תורת חיים חלק א עה

נשארו לחיות זרע על פני הארץ ומהאי טעמא הותר לו לשחוט ולאכול מהן כיון שנתקיימו בעבורו כמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' בראשית ולכך הוצרך לברכו שלא ימות:

בל דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה משום דכל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד כמו שאמר הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה סוב מאוד ואיתא במדרש רבה דאפילו מדת הפורעניות טובה היא:

דף קט אמרו דבי ר' שילא נבנה מגדל ונעלה לרקיע כו' מיהו פשטא דקרא דנבנה לנו פיר ומגדל וראשו בשמים כלומר גבוה הרבה כמו ערים גדולות ובצורות בשמים דדברו הכתובים בלשון הבאי כדאיתא בפ' גיד הנשה דלית ליה וידעי תרי יומא כו' נראה כיון דכל מעשיהם היו מהופכים כדאמר נמי בסמוך דפרע ליה לחבריה אמרי ליה הב ליה אגרא דעבר במברא יהיב ארבעה זוזי דעבר במיא יהיב תמניא וכו' לכך נענשו מדה במדה שנהפכו דריש להו שנאמר ויהפוך את הערים וגו':

בן יצהר בן שהרתיח כו' בן קהת בן שהקהה כו' נראה דלכך לשמותיהן משום דכל מקום שהכתוב מייחס את הצדיק הרי כל הנזכרים עמו צדיקי' כמו בנות צלפחד בן הפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה כדפירש"י ז"ל שם וכ"מ שהכתוב מייחס את הרשע הרי כל הנזכרי' עמו רשעי' כגון בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע וא"כ קרח דרשע הוה אמאי בא הכתוב לייחסו אחר אבותיו והא אבותיו כולם צדיקים גמורים הוו לכך דריש ש"ס את השמות לומר דלא נכתב ייחוסו אלא לגנאי לו שהרתיח עליו וכו ואיידי דדריש לשמות אבותיו דריש נמי לכולהו:

