תורת חיים חלק א פא

השנה מ"מ במצות לא תעשה אינה אלא תולה כדאיתא בפ' יום הכיפורים אלא בתשובת י"ה גופיה איירי דאע"ג די"ה עצמו מכפר ס"ל לרבנן דאינו מכפר אא"כ עושה תשובה בו ביום שמתודה ומתחרט ונוהג בו קדושת היום ואינו בועט בו וכן משמע מדקא בעי למילף י"ה מחטאת ואשם ובחטאת ואשם בעי' שיתודה בשעת הבאת הקרבן דכן הוא משמעות הכתוב וכ"כ הרמב"ם ז"ל בריש הלכות תשובה וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן אין מתכפר להן עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים וכו' ורבי סבר דאפי' עומד במרדו בי"ה שאינו לא מתודה ולא מתחרט בו ביום אפ"ה היום עצמו מכפר ולהכי נקט ר' זירא בעומד במרדו ורבי היא פי' דאע"ג דעדיין עומד במרדו בי"ה עצמו שאינו מתחרט ומתודה בו אפ"ה מתכפר בו דר' היא וכן משמע בהדיא בפ"ק דכריתות דפליגי התם ר' יוחנן ור"ל ואביי ורבא במבעט בי"ה אי מכפר אי לא וקאמר והדר ביה רבא כדתניא יכול יהא י"ה מכפר על שבין ועל שאינן שבין ודין הוא הואיל וחטאת ואשם מכפרין וי"ה מכפר מה חטאת ואשם כו' מאי שבין ושאין שבין אילימא שבין שגג וכו' ומסיק אלא שבין דאמר יכפר עלי חטאתי פי' שמתודה ומאמין בו ואינו מבעט שאין שבין דאמר לא תכפר עלי חטאתי אלמא דשבים ושאין שבים די"ה בכה"ג איירי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג משגגות אין י"ה ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן אבל המבעט בהן אין מכפרין כיצד היה מבעט וכו' והשתא רמי שפיר מסתם סיפרא אסתם סיפרא דמדקתני לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה אפ"ה מכפר אע"ג דמבעט הוא דכיון דאוכל ושותה ועושה בו מלאכה הרי אינו חושש ואינו מ מין בו ופשיטא דאינו מתודה ומתחרט בו כיון דמוסיף חטא על פשע הוא ואפ"ה קתני דמכפר וברייתא קמייתא קתני דאינו מכפר אלא על השבין בו ואין מבעטין בו וכי היכי די"ה אינו מכפר אלא בתשובת וידוי וחרטה שעושה בו ביום וכן חטאת ואשם אין מכפרין אלא בוידוי שמתודה בשעת הבאת קרבן הכי נמי מיתה לרבנן דמכפרת בתשובה וידוי על עבירות החמורות איירי נמי בכה"ג דוקא שמתודה ומתחרט בשעת מיתה ומאמין בה שהיא מכפרת עליו ולכך יסדו בנוסח וידוי שכיב מרע שיאמר ואם מות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים וכו' ותנן נמי בפ' נגמר הדין שאומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי והכי איתא בהדיא בפ' ב' דשבת ת"ר מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן כל המומתין מתודין וכו' משמע דצריך להתודות בשעה שנוטה למות דוקא וטעמא דמלתא נמי כדי שלא יבעט במיתתו ויאמין שהמיתה מכפרת על חטאיו ופשעיו דומיא די"ה וחטאת ותנן נמי בפרק נגמר הדין היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין שכל המחודה יש לו חלק לעה"ב וכו' משמע נמי דצריך להתודות כשעה שנידון וטעמא כדפי' והא דקאמר שכל המתודה יש לו חלק לעה"ב משמע דאם אינו מתודה אין לו חלק לעה"ב משום הנך שלש עבירות חמורות דה"ק הכי דאין הלכה כרבי מחבריו אלא כרבנן דס"ל דבהנך שלש עבירות אין מיתה ממרקת אלא א"כ בתשובת וידוי שעם המיתה ועוד דשאר עבירות נמי אין מיתה לחודא ממרקת לרבנן אלא עם היסורין והדינין שדנין אותו לאחר מיתה אבל עם תשובת וידוי ממרקת לגמרי ויש לו חלק לעה"ב מיד כמ"ש התוס' ע"כ יזהר כל אדם להתודות בשעת מיתתו ויקבל עליו המיתה לכפרת פשעיו ועי"ז יזכה לעה"ב כדפי' ולפי שפעמים אדם מת מיתה חטופה ואינו יכול להתודות לכך נכון לכל אדם הבא בימים שיתודה בכל יום תמיד בבקר וזה נוסחו מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שמיתתי בידך יהי רצון מלפניך שתמלא מספר ימי לטובה ותצילני ממיתה חטופה ומכל מיתה משונה ותאריך ימי חיי ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים שחטאתי וכו' כמ"ש בטור י"ד סי' של"ח. ונראה דהיינו הא דתנן ר' אלעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך וכי אדם יודע כו' כ"ש ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה:

דתניא חומר בשפיר וכו' הך ברייתא מייתי לה בירושלמי דפירקין:

