תורת חיים חלק א פג

שבועות שתים פרק שלישי דף כ' וקאמר לא אכילנא ולא אכילנא דוקא בכי האי גונא דכיון דקאמר מעיקרא לא אכילנא כי משתבע בתר הכי ואחר שבועה שאוכל לך מסתמא אלא אכילנא דאמר מעיקרא קא משתבע אבל מסרבין בו לאכול והוא משתבע מיד ואחר שבועה שאוכל לך נשבע שיאכל עמו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"ש או שהיה מסרב בו לאכול אצלו והוא נמנע ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך ואע"ג דפשוט הוא כתבתי זאת משום דבשלחן ערוך בהלכות שבועות ס"ט רל"ז כתב ויש מי שאומר שאם הפציר בו תחילה שיאכל עמו ואמר שבועה שאוכל לך אסור לאכול עמו והיינו דעת הרמב"ם ז"ל וצריך לומר דאיירי שהיה נמנע מעיקרא ואמר לא אכילנא דאי לאו הכי אדרבא צריך שיאכל עמו ושמא טעות סופר הוא וצריך להגיה והוא נמנע ואמר שבועה וכו' א"נ אלישנא דהפציר בו סמיך דאין לשון הפצרה בפחות משנים ושלשה פעמים וכיון דהפציר בו כ"כ מסתמא מעיקרא לא אכילנא לא אכילנא קאמר ליה:

מהו דתימא לישנא הוא דאתקיל ליה כתבו התוס' וא"ת נשייליה מה היה בדעתו וי"ל כגון שאמר שבועתו וכו' משמע בהדיא דסבירא להו דאע"ג דאמר שאי אוכל לך אי שיילינן ליה ואמר טעיתי כי לא נתכוונתי לומר אלא שאוכל לך מהימנינן ליה וגדולה מזאת כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות שאם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הרי זה אינו לוקה וכתב עליו שם בכסף משנה דתוספתא היא בפ' שביעי דטהרות נאמן ע"י עצמו כיצד א"ל נדרת ואומר תנאי היה בלבי שומעין לו ואיתא בת"כ כיוצא בו א"ר מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו. והרא"ש ז"ל בפ"ב דנדרים כתב דה"ק מהו דתימא לישנא הוא דאיתקיל ליה שהיה לו לומר שאוכל והיה מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל ואי אמר הכי מהימנינן ליה קמ"ל כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי משמע דס"ל שאין האדם נאמן לומר כך וכך היה בלבי ולא לכך נתכוונתי וכן משמע ממ"ש הרא"ש בפ"ג דנדרים גבי הא דתנן הנודר מרואי החמה אסור אף מסומין שלא נתכוון זה אלא למי שהחמה רואה אותו וכתב שם בש"ס מפרש מדלא קאמר מן הרואין נתכוונתי לא צייתינן ליה דלא נדר איניש אדעתיה דנפשי' היכא דאיכא שינויא כדאמר לעיל גבי איסקונדרי משמע נמי דס"ל שאין האדם נאמן לומר כך וכר נתכוונתי וקשה לפירושו דבתוספתא דלעיל משמע בהדיא שהאדם נאמן ע"י עצמו לומר כך וכך היה. לכך נראה כדברי התוס' והרמב"ם ז"ל ובש"ע סי' רי"ז כתב נדר מרואי החמה אסור אף בסומין שלא נתכוין אלא למי שהרמה רואה אותו וכתב שם בהג"ה ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני הואיל והלשון ודאי כך הוא והיינו דעת הרא"ש ז"ל אבל דעת הרמב"ם והתוס' עיקר ואין ראיה מאסקונדרי דאין ענין אסקונדרי לזו כלל אבל בין שאוכל לך לבין שאי אוכל לך וכן בין רואי החמה לבין רואין ואפי' בין שלא אצא לבין שלא אוכל עביד איניש דטעי לכך נאמן:

איסור איסר אם אתה אומר מתפיס בשבועה כו' כתבו התו' דר"ת מפרש ואם לאו שלא התפיסו באחר אלא אמר איסר ככר זה עלי ועוד נראה דהכא קאמר ואיסור של איסר זה היינו דוקא אם אתה אומר מיתפיס בשבועה כלומר שהתפיסו בככר שנשבע עליו כבר דאז הוה ליה כמוציא עתה שבועה מפיו על ככר זה דשבועה קמייתא הדרא נמי על זה הככר וחייב ואם לאו שלא התפיסו בככר שנשבע עליו אלא התפיסו בדבר שאסור מן התורה כגון שאומר ככר זה יהא כחזיר או כככר של עכו"ם פטור כדתנן ברפ''ב דנדרים ואלו מותרין כבשר חזיר כעכו"ם וכו' וכדאמר שמואל בסמוך והוא שנדור ובא מאותו היום:

ביום שמת בו אביו מכאן נראה קצת סמך למנהגנו מה שנוהגין להתענות יום שמת בו אב או אם כמ"ש בהגהת ש"ע סי' ת"ב בי"ד:

