"י ז"ל לא שנא ופטור אע"ג דספקא דאורייתא הוא ולחומרא דכיון דליכא קרא לחייבו ממילא מיפטר מהאדם בשבועה. מיהו לעיל בפרק שני ובפרק כלל גדול דאיתא נמי כי הך סוגיא ובכולהו פירש רש"י זכרונו לברכה אלא לח שנא פטור והתם לא שייך האי טעמא. והרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שגגות כתב יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אין מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה:

מצטער ואכלה פירש רש"י ז"ל מצטער ברעב ואי נמי אי לא נעלמה ממנו היה אוכלה וקשה דמנא ידעינן לה דלמא אי לא נעלמה ממנו שבועה לא היה אוכל אע"ג דמצטער ומה שפירשו התוספות נראה דוחק ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע דלא נעלם ממנו שבועה אלא שהוא סבור דמותר לעבור על השבועה כיון שהוא רעב ומצטער והשיב כיון דיודע שהיא אסורה לו אלא שאוכלה בטעות לא הוה שב מידיעתו:

אלא לשמואל קשיא כתבו התוספות וא"ת ודשמואל נמי יפרש הכי וכו' ויש לומר דאמורא צריך לפרש דבריו יותר. ועוד נראה דהא פשיטא דאי לאו דכתיב נמי לכל אשר יבטא האדם בשבועה הוה ילפינן מדכתיב לבטא בשפתי' סתמא דלעולם אינו חייב אלא א"כ הוציא בשפתיו ואפי' גמר בלבו סתם אינו חייב ולה"ק גמר בלבו סתם מניין ובתר הכי נמי קאמר גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מניין משום דאי לאו דכתיב לכל אשר יבטא האדם מסתבר למימר דצריך שיוציא בשפתיו בפירוש מדכתיב לבטא בשפתים וא"כ שמואל דלא מייתי אלא האי קרא דלבטא בשפתים לחודא ע"כ אפי' גמר בלבו סתם נמי קא' צריך שיוציא בשפתיו דהכי משמע הך קרא דלבטא בשפתים לחודא ולפי זה תנא דברייתא מפרש דבריו קצת ושמואל לא פירש דבריו כלל:

דף כו מצוה שמושבע עליה מהר סיני כתבו התוספות בשם ריב"א ז"ל דדוקא בלקיים המצות כגון לישב בסוכה או לאכול מצה מחייב רבי יהודה וטעמא כדאמר בנדרים מניין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה והכי נמי מחייב עליה קרבן ולפי זה מה שהקשו התו' היכי עביד קל וחומר נמי איסור שאינו חל על איסור יוכיח לאו קושיא היא דדוקא איסור הוא דאינו חל על איסור מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו אבל שבועה ודאי חיילה על שבועה היכא דנשבע לאכול מצה ולישב בסוכ' וכיון דאשכחן קרא דנשבעין לקיי' את המצוה ומצוה קעביד לזרוזי נפשיה וכיון דחיילא יליף רבי יהודה שפיר דמחייב עליה נמי קרבן מק"ו דכיון דמחייב קרבן אפילו על דבר שאינו מושבע עליו כו' מיהו קשה כיון דטעמא דנשבעין לקיים את המצוה כדי לזרוזי נפשיה הוא כדאיתא בפ"ק דנדרים א"כ אין לחלק בין מצות עשה לבין מצות לא תעשה דכי נשבע שלא יאכל נבלות לזרוזי נפשיה שיהא נזהר בה נמי מצוה קעביד וכ"כ בהדיא הרא"פ ז"ל בפ"ק דנדרים וז"ל וכ"ש היכא דרגיל למישתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה או מתרשל בקיום מצות עשה דשרי ליה למינדר ולאישתבועי להחמיר עליו וכ"כ הטור וש"ע סי' ר"ג וא"כ ר' יהודה בן בתירא מאי שנא נשבע שלא לאכול נבלה דפוטר ומ"ש בנשבע לישב בסוכה ולאכול מצה דמחייב מה נפשך אי נשבע לזרז נפשיה שלא לאכול נבלה נמי ליחייב ואי נשבע סתם ואין כוונתו לזרוזי כי נשבע לישב בסוכה נמי ליפטר דאין שבועה חלה על שבועה ושמא י"ל אורחא דמלתא נקט מצות עשה דקלה ורגילות הוא להתרשל בה עביד איניש דנשבע עליה לזרוזי נפשיה מצות לא תעשה דחמירא ואין אדם מתרשל בה לא עביד איניש להשתבע עליה לזרוזי נפשיה מיהו היכא דקא משתבע שלא לאכול נבלות לזרוזי כגון שקפץ עליו יצרו ועבר עליה וקמשתבע לזרוזי מחייב רבי יהודה וכי קא משתבע לישב בסוכה סתם ולא נתכוין לזרוזי נפשיה פוטר רבי יהודה:

מה הטבה אינה בביטול מציה פירש"י ז"ל אלא בקיום מצוה כגון אוכל מצה בלילי פסח אף הרעה דלא אוכל שאינה בביטול מצוה אלא בקיום מצוה ותימה דא"כ אמאי נקט ביטול מצוה הוה ליה לפרש בהדיא ולמימר מה הטבה ישנה בקיום מצוה אף הרעה ישנה בקיום מצוה כדנקט בתר הכי מה הריגה אינה בקיום מצוה. ועוד דלפירושו צריך לומר דהא דקאמר דבעינן הטבה דומיא דהרעה והרעה דומיא דהטבה אמאי קאמר דתרוייהו היקשא אי אפשר כיון דסתרי אהדדי וזה נראה דוחק דאין הלשון משמע כן. ועוד דמשמע דש"ס קיימא לפרושי ברייתא וברייתא בהדיא קתני דתרוייהו מקשינן להו להדדי הרעה דומיא דהטבה והטבה דומיא דהרעה. ועוד דקאמר הרעה גופה הטבה היא ופירש"י ז"ל ולמה ליה למיכתביה הא כתבה וקשה דהא איצטריך למיכתב תרוייהו משום מילי דרשות לאשמעי' דאיתנהו להרע ולהטיב. לכך נראה דפשטא דקרא דלהרע או להטיב ודאי במילי דגוף איירי כגון אוכל ולא אוכל ויליף תנא דבריית' מהיקשא דקרא דוקא במילי דרשות איירי כגון אוכל ככר זה או לא אוכל ככר זה ומפרש ש"ס לברייתא וקאמר וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דלמא בדבר מצוה נמי איירי להרע דהיינו לא אוכל לאו בלא אוכל ככר זה דוקא איירי אלא ה"ה נמי בדבר מצוה הן בביטול מצוה כגון לא אוכל מצה בפסח הן בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ בפסח ולהטיב דהיינו אוכל לאו דוקא באוכל ככר זה אלא ה"ה נמי בדבר מצוה הן בביטול מצוה כגון אוכל חמץ בפסח הן בקיום מצוה כגון אוכל מצה בפסח ומשני לא ס"ד כו' דאקיש הרעה להטבה מה הטבה אינה בביטול מצוה דנהי דשייך הטבה בקיום מצוה מ"מ בביטול מצוה ליתא דאין זו הטבה כיון דגורם רעה לנפשו אף הרעה אינה בביטול מצוה וכיון דהרעה לאו בביטול מצוה איירי אי אמרינן דרעה בדבר מצוה נמי איירי לא מיתוקמא אלא בקיום מצוה וזה אי אפשר דא"כ הרעה גופא הטבה היא כיון דגורם טובה לנפשו ולא שייך לקרות' הרעה אלא ודאי בדבר הרשות דוקא איירי כגון לא אוכל ככר זה ואקיש נמי הטבה להרעה מה הרעה אינה בקיום מצוה דכיון דגורם טובה לנפשו לא שייך לקרותה הרעה אף הטבה אינה בקיום מצוה וכיון דהטבה לאו בקיום מצוה איירי אי אמרת דבדבר מצוה נמי איירי לא מיתוקמא אלא בביטול מצוה וזה אי אפשר דאם כן הטבה גופא הרעה היא כיון דגורם רעה לנפשו ולא שייך לקרותה הטבה אלא ודאי בדבר הרשות דוקא איירי כגון אוכל ככר זה. וברייתא נמי ה"ק יכול נשבע להרע לבטל את המצוה כגון לא אוכל חמץ ולא ביטל יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות שאינה בביטול מצוה אף הרעה כו' יכול נשבע להטיב לקיים את המצוה כגון אוכל מצה ולא קיים יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הרעה רשות שאינה בקיום מצוה אף הטבה רשות ופריך אי הכי דלא מיקרי הרעה כי אית ביה צד הטבה ולא מיקרי הטבה כי אית ביה צד הרעה אם כן בדבר הרשות נמי לא משכחת לה דכי אקיש הרעה להטבה מה הטבה דאוכל בדבר שאינו רע לגופו דדבר הקשה לגוף לאו הטבה היא כיון דאית ביה נמי צד הרעה ונימא אף הרעה דלא אוכל בדבר הקשה לגוף קאמר כדפירש"י ז"ל א"כ הרעה זו הטבה היא ולא היה ליה לקרותה הרעה כיון דאית ביה צד הטבה:

אלא מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים וכו' תימה דהא ברייתא בהדיא קתני דיליף לה מהיקשא דמקשינן הרעה להטבה מה הטבה רשות כו' והטבה להרעה מה הרעה רשות כו':

אפילו תימה רבי יאשיה דסבר לה כר"ע תימה אכתי תיקשי לרבי יאשיה דאיצטריך ליה או לחלק הטבת אחרים דמחייב מנא ליה:

חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא כתבו התוספות דדייק מדקתני אינו חייב אלא אחת כדדייק בנדרים אף על גב דלעיל בפירקין נקט נמי כי האי לישנא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת והתם לא שייך למידק כה"ג מ"מ דייק הכא שפיר דכיון דאיכא למיטעי הכא לא הוה ליה למיתני הך ליש"א:

דף כח ואי לא חשיב לאיתשולי עליה כתבו התוספות דנראה אם לא שייר אלא פחות מכזית חייב עליה אע"ג דאמר שלא אוכלנה דאין דעתו שלא ישייר פחות מכזית ומייתי ראיה דאי מיפטר עד שיאכל גם אותו פחות מכזית א"כ אמאי לא חשיב לאיתשולי עליה מ"ש משבועה שלא אוכל כל שהו וכו' וקשה דא"כ מאי איצטריך לאיתשולי עליה הא מעיקרא לא היה נשבע מפחות מכזית וכיון דלא קא משתבע עליה אין צריך שאלה וליכא למימר כיון דכבר עבר על שבועתו אי הוה חשיב לאיתשולי עליה היה נשאל עליה ולא עבר למפרע כדאמר באוקימתא קמייתא מגו דמהניא שאלה כו' דהא משמע דהשתא הדר ביה מסברא קמייתא ולא אמרינן מגו דמהניא שאלה וכו'. ועוד תימה לאוקימתא קמייתא דמוקי לה דאמר שלא אוכל ומגו דמהניא ליה כו' תיקשי נמי מאי איריא כזית אפי' כל שהוא נמי ואי משום דכזית חשיב לאיתשולי עליה כדאמר הכא א"כ אמאי לא מפרש לה ש"ס הכי מעיקרא אלא ודאי צ"ל דלאוקימת' קמייתא ניחא דכיון דאמר לא אוכל חלה השבועה על כל כזית וכ"ת שבה שבה דאין