תורת חיים חלק א פב

ק"ש הם בורחין ממנו לכ"ק שהקורא ק"ש על מטתו הוה ליה כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו שמבריחן משני צדדיו:

אסור להתרפאות בדברי תורה ואע"ג דריב"ל גופיה קאמר בפ' כיצד מעברין חש בראשו יעסוק בתורה שנא' כי לוית חן הם לראשך חש בגרונו יעסוק בתורה וכו' שאני הכא שאומר פסוקים דרך לחש וזה ודאי אסור שעושה דברי תורה רפואת הגוף ואינן אלא רפואת הנפש אבל התם איירי שעוסק בתלמוד תורה לשם שמים לקיים מצות השם שצוה ללמוד ומתכוין שיועיל לו זכות תלמוד תורה שיתרפא מחליו לכך שפיר דמי שזכות תלמוד תורה הוא אחד מן הזכיות שהאדם אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן קימת לו לעה"ב. ועוד נראה דהתם נמי להגן איירי וחש בראשו דקאמר היינו שהוא חושש שמא יבא לידי כאב ראשו לכך יעסוק בתורה ותגין עליו שלא יבא לידי כאב ראש וכן כולן ולפי זה ניחא הא דקאמר נמי חש בכל גופו יעסוק בתורה דמי שהוא חש כבר לכל גופו כמעט דלא אפשר ליה לעסוק בתורה אע"ג דמייתי ראיה מדכתיב ולכל בשרו מרפא ומדכתיב רפאות תהי לשרך דבר המגין נמי רפואה קרי לה דכתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ופשטא דקרא משמע שישמרהו ממחלת מצרים ויגין עליו וקרי ליה רפואה. וכן משמע בסמוך דפריך אי דאיכא מכה אסור ותו לא משמע דקא ס"ד דבדליכא מכה איירי אלא להגן וקרי ליה רפואה דקאמר אסור להתרפאות:

א"ר יוחנן ברוקק שנו נראה דמתניתין הכי משמע ליה מדלא קתני האומר על המכה כל המחלה אשר שמתי במצרים וקתני הלוחש על המכה ואומר כל המחלה וכו' משמע דברוקק איירי שכן דרך המלחשים שרוקקין תחילה דף יו רב נחמן אמר באחד מכל אלו תנן וא"ת אמאי סגי ליה בחד מנייהו הא כתיב וכן תעשו ובימי משה כולהו הוו כדאמר לעיל ועוד אמאי פליגי אסיפא דמתניתין ולא פליגי הכי ארישא דקתני שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וכו' אי כולה בעינן ואי בחד מנייהו סגי ואו או קתני וי"ל דרב נחמן מוקי לה קרא דוכן תעשו בדאפשר למיעבד בכולהו כגון בימי שלמה אבל היכא דלא אפשר אפי' בחדא סגי כדמשמע לעיל מיהו חדא ודאי בעינן דאי לאו הכי במאי מתקדשת ולדידיה מתני' ה"ק שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות במלך ונביא כו' פי' לכתחילה דאפשר בכולהו ואשמעינן סיפא דאפילו בדלא אפשר חדא מיהא בעינן וכל שלא נעשה אפילו באחד מכל אלו אין חייבין עליה ורב הונא מוקי לה קרא דוכן תעשו אפילו בדלא אפשר ולדידיה מתניתין ה"ק שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות ונביא כו' היכא דאפשר ואשמעינן סיפא דלא תימא דוקא בדאפשר אלא אפילו בדלא אפשר כל שלא נעשית בכל אלו אין חייבין עליה ולהכי לא פליגי הכי ארישא דהיכא דאפשר ליכא מאן דפליג דכולהו בעינן מדכתיב וכן תעשו:

