תורת חיים חלק א ח

מלכים דכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן פטורין בחזירתן והכי איתא בהדיא בירושלמי בסוף פירקין ובכסף משנה כתב שם דאפשר שלמדו ממאי דתנן בפ' חי שהוציאוהו כל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואמרי' בגמרא שחוזרין בכלי זיינן למקומן ולא ראה את הירושל' התם בהיגי והיזמי נראה דלהכי נקט ומלקטין עצים משדותיהן ולא קאמר מן החורשין מקום גדילת העצים משום דבהיזמי והיגי דהיינו קוצים וסנאים דגדלין בשדה איירי וכתב התוס' דלא התקין יהושע אלא בהיזמי והיגי המחוברים ולחים נראה דלהכי נקט ש"ס אי נמי התם במחוברין וכו' ולא קאמר ואיבעית אימא כו' משום דמחוברין ולחין נמי בעינן:

דאית להו קוברין וכו' פירש ז"ל שיש לו יורשין. עיין פרק ו' דנזיר והתניא המוצא מת מוטל בסרטיא מפנהו כו' פירש רש"י ז"ל דפריך מדקא מפנהו ואי לא סלקא דעתך קנה מקומו היכי מני למשקליה מהתם ותימה דא"כ ה"ל לר' ביבי לשנוי הכא במת מוטל על המיצר עסקינן לכך יכול לפנותו ותו לא דמאי איצטריך למימר מתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר מפנהו לכל רוח שירצה ועוד דהא דמת מצוה קונה מקומו היינו שאין בעל הקרקע יכול למחות בו מלקברו שם אבל כשהמוצא רוצה לעשות טובה למת להוליכו משם לקברות ישראל פשיטא דשפיר דמי וא"כ הכא נמי כשמפנהו לימין באסרטיא או לשמאל אסרטיא לקברו באיזה שדה של יחיד טובת המת הוא שלא יהא נקבר באסרטיא ויהו הכל דורסין על קברו ופשיטא דשפיר למיעבד הכי. לכך נראה דמדקא מפנהו לכל רוח שירצה ואין בעל השדה יכול למחות בו פריך וה"פ אא"ב מת מצוה לא קנה מקומו שפיר דאיכא למימר דתקנת חכמים הוא שיהא יחיד נדחה מפני רבים כי היכי דתיקנו שתהא שדה בור נדחה מפני שדה זרע וכן כולן שלא רצו להטריח את המוצא שיוליכנו לבית הקברות אלא אי אמרת מת מצוה קנה מקומו א"כ לא ניתנה רשות לבני סרטיא לפנותו משם וא"כ אמאי מפנהו לכל רוח שירצה לימא ליה בעל השדה מאי אית ליה למת גבי דידי הא אית ליה מקום קבורה ופשיטא דכיון דאית ליה מקום קבורה לא תיקנו חכמים להזיק לשום אדם כדי שיהא מת נקבר בקבורה מעלייתא מהאי והמוצא נמי פשיטא שאין לו רשות לעשות טובה למת בהזיקו של אחר. ומשני רב ביבי דבמת המוטל על המיצר עסקינן דאז לא קנה שם מת מקומו ששוכב עליו מה אית לך למימר יקברנו באסרטיא שלא במקום המיצר. י"ל דכיון שניתנה רשות לפנותו מן המיצר ולא קנה מקומו א"כ אין לו למת שום מקום קבורה לא בסרטיא ולא בשדות הסמוכות לו ותיקנו חכמים שמפנהו לכל רוח שירצה דיחיד נדחה מפני רבים כי היכי דתיקנו שתהא שדה בור נדחה משדה זרע שלא רצו חכמים להטריח את המוצא שיוליכנו לבית הקברות ובסוף פרק מרובה אית להן סוגיא ושם פי' רש"י ז"ל נמי דפריך משום דאי קנה מקומו מני בעל השדה לעכוביה. מים אחרונים חובה כתבו התוס' דעכשיו לא נהגו במים אחרונים וכו' בפ' כל הבשר פירשתי דמי שידיו מזוהמות צריך ליטול מים אחרונים אפי' האידנא:

אלא מעתה אל תפנו אל האובות ואל הידעונים הכי נמי דלא לקי פי' השואל בהן דהעושה אוב וידעוני בסקילה והנשאל בהן באזהרה כדאיתא בפרק ארבע מיתות משמע מהכא דאזהרת שואל אוב וידעוני דלקי מקרא דאל תפנו הוא והיינו כדפירש"י ז"ל בפ' ארבע מיתות גבי הא דתנן והנשאל בהן באזהרה שפי' באזהרת דאל תפנו אל האובות ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושואל אוב וידעוני אבל התוספות כתבו שם פירש בקונ' באזהרה דאל תפנו אזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך וקשה דאי אל תפנו אזהרה לנשאל אם כן יהו בו כרת דכתיב בפ' קדושים והנפש אשר תפנה וגו' והכרתי אותה וי"ל איפכא דאזהרה לנשאל מלא ימצא בך דכתיב בקרא בתריה שואל אוב וידעוני וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות עבודת כוכבים אסור לשאול בעל אוב וידעוני שנאמר לא ימצא בך מעביר וגומר ושואל אוב וידעוני ואם עשה כפי מאמרן לוקה משמע דס"ל דאזהרת שואל אוב מקרא דלא ימצא הוא וכן משמע ממה שכתב רש"י ז"ל בפ' קדושים שכתב אל תפנו אל האובות אזהרה לבעל אוב וידעוני בעל אוב זה פיתום וכו' משמע דס"ל דאל תפנו אזהרה לבעל אוב וידעוני גופייהו כמ"ש התוספות והרמב"ם ז"ל ותימא דהכא משמע בהדיא דאזהרת שואל אוב וידעוני מקרא דאל תפנו הוא כדפירש רש"י ז"ל בפרק ד' מיתות וצ"ע:

עושין פסין פרק שני עושין פסין לביראות מדלא קתני עושין לביראות ארבעה דיומדין וכו' משמע דמלתא באפי נפשיה הוא דהכי גמירי לה דעושין פסין לביראות וליכא מאן דפליג בהכי והדר מפ' לה ארבעה דיומדין נראין כשמנה וכו' ולהכי פריך בגמרא לימא מתני' דלא כחנניא וכו' ודלא כר' עקיבא וכו' דדוחק הוא לומר דאיכא מאן דפליג אהך סתמא:

דף יח לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא הוה מצי למימר לימא מתניתין דלא כתנא קמא דחנניא דבמתניתין קתני דוקא באר ולא בור אלא דמדרבי עקיבא אלימא טפי לאקשויי כיון דאיהו מחלק בהדיא בין בור לבאר ואם איתא דמתני' כר' עקיבא ליתני בור דהוה רבותא טפי אבל ת"ק דחנניא איכא למימר דלא מפליג בין בור לבאר וכי הדדי נינהו ומתניתין דנקט באר הוא הדין לבור וחדא מינייהו נקט. ונראה דמעיקרא נמי כי פריך לימא מתניתין דלא כחנניא אין צריך לדחוק ולומר דפריך מדלא פירש במילתיה ופסין לבאר כמ"ש התוספות אלא דקא ס"ד דדוקא רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא מפלגי בין בור לבאר אבל חנניא ות"ק כיון דלא אשכחן דמפלגי בהכי ס"ל דאין לחלק ביניהן:

אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות וא"ת מה ענין מעשה בראשית לפורעניות שסדרן גבי הדדי וי"ל דהא בהא תליא דלפי שכל מעשה בראשית נברא לצורך האדם לכך נברא האדם באחרונה כדי שימצא הכל מוכן פניו כדאיתא בסנהדרין ולכך הוא קדם לפורעניות דכיון שצמח אדם תחילה שוב אין צורך בכל הנבראים לכך צמחו גם הם אחריו אבל כל זמן שהאדם חי על פני האדמה לא שייך למחות שאר הנבראים שלא חטאו:

אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי דרש וייצר שתי מלות וי יצר וקרינן לה ליו"ד בצירי ובחולם אי נמי ויצר הוא לשון וי כדאמרינן בסנהדרין ט"ו ווי"ן נאמרו ביין ויחל נח ויטע כרם וכו' והכא כיון דכתיבי תרין יודין דרשינן ווי תרי זימני וי מיצרי וי מיוצרי:

בתחילה עלתה במחשבה לבראת שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד שאלו נבראו שנים היו שניהם במדריגה אחת ולא היתה אשה כפופה לאיש והיתה מחלוקת ביניהן לכך לא נברא אלא אחד והאשה נבראת מן הזנב כדי שיהא הוא עיקר והיא טפילה לו וא"ת מאי איצטריך קרא לכתוב מחשבתו ית' כיון דלא אסיק הכי ומאי דהוה הוה וי"ל דמחשבתו ית' ודאי קיימת דמי שלא זכה אשתו מושלח עליו ואיננה כפיפה לו כמחשבתו ית' וכמו שאמרו זכה עזר שהיא טפילה לו לא זכה כנגדו שהן שוין במדריגה אחת ואיננה שומעת לו:

מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כבנין אוצר רחבה מלמטה כו' פירש"י ז"ל דהיינו חלל בית הרחם שלה ונראה דהיינו מה שאמרה שרה לאברהם בא אל שפחתי אולי אבנה ממנה לכך אמר אולי אבנה ממנה לשון בנין לפי ששרה עקרה היתה ואפי' בית ולד דהיינו בית הרחם לא הוה לה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו ותהי שרה עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה נמצא דשרה לא היתה עשויה כבנין כשאר נשים לכך אמרה אולי אבנה ממנה אולי יעשה לי הקב"ה בית ולד ואהיה כבנין:

ועליו הכתוב אומר יד ליד לא ינקה רע וא"ח מה נפשך אי דריש יד ליד דקרא למרצה מעות מיד ליד א"כ אפי' דומה למשה רבינו ע"ה שקבל תורה מיד ליד מנא ליה ואי דריש יד ליד דאפי' דומה למשה רבינו וכו' א"כ מנא ליה דקרא איירי במרצה מעות מיד ליד וי"ל דכיון דלא פירש הכתוב חטאו מה קעביד ע"כ יד ליד למרצה מעות הוא דאתי שמרצה מעות ליד האשה כדי להסתכל בה וכיון דעיקר החטא לאו משום דמרצה מעות הוא אלא משום דנתכוון ע"י כך להסתכל בה א"כ אמאי אפקיה רחמנא לחטאו בלישנא דיד ליד ולא כתב בהדיא הרואה את האשה לא ינקה רע אלא ודאי לכך נכתב יד ליד למילף מיניה נמי דאפי' דומה למשה רבינו וכו':

א אפילו בי רב לא קרא וא"ת ודלמא שאני התם דלאו אשתו הוה ומשום הרהור הוא דאסור ולא משום גנאי אבל מנוח אחרי אשתו הלך דלא שייך הרהור ויש לומר דרבקה ונערותיה כיון דפנויות הוו אין סברא לומר דאתי קרא לאשמעינן דאסור להסתכל בפנויה אע"ג דראוי להחמיר שלא להסתכל אפי' בפנויה כמ"ש איוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה חומרא בעלמא הוא:

והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה מדקחשיב ליה העלאת זרזי תאנים לתשובה משמע דהעלאת זרזי תאנים על הבשר צער ועינוי הוא ונראה דהיינו הא דאיתא בפ' בן סורר ומורה עץ שאכל אדם הראשון תאנה הוא בדבר שקלקלו בו נתקנו שנא' ויתפרו עלה תאנה לפי פשוטו נראה דלאו בו ניתקנו מחטאם קאמר אלא בו ניתקנו שלא הלכו ערומים בגילוי ערוה אבל מדקא חשיב הכא בתוך התשובה שהעלה זרזי תאנים על בשרו נראה לומר דהא דכתיב ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות לא לכסות בשר ערותם בלבד נתכוונו אלא כוונתם היתה ג"כ לעשות תשובה ולכך העלו על בשרם זרזי תאנה לסבול צער ועינוי על חטאם והיינו דקאמר בדבר שקלקלו בו ניתקנו כי בו בדבר עשו תשובה ותקנה על חטאם:

מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו כו' ועוד נראה משום דנח לאו שפיר עביד מה שלא התפלל על דורו ואותן הקרבנות שהקריב אחר המבול היה לו להקריב קודם לכן אולי היה מגין עליהם כמ"ש הזוהר דלהכי איקרו מי נח ולהכי אמר לו הקב"ה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה דבדור הזה כיון שנמחו ולא הגין עליהם לא היה ראוי לקרותו צדיק תמים כי אם צדיק לחודא אבל לשאר כל הדורות שהיו בימיו היה מטיב עמהם ומגין עליהם לכך כתיב צדיק תמים היה בדורותיו ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע הן:

ואל יהי מתוקין כדבש ותלויין ביד בשר ודם הכא נקט לשון תלויין ומעיקרא נקט לשון מסורין משום דהוא יתב' מכין מזון לכל בריותיו בלי ספק אבל מזונות של אדם תלויין לפעמים נותן ופעמים שאינו נותן פעמים מקדים ופעמים מאחר וכדאיתא במדרש וישאר אך נח שאיחר מזונותיו לארי והכישו. והיינו מה שאמרו חכמים ז"ל המצפה על שלחן חבירו חייו אינם חיים נקט לשון מצפה ולא קאמר האוכל על שלחן חבירו לפי שכל האוכל על שלחן חבירו צריך לצפות אם יתן לו אם לאו ומתי יתן לו:

מיום שחרב ב"ה דיו לעולם וכו' משום דמיום שחרב בית המקדש אין שמחה לפניו יתברך כדאיתא בריש מסכת עבודת כוכבים ולכך שמו יתברך כביכול אינו שלם כי הוא חסר ו"ה משום דו"ה לשון שמחה הוא כדאיתא במדרש איכה רבה בין וי לוה נמלט רבי יוחנן בן זכאי ולכך דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות:

דף יט עמק שמעמיקין להם גיהנם משמע שלמעלה אין הגיהנם רותח כל כך כמו שהוא למשה בעומק וכן משמע במדרש רבה ישובו רשעים לשאולה לדיוטא תחתונה שבגיהנם לכך כתיב למ"ד בתחילת התיבה וה"א בסופה. ונראה דהיינו הא דאיתא במדרש רבה פ' פנחס ובני קרח לא מתו מקום גבוה נתבצר להם בגיהנם וישב שם דכיון דלמעלה אין הגיהנם רותח כל כך כל כפה דמידלייא מתקרר והולך וכיון דנתבצר להם מקום גבוה שם לכך היו יכולין לישב שם ולא מתו ויש עוד פירושים אחרים:

שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין פי' רש"י נ"ל נקב שבבנין המזבח שניסוך היין של ספלים יורד לתוכו כל השנה תימה למה זה המשיל הכתוב דמעותיהן למעין של שיתין ולא סתם מעין ונראה דכתוב זה גילה לנו הסוד שכתב בזוהר חדש פ' לך לך דגדולה תשובה שהקב"ה מצפה עליה כל ימי חיי