תורת חיים חלק א פ

לאו בכלל כפרה הא ולא משמע כן: מה פנימי אין מכפר כ' הקשו התוס' לר' יהודה אמאי לא צריך הקישא הא ע"כ חיצון מכפר מאין בה ויש בה כו' ולא ידענא מאי קושיא דהא ר יהודה נמי אית ליה היקישא דר' יונה דלקמן דאמר אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדות כולן זה לזה כמ"ש התוס' לקמן וא"כ אי לאו הקישת דחיצון לפנימי ה"א דחיצון מכפר נמי אדרגלים דהיינו אין בה ואין בה דמהחי טעמא אית ליה לר' שמעון ב יהודה דחיצון מכפר נמי אדרגלים ודרגלים מכפר נמי אדראש חדש כיון דהוקשו כל המועדות זו לזו כדמשמע לקמן ולישנא דמתני' נמי אתי שפיר דקאמר מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בה יד עה אף החיצון אין מכפר אנא על דבר שיש בה ידיעה דהיינו אין בה ויש בה לאפוקי אין בה ואין בה דלא

דף ט' אי מה להלן וכו' ונפקא מינה היכא דנשאר הציץ וציץ נפקא מינה לסומאה שאירעה בין זה לזה כמ"ש התוספות צות וא"ת אם כן אמאי לא מפרש להו ש"ס בהדיא דנפקא מינה להנך מילי כדמפרש לה בסמוך וי"ל דהא דקאמר אי מה לה ן עולין וכו' לאו סתמא דש"ס פריך לה אלא מדבריו דרבי אליעזר אמר רבי אושעיה היא ולדידיה מפשט הוה פשיט ליה דנפקא מינה להנך פילי ולא חש להזכירם וסתמא דש"ס הוא דפריך ואזיל מכדי מיגמר גמרי אהדדי וניכפר דר"ח וכ' כדפריך לעילום מא דש"ס מפרש לן דנ"מ להנך מילי וכן משמע קצת דלאו חד מקשה הוא מדלא קאמר מעיקרא מכדי מגמר גמרי מהדדי אי מה להלן פולין וכו' אבל אין לפרש דפריך אי מה להלן עולין כו' שיבואו שניהם על דבר אחד ולא יועיל זה בלא זה דאין זה סברא כלל דמשמעות הכתוב דשעיר לחודיה מכפר וציץ לחודיה מרצה ולהכי לא פריך נמי לעיל גבי שעירי יום הכיפורים דליכפרו תרוייהו אפנימי ולא יועיל זה בלא זה דלאו סברא הוא כמ"ש התוספות לעיל. ואין סברא לחלק בן שתי קרבנות לבין קרבן וציץ דמאי שנא ולעיל דבעי לאוקמי קרא דוכפר על הקדש בעובד כוכבים וג"ע וש"ד ובמזיד ולא אתרו ביה אע"ג דבגדי כהונה מכפרין עניהם לאו משום דבעי למימר ששעיר הפנימי יכפר עמהם וזה בלא זה לא יועיל כמ"ש התוספ ת לעיל דאין זה סברא א א מש ם דלא אשכחן קרא בהדיא דבגדי כהונה מכפרין עליהם אלא דרב ענני בר ששון דריש להו בסוף פרק המזבח מקדש מדנסמכה פרשת קרבנות לפרשת כהונה לומר מה קרבנות מכפרין כו' אפי' על עובדי כוכבים שנאמר אין אפוד ותרפים כתונת על שפיכות דמים שנא' וישחטו שעיר עז ם ויטבלו את הכתנת בדם וכו' וקראי אסמכתא בעלמא נינהו הלכך אי לאו מטומאות ולא כל טומאות ה"א דשעיר פנימי מכפר עלי הו דטומאות סתמא כל טומאות במשמע ובגדי כהונה מכפרי אשאר מילי אי נמי הוה אמינא דהא דנסמכה פרשת בגדי כהונה לקרבנות אתיא לש ם דרשא אחריתי לכך איצטריך מטומאות ולא כל טומאות

אמר קרא עון עון א' הוא נושא לאו ממשמעותא קדריש דומיא דאחת בשנה דלעיל ודומיא דאותה דבסמוך דדריש להו מייתורא וקשה דהא עון לאו מיותר הוא דאיצטריך ליה לגופיה ואטצריך ליה נמי לג"ש דלעיל דנאמר כאן עון ונאמר להלן עון וכו' וי"ל דדריש הכי משום דהוה ליה למיכתב עונות העדה דומיא דסיפא דקרא דכתיב לכפר עליהם לשון רבים ולהלן נמי ה"ל למיכתב עונות הקדשים לשון רכים והוה ילפינן להו בג"ש דעונות עונות אלא ודאי אתי לאשמעי' נמי דדוקא עון אחד הוא נושא וכו' והשתא אתי שפיר כי פריך בסמוך וניכפר ציץ אדידיה ואדר"ח דלא משני נמי אמר קרא עין עון תחד הוא נושא ולא שתי עונות דלא מצי לשנויי הכי דכיון דאיצטריך למיכתב גבי ר"ח עון העדה ל' יחיד לאשמעינן דעון אחד הוא נושא ולא שתי עונות ע"כ איצטריך למיכתב נמי גבי ציץ עון הקדשים לשון יחוד משום ג"ש דנאמר כאן עון ונאמר להלן עון דעון מעונות לא ילפינן דלאו ג"ש הוא. ואין להקשות נימא איפכא עון דציץ אתי לאשמעי' דדוקא עון אחד נושא ולא שתי עונות ועון דראש חדש אתיא לג"ש דלא מאותה שמעינן לה דאין הציץ מכפר דידיה ואדר"ח וא"כ ע"כ עון דציץ לגזרה שוה אתיא

דף י' קס"ד דכל רד וחד מחבריה גמר וכו' כתבו ה התוספות דהשתא לא קשיא עצרת וי"ה מאי איכא למימר וכו' ונראה דהיינו דנקט בסמוך לישנא דהא לא קשיא כו' כלומר אי לאו דאיכא לאקשויי נמי עצרת וי"ה דלא כת ב בהו ושעיר מנלן משום הא דרבי יוחנן לחודא ליכא לאקשויי מידי דודאי איכא למימר דכולהו מקמא גמרי

אמאי דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב מפירוש רש"י ז"ל משמע דלא גרסינן אמאי ומדברי המתרץ הוא אף ע"ג דלעיל משני אותה לא משמע ליה ולא יהיב טעמא שאני הכא דאחת ע"כ משמע ליה דהא ליכא מאן דפליג בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרת אחרים ואחרים אינן מכפרין כפרתו והיינו מדכתיב אחת לכך קאמר דכי כתיב אחת כו' דאחת לא משמע ליה אדחיצון אלא אדפנימי לחוד

קרנותיו דמזבח הפנימי הוא כו' ולפיר"י שכתבו התוס' לעיל דאידך דרשה נמי ילפינן מקרא קמא מדלא כתיב אחת בעשור צריך לומר דלא ממעטינן מקרנו יו אלא הך דרשה דילפינן מאחת דסמוך ליה אבל אידך דרשה דילפינן מבשנה כיון דלא סמיך ליה לא ממעטינן מיניה

תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימים פירש"י ז"ל מחללין אותן על מעות חולין וכו' וכיון שיצאו לחולין חוזרין ולוקחין אותן מעות תרומה חדשה וקשה דא"כ אמאי לא מפרש לה בהדיא דנפדין תמימים וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה כדקתני לה בסמוך גבי קטורת ונראה דאע"ג דשפיר למיעבד הכי דזילא מילתא שישארו חולין ביד הדיוט מ"מ מן הדין חולין גמורין הן ואפ' להדיוט נמי שרי ושאני קטורת שהחמיר בה הכתוב שאסור לעשותה מן החולין בנאמר איש אשר יעשה כמוה וגו' לכך חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה שאלו נשארה חולין ביד הדיוט משום לב ב"ד מתנה הוה לים כאלו עשה המותר מעיקרא לשם הדיוט וחייב כרת ומדברי הרמב"ם ז"ל כסוף הלכות שקלים משמע נמי דנפדין תמימים והן תולין גמורין שכתב סתמא לפיכך אם הגיע ר"ח ניסן ויש להן בהמות מן התמידין מתרומה ישנה פודין א תן ויוצאין לח לין אע"פ שהן תמימים שתנאי ב"ד הוא על כל הבהמות בלוקחין לתמידין שאם לא יהיו צריכין להן יצאו לחולין ולא כתב שחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה כמ"ש בתר הכי גבי קטורת ודוחק לומר דנקט לישנא דש"ס

דף יא אלא מעתה תיפסל בלינה פירש רש"י ז"ל דדייק מדקתני לעיל גבי מכתשת טבול יום ולא קתני לינה והכא תנא לינה וכתבו התוס' דמברייתא גופא לא מצי ל למיפרך דאיכא למימר תני טבול יום וה"ה לינה וקשה דהא מחוסר כיפורים כטבול יום דמי ולא קתני ליה ברייתא אע"ג דמתני' קתני ליה גם מ"ש התוס' דלא מייתי מתני' לא דשייך פס ל לינה בקטורת נראה דוחק חדא דלישנא דאלמה תנן לא משמע הכי ועד דא"כ משי איצטריך למידק ממתני' קדשו בכלי אין לא קדשו בכי לא כיון דלא מייתי לה אלא לאשמעינן דשייך פסול לינה בקטורת וכן קשה לפירש"י ז"ל. לכך נראה דמכתשת ודאי לאו כלי שרת היתה כיש מפרשי' שכתבו התוס' בסמוך שאינה עשויה אלא להדק בה הבשמים ולא לקדשן בתוכה כשאר כלי שרת שהיו מקדשין בהן המנחות בשעת הקרבתן. וטעמא דקטורת קדושה קדושת הגוף משום דחשיבה וחביבה מכל הקרבנות כדאיתא במדרש רבה פרשת קרח ליך כשהיה מקדשה ואמר יהא זה קטורת היה חל עליה קדושת הגוף אחר כתישה במכתשת שהיתה ראויה להקטיר כמו שהיה חל קדושת הגוף על הבהמה כשאמר יהא זה לעולה אבל מנחה דלא חשיבה כולי האי לכך לא הוכשרה ליפסל בטבול יום אלא אם כן קדשו בכלי ודייק לה רבה דקדשה קדושת הגוף מדנפסלת בטבול יום והיינו דאותיב ליה רב חסדא אלא מעתה דקדושת הגוף היא בדבור בעלמא תיפסל בלינה אלמה תנן הקומץ וכו' קדשו בכלי דהיינו בכלי שרת שמקדשין בו בשעת הקטרה הוכשרו ליפסל בלינה קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא

מכל מקום קשיא סתמא דש"ס הוא דנקט לה מדקאמר בסמוך אמר רבה ולא קאמר א"ל רבה וא"ת ורב חסדא גופיה אמאי לא אקשי ליה לרבה דמ"מ קשיא וי"ל דרב חסדא נמי הוה ידע דאמרינן לב בית דין מתנה כדמשמע בפרק בתרא דכתובות דקאמר דדייני גזרות היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וכו כמ"ש התוס' א א דהוה סבר דלא מהניא לב בית דין מתנה אלא בקדושת דמים ולא בקדושת הגוף וכיון דדייקא ליה רבה דקטורת קדושת הגוף היא ואפ"ה נפדית ידע שפיר דאמרי' לב ב"ד מתנה אפי' בקדושת הגוף ולכך לא אקשי ליה תו מידי

וקיימי ב"ד ומתני אדעתא דעורה אע"ג דמתה ונשחטה חוץ למקומה אין לך מום גדול מזה מ"מ כיון דבעינן העמדה והערכה ע"כ צ"ל דהא דנפדית משום דלב ב"ד מזנה הוא כמ"ש התוספות ומה שפירש"י ז"ל אלא לא תוקמה כרבי שמעון והאי דקתני מצא נאה הימנה תפדה משום דלב בית דין וכו' הייני משום דלא מצי פריך אלא ממצא נאה הימנה דכיון דפרה אד מה לא שכיחא ולא שכיח שיוצא צא נאה הימנה. אלמא דבמלתא דלא שכ ח נמי אמרינן לב ב"ד מתנה אבל ממתה ונשחטה לא קשיא מידי דאף על גב דטעמא נמי משום דלב ב"ד מתנה הוא ופרה אדומה לא שכיחא מ"מ הך פרה כבר היא לפניו ולא שייך למימר בה דלא אסקי ב"ד אדעתייהו וכ"כ התוספות והי פרה דלא שכיח פירוש שימצאו נאה ממנה. ולעיל דפריך אי הכי מתה או נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה לא מצי לש לשנויי דנעילם טעמא דמצא נאה הימנה משום דקדשי בדק הבית היא ואינה צריכה לב בית דין מתנה וטעמא דמתה או נשחטה דהיא לפנינו משום לב בית דין מתנה הוא דמשמע דחד טעמא אית להו לכולהו

דף יב שאני קטורת דלאו בת רעיה היא כתבו התוספות תימה דהוה ליה למנקט תקנות דתמידין וכו' נראה דמשום חטאת נקט הך תקנתא דעיקר מילתא דר' יוחנן דדייק לה ממתני' וכו' כמ"ש התוספות בסמוך דלהכי נקט נמי בפרק התורם שאני התם דאית להו תקנתא ברעיה וכן משמע קצת מדנקט ר' יוחנן אין נפדין תמימים ולא נקט אין נפדין סתמא משמע דאתי לא שמעינן דאסורין לפדותן כמות שהן תמימים אלא צריך לרעותן עד שיסתאבו ויהיו בעלי מומין והיינו תקנתא דחטאת ולהכי קאמר שאני קטורת דלאו בת רעיה היא כמו חטאת

אלא רבנן דפרה דאית להו דפרה נפדית כשהיא תמימה א"כ ה"ה נמי דאית להו דתמידין שלא הוצרכו לציבור דנפדין תמימים אף על גב דרבי שמעון נמי אית ליה דפרה נפדית כשהיא תמימה היינו משום דקדושת בדק הבית היא ואינה צריכה לב ב"ד אבל לרבנן ע"כ משום לב ב"ד הוא דאל"ה א"כ מתה או נשחטה תפדה הא בעי ן העמדה והערכה כדאמר לעיל מיהו קשה אמאי לא דחי דלמא שאני פרה דלאו קדושת הגוף היא אלא קדשי בדק הבית לכך אמרי.ן בה לב ב"ד מתנה אבל בתמידין דקדושת הגוף נינהו לא אחרי' בהו לב ב"ד מתנה דהכי נמי הה ס"ל לאביי כמ"ש התוס' לעיל

כבנות שוח לאדם דהמזבח ושלחנו של אדם דמיין להדדי כדאיתא בחגיגה כתיב המזבח עץ שלש אמות גבוה וט' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' פתח במזבח וסיים בשלחן רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כזמן שב"ה קיים מזבח מכפר על אדם עכשיו שאין המזבח קיים שלחנו של אדם מכפר עליו. ונראה דבשלחנו של צדיק איירי שאינו אוכל אלא לשובע נפשו לקיום נשמחו שנהנית מריח המאכל והוי דומיא דקרבן העולה לריח נ חת ואע"ג דלא שייך זה כלפי מעלה דברה הורה כלשון בני אדם דרך משל

דף יג זה המיפר ברית בשר נראה משום דגבי מילה כתיב בלשון הפרה וערל זכר אשר לא ימול את בריתי הפר

תלמוד לומר יום כיפורים הוא מ"מ כתבו התו' תימה דלמא בעשה תשובה איירי ולעולם סבר תנא דאינו מכפר אלא על השבין נראה דלאו קושיא היא דהא דקתני יכול יהא יום הכיפורים מכפר על שבים ועל שאינן שבים לאו כתשובה שעשה בשאר ימות השנה איירי ואע"ג דתשובה ודאי מהניא כל