קלעים להיכל קס"ד במקום חומות היכל שיהא מזבח הבנוי בעזרה קרוי אשר פתח אהל מועד וחזרו וקדשי הקלעים בתודות ובשיר שאלמלא כן לא היו מקריבין עד שיגמר הבנין והם התחילו להקריב קרבנות משבאו שם בימי כורש איכא דמתני לה אסיפא תימה והא ליכא נפקותא בין הך לישנא ללישנא קמא ולאו אורחא דש"ס למימר איכא ד מרי ולא ישאל אחריו מאי בינייהו כדפי' רש"י ז"ל לעיל:

דף יז באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה תימה אמאי נקט באונס הוה ל"ל בשוגג גמירי שהייה חדא דהיפוך מזיד שוגג הוא והיפוך אונס רצון הוא ועוד דמסתמא בנטמא בשוגג איירי ולא באונס דמי אנסו שם שיטמא את עצמו לכך נראה דודאי בנטמא בשוגג איירי אלא שהוא אנוס על טומאת המקדש דכיון שנטמא בשוגג בפנים אינו מטמא את המקדש במזיד אלא באונס לכך קמיבעיא ליה מי אמרינן דלא גמירי שהייה אלא כשמטמא את המקדש באונס אבל האי שטימא עצמו במזיד נמצא שמטמא את המקדש במזיד לא גמיר שהייה או דלמא בפנים וכו' ולפי זה מ"ש התוס' דצריך לומר דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש אי אפשר לומר כן דא"כ נהי שטימא עצמו במזיד מ"מ אינו מכמא את המקדש אלא בשוגג כיון דלא ידע באותה שעה שהיה במקדש ונהי דהוה ליה כמו רצון מזיד מיהא לא הוי אלא צ"ל דידע שהיה במקדש קשה דא"כ אפי' שכח אח"כ במאי מחייב קרבן הא לא שב מידיעתו הוא כמ"ש התו' ואם נפרש דלמלקות בעי הוי אתי שפיר מיהו מדלא מפרש בהדיא למלקות משמע דלענין קרבן בעי דומיא דמתני' דעלה קאי וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שגגות דלענין קרבן בעי דאע"ג דאין דאין שוגג מביא קרבן אלא א"כ הוא שב מידיעתו בטומאת מקדש וקדשיו שאני דלאו בשגגה לחודא תליא מלתא דהא לא מיחייב קרבן אלא א"כ יש לו ידיעה בתחילה מה שאין כן בשאר שגגות וכיון דגזירת הכתוב הוא דבעי ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלמה בינתים אע"ג דלא הוה שב מידיעתו לית לן בה דלא ילפינן לה משאר שגגות:

טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה הוה מצי לשנויי דמשכחת לה ששימש בבמה בשעת היתר במות דליכא ביאת מקדש:

קמ"ל דכל קרבי עבודה עבודה היא אע"ג דבפרק אין מעמידין קאמר שמואל הניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא עכו"ם והיפך בו מותר ומוקי לה נמי דאי לא הפוך הוה בשיל בתרתי שעי והשתא קא בשיל בהדא שעה מהו דתימא קריבת בישול מלתא היא קמ"ל בישולי עכו"ם שאני דאינו אסור אלא מדרבנן:

אבל חייבין על עשה ועל לא תפשה שבנדה סיפא דמתני' דהתם מפרש להו דקתני סיפא איזהו מצות עשה שבנידה פרוש מן הנידה ומצות לא תעשה אל תבא על הנדה ונראה דמצות עשה קרי ליה להיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שכבר הוא בא על הנידה דמ"ע היא שיפרוש ממנה בלי הנאה וילפינן לה לקמן מדכתיב ותהי נדתה עליו ואפי' בשעת נדתה תהא עליו והיינו דקתני איזהו מ"ע שבנדה פרוש מן הנדה לישנא דפרוש משמע שכבר בא עליה וצריך ליזהר שיפרוש ממנה בדרך היתר אע"ג דגבי נדה לאו נמי איכא לא תקרב כדאמר לקמן מ"מ קרי ליה עשה משום דהוה ליה דומיא דעשה שבמקדש דאיירי נמי בכי האי גונא שנכנס בהיתר ונטמא בפנים ואיידי דקרי ליה עשה שבמקדש משום דבמקדש ליכא אלא עשה דוישלחו לחודא קרי ליה נמי עשה שבנדה ומצות לא תעשה קרי ליה למי שעדיין לא בא על הנדה דמוזהר בלא תעשה שלא יבא עליה דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ובכלל לאו זה שלא יבא על האשה סמוך לוסתה שמא תראה בשעת תשמיש והיינו דקתני ואיזהו מצות לא תפשה אל תבא על הנדה:

דף יח כניסח תנינא פרישה תנינא איצטריך לאתויי ראיה דלא תימה אפרישת אונס הוא כיון שנכנס בהיתר וכי אמרה לו נטמאתי מאי אית ליה למיעבד ובסמוך לוסתה ונמצא דם בחר הכי נמי אונס הוא אכניסה ואפרישה כיון דסבר יכולני לבעול ולפרוש קודם שתראה ומתני' דהוריות דקתני מצות לא תעשה אל תבא על נידה איכא למימר דבנידה גמורה איירי וכן קרא דלא תקרב איירי בנידה גמורה וקרא דוהזרתם אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש רבינו זרחיה ז"ל לכך מייתי ראיה אתרוייהו וקאמר ליה רב אדא לעולם אימא לך דסמוך לוסתה אונס הוי אכניסה ואפרישה כדפירש ומתני' דהתם בפרישה איירי וכגון שאמרה לו נטמאתי דלאו אונס הוא דהוה ליה להמתין עד שימות וקאמר ליה רבינא לרב אדא והא נמצא קתני אלמא דמעיקרא לא הוה ליה ידיעה א"כ פ"כ צריך לאוקמי כסמוך לוסתה ולאו אונס הוא אלא שוגג בין אכניסה בין אפרישה ולהכי מיחייב קרבן והא דלא מיחייב שתים משום דשני זיתים חלב בהעלם אחד הוא וקאמר רב אדא היכי אצית דקתני עלה זו היא מצות עשה שבנדה ואם איתא מצות לא תעשה היא דמ"ע לא הוי אלא באמרה לו נטמאתי דמוזהר לפרוש מו הנדה ולהמתין עד שימות מדכתיב ותהי נדתה עליו אבל נדה וכן כמוך לוסתה מוזהר בלא תעשה שלא יבא עליה מדכתיב לא תקרב כדפירש לעיל מתני' דהוריות ורבינו זרחיה גריס ואם איתא לא תעשה ועשה היא ובספרים שלנו ליתא וכן נראה דבסמוך לוסתה כיון שנכנס לה באיסור מעיקרא כי בעי למיפרש בתר הכי לא שייך מצות עשה דלית קרא לשעבר וכתב עוד וא"ת לדידיה נמי דמוקי לה אפרישה תקשי ליה והא אפי' בפרישה לחודא איכא עשה ולא תפשה פשה ותהי נדתה עליו לא תעשה לא תקרב דהוא לא תפרוש ולאו קושיא היא דאע"ג דלא תעשה נמי איכא נקט ליה מצות עשה שבנדה איידי דנקט הכי במקדש דהתם ליכא אלא עשה כשנטמא בפנים כדפי' לעיל:

והא נמצא קתני כתבו התו' תימה דעדיפא הוה מני למיפרך מהא דקתני סיפא כו' נראה ליישב דרב אדא הוה סבר דאע"ג דאמרה לו נטמאתי אכתי איכא לספוקי דלמא לא יצא עדיין הדם לבית החיצון אלא שהיא מרגשת שנעקר הדם ממקומו וקיימא לן שאין האשה טמאה אא"כ יצא הדם לבית החיצון כדאי' ר"פ יוצא דופן ולהכי קתני נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן דאז ודאי יצא הדם לבית החיצון בשעת תשמיש וכן אם נמצא על שלה וקינחה מיד לאחר תשמיש ודאי כבר יצא הדם לבית החיצון בשעת תשמיש אבל קנחה לאחר שעה איכא למימר דבשעת תשמיש לא יצא עדיין הדם לבית החיצון ולא הרגישה אלא מה שנעקר הדם ממקומו לכך טמאין מספק ופטורין מן הקרבן ולהכי פריך ליה רבינא מדקתני נמצא דלישנא דנמצא משמע דמעיקרא לא הוה שום ידיעה כלל והיינו דאיצטריך ליה לרבא למימר ציית מאי דקאמר רבך משום דרב אדא לא הוה חייש להך קושיא:

וטוביה פירש"י ז"ל ואשריו ולפירושו פד שימות דנקט עיקר חסר דהוה ליה למימר עד שימות האבר או הגיד והערוך בערך וטוב פירש בו פירוש אחר וע"ש:

או בנבלת שרץ למה לי ש"מ וכו' והא דיליף מיניה במתני' דעל העלם שרץ חייב ואינו חייב על העלם מקדש לאו מייתורא יליף לה אלא משמעותא דקרא קאמר כיון דגבי הדדי כהיכי דלא איצטריך קרא להכי דמהיכא תיתי דאיצטריך קרא למיפטריה תדע דלרבי ישמעאל איצטריך ונעלם לחייבו על העלם מקדש וכ"כ התו' בפ"ק ור"ע נמי משמעותא דקרא קאמר ולהכי לא בעי ש"ס לר"א ונעלם ממנו והוא טמא למה לי:

דף יט העלם זה וזה בידו מהו וא"ת כיון דנעלם ממנו טומאה כי נעלם ממנו נמי מקדש מי גרע הא מ"מ איכא העלמת סומאה וי"ל דכיון דנעלם ממנו נמי מקדש איכא למימר דהעלמת טומאה לאו העלם הוא דלאו העלם טומאה גרם לו שנכנס דאפילו הוה ידע שנטמא היה נכנס כיון דלא ידע דמקדש הוא:

והלך בראשון ולא נכנס ה"ה אם נכנס נמי דינא הכי והוה מצי למיתני והלך בראשון וחזר והלך בשני ונכנס אלא איידי דבעי למיתני סיפא בראשון ונכנס תני רישא הלך בראשון ולא נכנס וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שגגות:

עשו ספק ידיעה כידיעה כתבו התו' לא דמי לנגע בשרץ דריש פירקא דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע ולהכי קמיבעיא לן אי הוה ידיעה בכה"ג אי לא מיהו לאו מ לתא דפשיטא הוא דלא הוי ידיעה בכה"ב ולהכי בסמוך כי רמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא מצי לשנויי דגבי ספק חלב שאני כיון דמסופק הוא אי הוה חלב כלל והוה ליה כי ההיא דנגע בכעדשה דא"כ מאי קמיבעיא ליה בנגע בכעדשה וכו' אי הוי ידיעה בהכי תפשוט מההיא דספק חלב דלא הוי ידיעה בהכי לכך (צריך לשנויי דס"ל לרבי יוחנן דבכל התורה ידיעה מעלייתא בעינן וגבי טומאה שאני דלא כתיב בה ידיעה בהדיא:

פשיטא דלא בעי מדלא מייתרי ליה קראי אע"ג דלרבי נמי לא מייתרי ליה קראי דדריש נמי ונעלם ונעלם לחייב על העלם סומאה ועל העלם מקדש ואפ"ה מונעלם דאתי לגופיה יליף דבעינן ידיעת בית רבו כדאיתא בפרק קמא מ"מ כיון דלא אשכחן בשום דוכתא דאית ליה לר' ישמעאל דידיעת בית רבו שמה ידיעה מהיכא תיחי למימר דבעי ידיעת בית רבו: