תורת חיים חלק א פד

אלא איידי דקתני רישא ואכל ושתה דלא מחייב אלא אחת קתני נמי סיפא דבאכל ושתה חייב שתים:

ודלמא פת חטין לאכול שעורין וכוסמין לכוס ובסמוך נמי פריך ודלמא על ידי תערובת ובתר הכי נמי פריך דלמא כגון אלו דלא שתינא בציר מהכי וטפי מהכי שתינא ודלמא מין אלו הוא דלא שתינא וכו' נראה דכולהו הנך פירכי לאו דינא נינהו דהאומר פת חטין ושעורין וכוסמין פת דנקט מעיקרא ודאי אכולהו קאי וכן האומר פת חטין ושל שעורין ושל כוסמין לאו דעתיה אתערובת וכן האומר כגון אלו לאו דעתיה אשיעורא דהנך דוקא ומי שאמר מין אלו הן עצמן נמי בכלל אלא הכי פריך דלמא איהו הוה מעי בהכי ולכך נקט הך לישנא ולא נתכוין לחלק וכ"כ בהדיא רבינו נסים ז"ל. ולפי זה מ"ש התוספות גבי הא דפריך ודלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קא מיכווין וא"ת והא לא בעי למיפטר נפשיה מאחרנייתא דאפילו המר שבועה שלא אוכל סתם כיון שאין בלבו לאסור עצמו אלא באלו המינים לא מיתסר באחריני כו' לאו קושיא הוא דאע"ג דאי הוה אמר שבועה שלא אוכל סתם נמי הוה פטר נפשיה מאחרנייתא מ"מ פריך שפיר דלמא איהו הוה טעי בהכי דהוה סבר שאם יאמר שבועה שלא אוכל סתם מיתסר נמי באחריני לכך הוה קא פריש להו כדפריך בכולהו:

הכא מאי וא"ת מאי קמיבעיא ליה פשיטא דלא פליגי הכא דאי פליגי נמי הכא א"כ אמאי פליגי לקמן אמתניתין דשבועת הפקדון טפי הוה להו לפלוגי אמתניתין דהכא דמיתני ברישא וי"ל דהא דפליגי רב אחא ורבינא גבי שבועת הפקדון ואית ליה לחד מנייהו דאכללי נמי מיחייב היינו משום דמעיקרא קודם שבועה הוה אמר ליה מפקיד לנפקד תן לי חטין שעורין וכוסמין שיש לי בידך ובתר הכי קמישתבע ואמר ליה שבועה שאין לך בידי חטין שעורין וכוסמין כדקתני בהדיא בפרק שבועות הפקדון ולכך איכא למימר דשבועה שאין לך בידי נמי חדא שבועה היא דקא ו ישתבע ליה על תביעתו שאמר ליה מעיקרא תן לי חטין שעורין וכוסמין כו' וכי הדר פירש חטין שעורין וכוסמין לחלק בא הרי ארבעה אבל היכא דקאמר נפקד שבועה שאין לך בידי חטין שעורין וכוסמין בלא שום תביעה ליכא כללי ופרטי דלא הוה מצי למימר שבועה שאין לך בידי סתמא דלא הוה ידעינן אמאי קאי ועל כרחו צריך לפרש ולומר דאין לך בידי חטין שעורין וכוסמין וא"כ כי קמיבעיא ליה הכא הכא מאי צריך לומר דאדרב אחא בריה דרב איקא קמיבעיא ליה דלדידיה נמי כיון דמוקי לה במסרהב בו חבירו מעיקרא וא"ל בא ושתה עמי יין ושמן ודבש כי קא"ל שבועה שלא אשתה עמך יין ושמן ודבש איכא כללא ופרטי דהוה מצי למימר שבועה שלא אשתה עמך ותו לא אבל לרב פפא דלא איירי במסרהב אלא דמנפשיה קאמר שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ליכא כללא ופרטא כדפי' וכיון דדוקא לדרב אחא קבעי ניחא דקמיבעיא ליה הכא מאי דשפיר איכא למימר דהכא נמי פליגי כי התם והא דפליגי התם ולא הכא דקתני ברישא היינו משום דמתני' דהתם קתני בהדיא דא"ל מפקיד קודם שבועה תן לי חטין שעורין וכוסמין כו' אבל הכא לא קתני מתניתין בהדיא דחבירו מסרהב בו ואיכא למימר דלאו במסרהב איירי וכדרב פפא. ומ"ש התוספות הכא מאי מי איכא למימר הכא דנוקי שבועה אכללא דפת חטין ושעורין וכוסמין וי"ל דס"ל דרב אלא בריה דרב איקא מוקי לה רישא נמי במסרהב בו חבירו:

מאי שנא רישא פטור ומאי שנא סיפא דחייב פירש"י ז"ל דקס"ד דנבלה וטרפה נמי אוכלין שאינן ראויין הן וכ"כ התוס' ודבריהן תמוהים חדא דנבילות וטרפות ראויין לאכילה נינהו אלא שהן אסורין וא"כ הוה ליה למימר ואכל אוכלין האסורים ועוד דא"כ מ"ש דברישא נקט אוכלין שאינן ראויין ובסיפא נקט נבלה ושרפה כמ"ש התוס' ועוד דא"כ כי משני בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין לוקה כולה במפרש ורישא בשאינו כולל דברים האסורין עם דברים המותרין והתוס' כתבו דלא מצי למימר הכי משום דמשמע דוקא אבל אוכלין שאינן ראויין פטור אבל ראויין חייב ולאו דיוקא מעליא הוא דאיכא למימר איידי דתני סיפא דאכל אוכלין שאינן ראויין דהיינו נבלות וטרפות דחייב תני נמי רישא דאכל אוכלין שאינן ראוין דפטור. ועוד דלא מצי למיתני סתמא שבועה שלא אוכל ואכל פטור דא"כ לא הוי ידעינן אמאי פטור ולהכי קתני בהדיא ואכל אוכלין שאינן ראוין דפטור לאשמעינן דבהכי איירי ואי משום דלא קתני ברישא בהדיא שבועה שלא אוכל אוכלין שאינן ראוין ואכלן פטור לאו קושיא היא דא"כ סיפא נמי תיקשי אמאי לא קתני שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות ואכלן כו'. על כן נראה דהמקשה נמי ידע דאוכלין שאינן ראוין לאו היינו נבלות וטרפות אלא דוקא עפר וכיוצא בו כגון אוכלין ומשקין הסרוחין שאין ראוין לאכילה ושתיה והכי פריך הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור אלמא ס"ל דכל מי שנשבע שבועה שלא אוכל סתמא אין דעתו אלא על דברים הנאכלין ולא על דברים שאינן נאכלין והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב אלמא אית ליה דמי שנשבע שבועה שלא אוכל סתמא דעתו אפי' על דברים שאינן נאכלין דנבלות וטרפות נמי דברים שאין נאכלין לישראל נינהו ומסתמא לא הוה דעתיה עלייהו כי היכי דלא הוי דעתיה אעפר דמאי שנא עפר ומ"ש נבלות וטרפות דלגבי דידיה כולהו דברים שאינן נאכלין נינהו ולהכי חזר ונקט ש"ס מ"ש רישא מ"ש סיפא כלומר דאע"ג דרישא איירי באוכלין שאינן ראויין וסיפא בנבלות וטרפות מ"מ קשיא דמ"ש הני מהני ולקמן דקאמר כדרבא דאמר רבא שבועה וכו' לאו כדפירש"י ז"ל דגרס אלא כדרבא אלא כגירסת ספרים הישנים דגרסי משכחת לה כדרבא וגרסי' דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ומייתי ראיה מדרבא דאע"ג דקיימא לן שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור כדתנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין פטור אלמא דעפר לאו בכלל אכילה הוא אפ"ה אית ליה לרבא דהאומר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור משום דלא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל דמי שנשבע שיאכל מסיק אדעתיה לכל מה שיאכל א"כ בנבלות וטרפות נמי איכא למימר הכי דאע"ג דהנשבע שלא יאכל סתמא ואכל נבלית וטרפות פטיר כדמשמע מתני' אפ"ה מי שנשבע שיאכל ואכל נבלות וטרפות פטור דלא דמי נשבע שיאכל לנשבע של יאכל וכיון דמי שנשבע שיאכל סתמא מיפטר כשאכל נבלות וטרפות א"כ ע"כ צריך לומר דמעיקרא חלה השבועה אנבלות וטרפות נמי דאי לאו הכי לא הוה מיפטר בהכי וכיון דחלה השבועה נמי אנבלות וטרפות א"כ שפיר משכחת לה בהן וכ"כ הר"ן ז"ל ורבינו זרחיה ז"ל ולפי' זה ניחא דמייתי הא דרבא הא דלפירש"י מאי איצטריך לאתויי הא דרבא הוה ליה למימר אלא מאי אוכלין שאינן ראויין עפר דכ"ע ידעי דעפר אינו ראוי לאכילה הוא ועוד דא"כ אמאי לא מפרש נמי משקין שאינן ראויין דנקט מתני' מאי נינהו:

ארא ר"ל מ"ט לא אמר כרבי יוחנן נראה דמדקאמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש משמע דאית ליה שום פירכא אאוקימתא דר' יוחנן דלהכי נקט אי אתה מוצא לאוקמי באוקימתא אחריתי אלא אי במפרש וכו' ולכך קבעי מ"פ לא אמר כרבי יוחנן וכיון דמלתא דרבי יוחנן אית ליה פירכא איצטריך ש"ס לפרש דהא דר"ל נמי אית ליה פירכא דאי לאו הכי רבי יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל:

דף כד הרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה כתבו התו' הוה מצי למימר הא אוקימנא בבכור כדמשני לעיל וזה תימה דמה לי בכור מה לי שאר מוקדשין הא פשיטא דאין מועלין בבכור בפחות משוה פרוטה ונראה דיש למחוק הא בעינן שוה פרוטה וצריך להיות הרי הקדש הוה מצי למימר הא אוקימנא כו' וקאי אהא דפריך בתר הכי והרי הקדש דחייל נמי אעצים ואבנים וכן משמע דאי לאו הכי יהיו דברי התוספות מהופכים דמעיקרא כתבו והרי שאם דזדונו לאו ובתר הכי כתבו הרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה שלא כסדר הגמרא:

איבעית אימא כי קתני מידי דלית ליה שאלה וכו' לכאורה תימה כל הנך שינויי למה לי ומאי כולי האי כיון דלית בהו נפקותא לענין דינא ועוד דמשמע דכל חד מוסיף אחבריה ואדרבא רב אשי מאוירא דאמר בחטאת קאמרינן נר' דוחק טפי משינויא קמייתא דכיון דאיירי תנא במידי דזדונו לאו מה לי חטאת מה לי אשם דלהכי בכולהו דפריך והרי הקדש לא משני בחטאת קאמרינן ושינויא דרבינא נראה דוחק טפי מכולהו דמה לי אי חיילא אמידי דבר אכילה דוקא ומה לי אי חיילי נמי אמידי דלאו בר אכילה ונראה לפרש דשינויא קמא לאו מעליא הוא דמה לי איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו סוף סוף משכחת לה דמחייב עליה חמש חטאת לכ"ק איבעית אימא כי קתני מידי דלית ליה שאלה וכו' דשבועה כיון דאית לה שאלה אפי' אם כבר עבר עליה כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה ואחר שאכלה בשוגג או במזיד נשאל עליה לחכם והתירה לו הרי זה פטור מן הקרבן או מן המלקות כדאמרינן לקמן בפירקין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל לכך לא שייך למיתני דחייב עליה חמש חטאות דהחטאת הבא על השבועה לאו חיוב גמור הוא כיון דאפשר בשאלה ומשום דהך שינויא נמי דחיקא הוא דצריך לאוקמי בבכור דוקא ולא משמע כיון דמן המוקדשין סתמא קתני לכך קאמר איבעית אימא כי קתני קרבן קבוע כו' דכיון דעל שבועה מייתי קרבן עולה ויורד ולא חטאת קבוע לא שייך למיתני דחייב עליה חמש חטאת דהוה משמע דכולהו שוין הן והך שינויא נמי דוחק הוא דצריך לאוקמי בנשיא דוקא וכיחידאי לכך משני רב אשי כי קתני מידי דחיילא כשיעור כו' ולרב אשי מאוירא נראה דוחק לאוקמי בהכי כיון דשיעורא דהקדש דהוי בפרוטה