ומה שאין האוזן יכולה לשמוע נראה דלכך נקט לה משום דכתיב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי ודרשינן לה להא דזכור ושמור שנאמרו בדבור אחד ונשמע לשתי דברות:

כשם שלוקה על שוא כו' פירש"י ז"ל ה"ג אלא כשם שלוקה על שוא וכו' ולפי גירסא זו נראה דלא גרסינן בסמוך פשיטא האי לאו והאי לאו אלא גרסי' פשיטא מהו דתימא וכו' וכן משמע מפירש"י ז"ל ולא גרסי' נמי למאי הלכתא מיבעי ליה אלא למאי הלכתא ותו לא:

דף כא אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דברו הרמב"ם ז"ל בפ"א מה"ש כתב דבין אכלתי ולא אכלתי ובין אוכל ולא אוכל עובר בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר והיינו דלא כרב דימי ולא כרבין וכתב הריב"ש בתשובה דס"ל להרמב"ם דהא דקאמר אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל אף בבל יחל קאמר וכן משמע דהא דלא תשבעו בשמי לשקר אשבועת ביטוי קאי ועיקר שבועת ביטוי באוכל ולא אוכל איירי דכתיב להרע או להטיב:

ה' הוא דאינו מנקה אבל ב"ד שלמטה מלקין אותו ומנקין אותו לכאורה תימה דא"כ אין חילוק בין חייבי שבועות לשאר חייבי לאוין דשאר חייבי לאוין נמי כשמלקין אותן מנקין אותן וכשאין מלקין אותן כגון דליכא עדים או בזמן הזה ב"ד שלמעלה אין מנקין אותן ומקבלין עונש מן השמים וכיון דאין הפרש ביניהם אמאי כתב רחמנא כי לא ינקה ה' גבי שבועה טפי מבשאר חייבי לאוין וי"ל דשאר חייבי לאוין אין נענשין אלא עונש אחד דהיינו בב"ד שלמטה ע"י מלקות או בב"ד שלמעלה בשאין מלקין אותן אבל חייבי שבועות כיון דחמירי נענשין בב"ד שלמטה ובב"ד שלמעלה בב"ד שלמטה במלקות ובב"ד שלמעלה בייסורין ושאר עונשין וכשאין מלקין אותן נענשין בב"ד שלמעלה כפלים ולהכי כתיב גבי שבועה כי לא ינקה ה' דאע"ג שכבר לקה אינו נקי מב"ד שלמעלה והא דקאמר אבל ב"ד שלמטה מלקין אותו ומנקין אותו לאו דמנקין אותו מדין ב"ד שלמעלה קאמר אלא מדין ב"ד שלמטה קאמר דמנקין אותו מעונש המוטל עליו כשאין מלקין אותו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מה"ש שכתב אע"פ שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכו' אין מתכפר להן עון השבועה כלו שנאמר כי לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחילל. והראב"ד ז"ל השיג שם עליו מהא דאמרי' בשמעתין דב"ד של מטה מנקין אותי וצ"ל כדפי' וכי האי גונא כתב בכסף משנה שם דלאו נקיון גמור קאמר ובספר הבתים כחב דמלקין אותו להיות כשר לעדות אבל מעון חילול השם אינו מנקה ע"כ:

דף כב והרי הקדש כתבו התוספות תימה דמאי פריך נימא דמתניתין ה"ק היכן מצינו מדבר מביא קרבן על דבור בלא שום מעשה שזה מדבר ומביא קרבן בלא שום מעשה כגון שבועה שאוכל ולא אכל אבל הקדש וכו' נראה דלאו קושיא היא דש"ס דייק דלאו אשבועה שאוכל ולא אכל קאמר ליה מדנקט שזה מדבר ומביא קרבן משמע דקאי אשבועה בלא אוכל ואכל דאיירי ביה דומיא דרישא דקאמר היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב שזה חייב והתם ע"כ שזה חייב אשבועה שלא אוכל ואכל דאיירי ביה קאי א"כ הכא נמי שזה מדבר ומביא קרבן אשבועה שלא אוכל ואכל קאי ואע"ג דקעביד רעשה כיון שאוכל מ"מ מביא קרבן על דיבורו הוא שאלמלא נשבע אין במעשה כלום ולכך פריך שפיר והרי הקדש נמי מביא קרבן על דיבורו הוא שאלמלא הקדש אין במעשיו כלום:

אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא כתבו התוספות תימה דחמיר קונם מהקדש ואיהו גופיה לא אסור אלא משום דהוה כהקדש וכו' י"ל דדוקא היכא דלא קא מתכוין לאוסרו אלא מקדישו ממש למזבח או לבדק הבית ונאסר ממילא משום מעילה הוא דבעינן שיעורא דגזירת הכתוב הוא דלא הוי מעילה בפחות משוה פרוטה אבל כשאומר קונם ככר זה עלי או ככר זה בהקדש אע"ג דאיהו גופיה לא אסור אלא משום דהוי כהקדש מ"מ כיון דקא מכוון לא סרו הוה ליה כמפרש שיהא אסור עליו כהקדש בכל שהוא כיון שלא הזכיר לשון אכילה ובכל שהוא עובר בלא יחל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות נדרים שכל הנודר מדבר הרי זה כמפרש כל שהוא ובכל שהוא לוקה שנאמר לא יחל דברו:

הא לא פריש דעתיה אכזית ש"מ משמע דפשיט ליה דנזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן דלא מיחייב אלא בכזית אע"ג דאיכא למימר דכיון דלאו בעיני' אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו ותימא דא"כ לעיל דבעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה אמאי סליק בתיקו תפשוט דדעתיה אכזית כיון דהך סברא דלאו בעיניה אכלי אינשי לאו סברא היא ורש"י ז"ל פירש דבעיא דרב אשי לא הוי אלא באם תימצי לומר בשאר כל אדם בכזית והסוגיא לא משמע כן דכל היכא דבעי באת"ל כי פשיט ש"ס בעיא בתרייתא איפשיטה לה נמי קמייתא לכך נראה דאע"ג דבשאר כל אדם מספקא לן אי דעתיה אמשהו כיון דלאו מידי דאכילה הוא דלא בעיניה אכלי ליה אינשי בנזיר פשיטא לן דלא שייך הך סברא דלגביה דידיה ודאי מידי דאכילה הוא מדכתיב גביה מחרצנים ועד זג לא יאכל דכיון דנזיר הוא ואסיר ליה רחמנא הרצן בכזית חשיבא ליה מידי דאכילה וכן נבלות וטרפות בשאר כל אדם כדמסיק ולא קמיבעי ליה בנזיר אלא מי אמרינן כיון דכזית איסורא דאורייתא היא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע וכו' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מה"ש שבועה שלא אוכל עפר אם אכל כזית חייב אבל פחות מכזית הרי זה ספק שמא יתחייב בכל שהוא מבני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית הרי זה ספק היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו פחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו משמע דס"ל דאע"ג דבשאר כל אדם מספקא לן אי דעתיה אמשהו כיון דלא אכלי ליה בעיניה בנזיר פשיטא לן דלא אמרינן הכי:

אלא תפשוט דבעיא רבא וכו' אהא דמייתי מלתא דריש לקיש הכא פריך ועוד נראה דה"ק השתא דפשיט ליה בעיא דרב אשי תפשוט נמי בעיא דרבא דאי לאו דפשיט מיניה בעיא דרב אשי איכא למימר דשאני התם שלא אמר שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות אלא שבועה שלא אוכל סתם דמשמע דברים המותרין וכיון דאדברים המותרין בכזית קאמר לא פלגינא דיבוריה ואמרינן דבדברים האסורין נמי בכזית קאמר אבל כשאמר בפירוש שבועה שלא אוכל עפר איכא למימר כיון דלאו בר אכילה הוא דעתיה אכל שהוא אלא השתא דפשיט מיניה בעיא דרב אשי דאיירי נמי דאמר בפירוש שלא אוכל חרצן אלמא ס"ל דלא שנא לכך פריך תפשוט מיניה ומי בעיא דרבא:

ואי בעית אימא קרא שתייה בכלל אכילה הרא"ש לא גריס שתייה בכלל אכילה וכן נראה דהא טעמא דסברא נמי משום דשתייה בכלל אכילה הוא וא"כ מעיקרא נמי הוה ליה למימר א"א סברא שתייה בכלל אכילה ד מר ליה איניש לחבריה וכו' ולספרים דגרסינן ליה יש לדחוק ולפרש דהא דקאמר א"א סברא דאמר ליה איניש לחבריה וכו' לאו משום דשתייה אכילה קרי ליה אלא משום דשתייה שייכא לאכילה והא בהא תליא דאורחא דמילתא לשתות כשאוכלין לכך כי א"ל נטעום דעתו נמי לשתות הוה וחדא מנייהו נקט דאכילה עיקר מילתא היא ושתיה לצורך אכילה היא באה ולכך כשאמר שבועה שלא אוכל דעתו נמי שלא לשתות דשלא אוכל ומה דשייך ליה קאמר ועיקר מילתא נקט ואע"ג דאמרי' לקמן גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שאני הכא כיון דהא בהא תליא כאלו הוציא בשפתיו דמי והדר קאמר וא"א קרא וטעמא משום דשתיה בכלל אכילה היא דאמר ר"ל וכו' ולספרים דלא גרסינן אלא אזלי ושתי נמי אתי שפיר דהא דקאמר ואזלי ושתי לאו למימרא דלא אכלי דהא לאו אורחא הוא שיאמר אדם לחבירו בא ואכול עמי ואח"כ אין נותן לו לאכול אלא לשתות אלא אזלי ושתי דנקט היינו דשתי נמי ולא נחית ש"ס לפרש הא דאכלי כיון דלא דייק מיניה מידי דמדשתי דייק דכיון דשתי צריך לומר דאכילה דנקט משום דעיקר מלתא היא ולפי סברא זו תרוייהו צריכי:

דף כג כנון דאמר שלא אשתה ושלא אוכל וה"ה דאפילו שתה תרי זימני נמי דמגו דחיילא שבועה בתרייתא אאכילה וכו' כמו שכתבו התוס'