מאי טעמא דר"ש אבל לר' יהודה נימא דכיון דהושוו ס"ל דאין היקש למחצה אלא ר"ש מ"ט הא קי"ל דאין היקש למחצה ומשני דכתיב ולקח את שני השעירים איתקש שעיר המשתלח וכו' ואע"ג דאיצטריך ליה היקשא לומר שיהו שוין במראה ובקומה ובדמים כדאמר בסמוך מ"מ אית ליה דלהא נמי איתא דאין היקש למחצה וס"ל דהך היקשא עדיפא מהיקשא דיכפר ור' יהודה ס"ל איפכא דהיקשא דיכפר עדיפא מהיקשא דשני השעירים לכך יליף מיכפר דהושוו לכל מילי והקישא דשני השעירים מוקי לה למראה וקומה ודמים לחודא השתא ניחא מ"ש התוספות ואיתקש שעיר המשתלח תימה דבפרק בתרא דכריתות גבי חטאים דומיא דפשעים פריך וכו' והשתא ליגמר מיניה כו' דכיון דלר"ש הך הקישא לכל מילי אתיא א"כ ליגמר מיניה נמי שעיר המשתלח:

דף יד כולן קרויין ביתו כתבו התו' תימה ולוים במה יתכפרו אי משל ציבור וכו' במנחות פרק עשירי כחבו התו' דלוים מתכפרין כשל ציבור כיון דכתיב יכפר אלו הלוים. ונראה דמתני' הכי משמע דקתני אחד ישראלים ואחד כהנים ואחד כהן משוח מה בין ישראלים לכהנים כו' ולא קתני נמי ואחד לוים משמע דבכלל ישראלים נינהו דלא אשכחן לוים דלהוי בכלל כהנים דכהנים לוים איקרי אבל איפכא לא:

ידיעות הטומאה פרק שני או דלמא כיון דמקומו לא ידע העלמה היא פירש"י ז"ל ולא דמי לידיעת בית רבו דטומאה דאלו התם למד שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בו בשרץ וקש הדא"כ מאי פריך רב פפא בפ"ק מי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו והא משכחת לה שפי' כגון שלא ידע בשעת נגיפה שנגע בשרץ והתוספות כתבו דה"מ לשנויי הכי מ"מ מאי סלקיה דעתיה דרב פפא דאקשי ליה. ועוד תימה אמאי לא חשיב בכך ונעלם מכלל דידע כמו ונעלמה מעיני כל חי דגבי תירה כמ"ש ה וס' ועוד דבפ"ק קבעי ונעלם מכלל דידע מאי משמע ומסיק רבא דקסבר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה ולפרש"י ז"ל אכתי תיבעי פני משמע מונעלם דידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ. לכך נראה דידיעת בית רבו אינה אלא שלמד בבית רבו שהשרץ מטמא והך מלתא שמעינן לה שפיר מונעלם דאתי לגופא כדפרישית לעיל דמדכתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו צריך לומר שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא דאי לאו הכי מאי ונעלם ממנו דמשמע שנעלם ממנו מה שנגע בטופאה תיפוק ליה שאינו יודע כלל שהנוגע בטומאה טמא. והא דקאמר או דלמא כיון דמקומו לא ידע העלמה היא היינו משום דלא דמיא לידיעת בית רבו דטומאה דהתם ידיעה שלמה היא כיון דמעיקרא ידע כל מה דאפשר ליה למידע דקודם מעשה לא שייך למידע טפי אלא מה שהשרץ מטמא והרי ידע ליה ואין שום דבר נעלם ממנו אבל הכא נהי דיודע קודם מעשה דאיכא מקדש בעולם מ"מ כיון דהוה פשר ליה למידע נמי קודם מעשה מקום המקדש לא הוי אלא פלגא ידיעה ולא מהניא או דלמא לא נשא. והשתא ניחא גבי תורה דחשיב בכך ונעלם מכלל דידע דכיון דיודע שהיא בעולם הרי הוא יודע כל מה דאפשר ליה למידע דמקומה וערכה אפשר למידע מדכתיב אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקימה ואתא שפיר דהוי הך בעיא דומיא דבעיא קמייתא דמעיקרא נמי הכי קמיבעיא ליה מי אמרינן כיון דידע קודם מעשה דמטמא שרץ בעולם ידיעה היא או דלמא כיון דנגע בכעדשה וקודם מעשה הוה אפשר ליה למידע נמי דבכעדשה מטמא והוא לא ידע ליה הוה ליה פלגא ידיעה ולא מהניא דשאני ידיעת בית רבו דקודם מעשה הוה ידע כל מה דאפשר ליה למידע:

דף טו וכן תעשה לדורות כתבו התו' פי' בקונטרס ובימי משה הוא מלך ונביא וכו' ותימה א"כ בפ"ק דסנהדרין בהעמדת סנהדרין כו' ליבעי נמי מלך ונביא וליכא למימר דאין הכי נמי ולא חשיב התם אלא מילי דסנהדרין דהא כל ימי בית שני היו נוהגין סנהדרין אע"ג דכבר פסק הנבואה בתחילת הבית כשמתו חגי זכריה ומלאכי ומלך נמי לא הוה בתחילת בית שני אע"ג דהוו סנהדרין:

מתיב רבא כל הכלים שפשה משה כו' כתבו תימה ממשכן גופיה הוה ליה למיפרך שיהא צריך משיחה לדורות כו' י"ל דממשכן גופיה לא מצי פריך דאיכא למימר הוראת שעה היתה שלא למשחו על פי נביאים שהיו ביניהם אבו תנא דברייתא דינא קתני משמע דמן הדין אין משיחתן מקדשתן מכאן ואילך לכך פריך אמאי נהי דאית ליה שים סברא הא כתיב וכן תעשו לדורות:

ושיר של פגעים פירש"י ז"ל יושב בסתר עליון ולפי שאמרו משה בהקמת המשכן דכתיב ויברך אותם משה וכו' לכאורה תימה דא"כ לא הוה ליה למימר יושב בסתר עליון אלא ויהי נועם וכו' דיושב בסתר עליון מזמור אחר הוא וכן הקשה מהרש"ל ז"ל ולאו קושיא היא דודאי ויהי נועם משום ברכה אמרו אבל יושב בסתר עליון להבריח המזיקין אמרו כדמשמע בהדיא בירושלמי דפרק במה אשה דאיתא התם אין קורין פסוק על המכה כו' הדין דקורא את הפסוק על בנו שהוא מתבעית תן עליו ספר תורה כו' אסור והא תני היו אומרים שיר של פגעים בירושלים כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע משמע דמשום מזיקין אמרוהו ורש"י ז"ל מייתי ראיה דמשה רבינו אמר יושב בסתר עליון להבריח את המזיקין בהקמת המשכן מדכתיב לעיל מיניה ויהי נועם וגו' דההיא ודאי בהקמת המשכן אמרו משום ברכה כדאיתא בת"כ א"כ יושב בסתר עליון דסמיך ליה נמי בהקמת המשכן אמרו שהרי תחילת המזמור בהקמת המשכן איירי כדאי' במדרש רבה פ' נשא יושב בסתר עליון וגו' אמר משה הקב"ה שהוא יושב בסתרו של עולם נתאוה ללון בצלנו א"ר יהודה בר' סימן בצל שדי יתלונן בצל שעשה לך בצלאל זה המשכן יתלונן משמע דויהי נועם ויושב בסתר עליון שייכין להדדי ובבת אחת אמרן מיהו להברחת המזיקין אמרו דבהכי איירי כל המזמור לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם מדבר באפל יהלך מקטב וגו'. והטעם נראה לפי שע"י בנין המשכן ברחו המזיקין כדאיתא במדרש רבה שם פ' י"ב ונגע לא יקרב באהלך אמר רבי יוחנן עד שלא הוקם המשכן היו המזיקין מתגרין בעולם לבריות ומשהוקם המשכן ששרתה השכינה למטה כלו המזיקין מן העולם הה"ד ונגע לא יקרב באהלך ואיתא תו התם ויהי ביום כלות משה מהו ביום כלות שכלו המזיקין מן העולם אן היו מתפללין על הברחת המזיקין בשעה שגמרו מלאכת המשכן והמקדש:

ריב"ל אמר להו להני קראי וגני פי' רש"י ז"ל כשהוא הולך לישן בלילה משמע קצת דדוקא בלילה היה אומרו ולא ביום משום דלילה רשות למחבלים הוא שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער כדפירש"י ז"ל בפרשת בא מיהו הכל בו כתב דגם ביום הרוצה לישן שינת צהרים יאמר תחילה שיר של פגעים וכ"כ בהגהת ש"ע סור א"ח סי' רל"א וטעמא דמילתא דאמר להו בלילה כשהיה הולך לישן נראה לפי שהמזיקין מתקנאין ומתגרין בו באדם וכ"ז שהוא פר אין יכולין לגשת אליו לפי שנשמתו של אדם טהורה היא ובאה מסטרא דקדושה לכך המזיקין הבאים מספרא דמסאב' בורחין ממנו אבל בשעה שהוא ישן ונשמתו יוצאת יש לחוש שלא יתדבקו בו המזיקין ויזיקוהו וזהו טעם סומאת מת לפי שאז מתדבקין בו ומטמאים אותו לכך הוא אומר שיר של פגעים להבריחן ממנו. ונראה דהיינו דאיתא בפסחים אוכלין תחת המטה רוח רעה שריא עליהן לפי שהשינה אחד מששים במיתה היא כיון דנשמתו יוצאת ולהכי רוח מסאב' שריא עליה דאיניש בשעת שינה וזה טעם נטילת ידים שחרית וכשהוא מאהיל בשעת שינה על האוכלין הרי הן כאלו היו באהל המת ושריא עליהן ההוא רוח מסאבא:

דכתיב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך נראה דהיינו הא דאיתא בפרק קמא דברכות כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיפיות בידו שנא' ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לפי שהאוחז בידו חרב של שתי פיות יכול להכות בה משני צדדין לימינו ולשמאלו וכיון שמזיקין עומדין מימינו ומשמאלו של אדם כמ"ש יפול מצדך אלף וגו' וע"י