נמי לא דמיא לשאר שיעורי דהוו בכזית לכך משני כי קתני זדונו כרת וכו' ואע"ג דצריך לדחוק ולמימר דדוקא בחטאת קאמרי' מ"מ ס"ל דאין זה דוחק גדול כהנך דוחקי דשינויא קמייתא ואינהו ס"ל דאדרבא הא דחיק טפי וכיון דכולהו אית להו פירכא לכך קאמר רבינא כי קתני מידי דחייל אמידי דאית ביה מששא וכו' ואע"ג דליכא נפקותא בין מידי דאית ביה מששא למידי דלית ביה מששא מ"מ ס"ל דכיון דלא דמיין להדדי לא קחשיב ליה ולאו דוחק הוא לחלק בהכי אבל שאר כולהו דוחקי נינהו תרתי קמייתא משום דצריך לאוקמי בבכור דוקא וכן אידך תלתא שינויי לכל חד אית ליה דוחקא כדפי'. והשתא מ"ש התוס' דהוה מצי למימר הא אוקימנא בבכור לא הוה להו למיכתב כן דלא ניחא ליה לרבינא לאוקמי בבכור דוקא דלהכי מוקי לה בגונא אחריתי וכן משמע בפרק ג' דכריתות דלא ניחא לאוקמי בבכור דגבי הא דתנן התם יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבע חטאות כתבו התוספות וא"ת ואמאי לא חשיב חמשה כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה וי"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוו בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור מדקאמר בגמרא אקדשים מגו דאיתוסף בה איסור ואי בבכור לא היה אומר אקדשים שהרי קדש בפטר רחם משמע דסוגיא דהתם לא מוקי לה בבכור משום דדוחק הוא לאוקמי בהכי ועוד דאי הוה מצי ליה לרבינא לאוקמי בבכור אמאי חזר בו מדבריו דקאמר אלא כי קתני אמידי דאית ביה מששא הוה ליה לאוקמי בבכור כדי לקיים דבריו הראשונים:

דף כה איני והאמר ר' יוחנן כתבו התו' למאי דס"ד השתא דלעולם קאמר תימה דתיקשי ליה בריש פירקין וכו' וי"ל דגבי אכילה ליכא למיטעי דלעולם קאמר וזה דוחק דבשינה נמי ליכא למיטעי כיון דאי אפשר בלאו הכי וכתבו עוד אי נמי התם נמי שייך שפי' לעולם כגון שנשבע על ככר שלפניו משמע דאמר שבועה שלא אוכל ככר זה או שלא אוכל סתם ומראה עליו באצבע ולפי זה הא דתנן לעיל שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין וכו' צריך נמי לאוקמי שהן לפניו ואמר שבועה שלא אוכל אלו וא"כ סיפא דקתני שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין מסתמא איירי נמי בכי האי גונא דומיא דרישא וקשה דא"כ מאי איריא דקאמר פת פת ופת אפי' לא אמר אלא שבועה שלא אוכל פת חטין ושעורין וכוסמין אלו נמי ליחייב על כל אחת ואחת מדהזכיר בשבועתו חטין ושעורין וכוסמין ולא אמר שבועה שלא אוכל אלו ותו לא לכך נראה דאע"ג דלמאי דס"ד שבועה שלא אוכל נמי לעולם קאמר אפ"ה איכא למידחי ולמימר דלא נתכוון בשבועחו אלא לאכילה ולא לשתיה ואפשר לו לאדם להתקיים בלא אכילה כששותה יין חלב ודבש ואע"ג דמסיק לעיל דשתיה בכלל אכילה היא מ"מ כיון דאיכא למידחי ולמימר דלא הוי בכלל כדקא