דף קי א"ר יונתן שחשדוהו מאשת איש בלי ספק כי מעשה קרח הוא זה אשר הקהיל את העדה על משה ופיתה אותם לחשדו על כך ויש לתמוה קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה לחשוד את משה איש האלהים אשר לא קם כמהו בדבר מכוער כזה. ועוד קשה דבסמוך קאמר דעלו שמש וירח לזבול אמר לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא וכו' שמש וירח מאי עבידתייהו להכניס ראשן במחלוקתו של קרח ומה ענין הזריחה למחלוקת זה. ועוד דבסמוך קאמר אמר משה לפני הקב"ה אם בריאה גיהנם מוטב ואיתא במדרש וכן פירש"י ז"ל בפרשת קרח אם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב למה ליה להזכיר ששת ימי בראשית ולא אמר סתמא אם בריאה מוטב וגו'. ובספר הזוהר כתוב דנשמתו של משה מגולגלת היתה מנשמתו של הבל והסי' מש"ה מש"ה ש"ת ה"בל ובספר הציוני פ' קרח משמע דנשמתו של קרח מגולגלת היתה מנשמתו של קין וזה לשונו שם אבאר ברמיזה כאשר קבלתי דע איש המעיין שהוא סוד שופך דם האדם באדם באותו אדם עצמו וההרוג הורג את הורגו ע"ד דאטפת אטפוך וכו' וכן הבל הרג קין בימי משה ומיתת קרח נמי בבליעה מדה כנגד מדה ידוע ובקרח חקר ודרש בשתי שים ערב ותמצא סוד מופלא עכ"ל. ולפי זה י"ל דלכך חשד קרח למשה באשת איש משום דבמדרש רבה פ' בראשית איתא על מה היו מדיינין קין והבל אמר רב הונא תאומה יתירה נולדה עם הבל זה אומר אני נוטלה שאני בכור וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי מתוך כך ויקם קין נמצא שכבר חשדו באשת איש מששה ימי בראשית כלומר שרוצה ליטול ממנו אשתו המיוחדת לו בטענה שהיא שלו כיון שהוא בכור לכך גם עתה בגלגולו לא שב מטבעו ומזגו הרע וחשד למשה באשת איש וקנא את אשתו ממשה כמו שעשה לשעבר. ובזוהר פ' בראשית כתב הלא אם תטיב שאת מאי שאת אש"ת הכא רמיז דעבר על ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך דאתא על תאומתו של הבל ודא איהו ויקם קין על הבל קם על תאומתו ולבתר קטיל לבעלה ולפי זה נראה דלהכי חשדו באשת איש שאמרו חז"ל כל הפסול פוסל ובמומו פוסל הוא בא על תיומתו שהיתה אשת איש על כן רצה לפוסלו במומו וקנא את אשתו ממשה ונראה דלכך אשתו האיולת הכניסה ראשה במחלוקתיהן כבורה היתה שאין ממש בנבואת משה ח"ו כיון שקינא לה ממנו ונחשד על זה והיינו דאמר משה ואם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב לכך הזכיר ששת ימי בראשית לפי שאז נולדה תיומתו עמו כמו שאמרו עלו למטה שנים וירדו שבעה ומאז התחיל להתקוטט עמו במחלוקת חשד זה לכך אמר אם בריאה פה לארץ מאותה שעה מוטב כו'. ולמאי דמסיק שתפילתו של משה לא היתה אלא לקרובי פיתחא שאין כל חדש תחת השמש אתי שפיר מה שאמר לו הקב"ה לקין הלא אם תטיב שאת ואיתא בזוהר פ' בראשית אם תטיב בגלגולך שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ואמרו חז"ל לפיתחה של גיהנם חטאך שמור נראה דלכך הזכיר לו פיתחא של גיהנם רמז לקרובי פיתחא דהכא שאם לא תשיב בגלגולך תענש בגיהנם בקרובי פיתחא ותפול בה. ונראה דלהכי לא רצה השמש לצאת ולזרוח באותה שעה עד שיעשה דין לבן עמרם משום דבמדרש רבה פ' בראשית איתא וישם ה' לקין אות ר' יהודה אומר גלגל חמה הזריח לו והענין נראה שהזריח עליו ניצוץ מן החמה לומר שאינו חייב מיתה וע"ד מה שנאמר אם זרחה השמש עליו דמים לו דאיירי נמי בשפיכת דמים כדאמרי' בפ' בן סורר ומורה דטעמא דגנב משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואמרה תורה הבא להרגך השכם להרגו וכל הרואה אות זה על קין פירש הימנו ולא היה יכול להזיקו ולכך בשעה שעשה קרח המעשה הרע הזה לא רצה השמש לצאת ולזרוח כדי שלא יצא הניצוץ ממנו עליו שכ"ז שעמד עליו אות הניצוץ אין שום בריה יכולה להזיקו וזה נמי טעם הירח כי היא טפלה לשמש ומקבלת אורה ממנו וכי חדא נינהו ועוד נראה לפרש לפי זה דהיינו הא דכאיב גבי קין שבעתים יקם ופירש"י ז"ל לסוף שבעה דורות וקשה אמאי נקט קרא שבעתים לשון רבים דמשמע שני פעמים שבעה כמו מאה מאתים ונראה דאין ה"נ נקמת הבל מקין נעשה שני פעמים ובכל פעם נעשה לסוף שבעה דורות מזמן הבריאה הפעם הראשון היה ע"י למך שעשה דור שביעי והרג את קין כדאיתא במדרש כי מאדם הראשון עד למך שבעה דורות. הפעם השנית נעשה ע"י משה שנהרג על ידו קרח שהוא קין בבליעת הארץ וזה נמי היה לסוף שבעה דורות מזמן הבריאה כי עיקר זמן בריאת העולם מתחיל מאברהם כמו שאמר הכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ואמרו חז"ל באברהם. והזהר פ' בראשית כתב דאדם הראשון אתי בגלגול באברהם וז"ל שם עמוד קנ"ח ובגין דא כד אתיא אדם בגלגול באברהם אתנסי ביה בעשרה נסיונין וכו' וכתב עוד שם באברהם אתלבן אדם וביצחק אצטרף וכו' ונראה דלהכי נקרא אברהם האדם הגדול בענקים על שם אדם הראשון ומן אברהם ועד משה שבעה דורות אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה וכן מן אברהם עד קרח אברהם יצחק יעקב לוי קהת יצהר קרח נמצא שנהרג גם בפעם השנית לסוף שבעה דורות מזמן הבריאה וזהו שבעתים יוקם שני פעמים שבפה דמיעוט רבים שנים וכמו מאה מאתים. עוד יש לפרש כיון שטעם הגלגול הוא כדי שיתקן אדם חטאו הקדום וקרח לא די שלא תיקן אלא אפי' הוסיף על חטאו פשע לכך לא היה כדאי שיבא עוד בגלגול כיון דחטא ושנה הותרה לו ולא יתקן עוד והיינו מה שאמר משה אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם פי' שאם ימותו כדרך כל הארץ ויבואו בגלגול כשאר כל אדם לא ה' שלחני דלשון פקידה שייך בגלגול דלכך כתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים רמז לארבע גלגולין כמ"ש הזוהר פרשת בראשית עמוד קע"ג ואם בריאה יברא ה' וגו' וירדו חיים שאולה ולא יזכו לגלגול דלא שייך גלגול במי שעדיין חי וידעתם כי נאצו וגו' דבמ"ר איתא שהם חיים וקיימים עד עכשיו ונראה דלכך כתיב גבי עדת קרח ואת כל היקום אשר ברגליהם רמז לקין שנאמר ומחיתי את כל היקום ואיתא במדרש רבה פרשת נח ר' לוי בשם ריש לקיש אמר זה קין שהיה תלוי ברפיון וכו' ונקרא יקום לפי שקם על הבל אחיו:

שלש מאות פרדות לבנות נראה דלהכי נקט לבנות לגנאי לאשמעינן שהיו מצויין בביתו בעלי חיים הממיתים את האדם כדאיתא בפ''ק דחולין א"ר חנינא מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה וקיימא לן דאסור לו לאדם לגדל בביתו אפילו כלב רע שנאמר ולא תשים דמים בביתך ומהאי טעמא לא רצה רבי פנחס בן יאיר לסעוד אצל ר' כשראה בביתו כודנייתא חיורתי כדאי' התם:

תנא קרח מן השרופין ומן הבלועין וא"ת ולמה נעשו בו שני דינין וי"ל שאלו נשרף ולא נבלע היו הבלועין מתרעמין שלא הביא עלינו את הפורעניות אלא קרח והוא ניצול ואלו נבלע ולא נשרף היו השרופים מתרעמין וכו' הכי איתא במדרש רבה פרשת קרח:

באפי נשבעתי וחוזרני בי אין לפרש כיון דבאפי נשבעתי לאו שבועה היא וחוזרני בי בלא התרה קאמר דבפ"ק דחגיגה אהא דתנן התם היתר נדרים פורחין באויר ואין להן על מה שיסמכו קתני עלה ר' יהושע אומר יש להן על מה שיסמכו שנא' אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי משמע בהדיא דבעי התרה וכן פי' רש"י שם נשבעתי באפי מדקאמר באפי משמע יכול אני לשאול עליו לפי שמחמת אפי ולא בדעת מיושבת נשבעתי ויש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו כו' מתירין לו וכן משמע בהגהת ש"ע סי' רל"ד שכתב שם האשה שבקשה מבעלה שלא לשמש עמה ובעלה כעס ונשבע שלא לשמש עמה כו' חל הנדר משמע דנשבע או נודר בכעס צריך התרה וצ"ל דב"ד של מעלה התירו לו להקב"ה את שבועתו אבל קשה דא"כ בפרק המוכר את הספינה דקאמר רבה בר בר חנה ושמעתי בת קול שאמר אוי לי שנשבעתי עכשיו שנשבעתי מי מפר לי אמאי אין מתירין לו ב"ד שלמעלה. וי"ל דשאני הכא דמצאו לו פתח וחרטה להתיר שבועתו כיון דנשבע באפו וכדפירש"י ז"ל אבל התם דנשבע על הגלות ליכא פתח וע"י חרטה נמי אין להתירו דבעינן שיעקור הנדר מעיקרו ורוצה שלא נדר מעולם וזה לא שייך גבי גלות דודאי ניחא לו ית' שהגלה אותנו בין העכו"ם כדי לכפר עונותינו ואינו מתחרט אלא על אריכות זמן הגלות אבל רבה בר בר חנה שפיר הוה מצי להפר לו ית' אע"ג דליכא לא פתח ולא חרטה דבעל מפר נדרי אשתו בלא חרטה ופתח והוא יתברך שמו לגבי צדיק וחכם כביכול כאשה לגבי בעלה דמיא דלהכי נקרא משה רבינו וכמה נביאים איש האלהים לפי שהוא ית' גוזר גזרה והצדיק מבטלה בזכותו ותפלתו כמו אשה שהבעל מפר נדריה ודבריה והשתא ניחא דקאמר התם עכשיו שנשבעתי מי מפר לי נקט לשון הפרה ולא נקט לשון הפרה אע"ג דקי"ל דבעל בלשון הפרה וחכם בלשון התרה אלא צ"ל כדפי' ולכ"ק נמי התם דהוה ליה למימר מופר לך וכן משמע בפ' גט פשוט דמה שאדם עושה בכעסו מהניא אע"ג דאין דעתו שוה עליו דקאמר התם אתרא דכהני הוה והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו וכו' ובמשרים נכ"ט כתב אם אמר לפועל או לשכיר בפני עדים לך פטור בלא מחילה אחרת וי"א כי אם אמר לו בכעס שאינו פטור וכ"כ בהגהת ש"ע סימן רל"ג וצ"ע דהא משמע דכל מה שאדם עושה בכעסו מהניא:

משה ותורתו אמת והן בדאין דרך וידוי אומרים כן וכי האי גונא איתא בפ' עושין פסין עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה עוברי אלו בני אדם שעוברין על רצונו של מקום עמק שמעמיקין להן גיהנם הבכא שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין גם ברכות יעטה מורה שמצדיקין עליהן את הדין ואומרים לפניו רבש"ע יפה דנת יפה זכית יפה חייבת וכו' משמע בהדיא דרשעים מתודין ומצדיקין עליהן את הדין בתוך הגיהנם בשעה שמעמיקין להן גיהנם שסובלין אז צער גדול יותר מדאי והכא נמי כיון דכל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בקלחת וסובלין צער גדול מאוד הן מתודין ומצדיקין. ובפרק עושין פסין פירשתי דהוידוי מועיל להן לרשעים אפי' בתוך הגיהנם. ונראה דלכך הן אומרים משה אמת ותורתו אמת משום דאיתא במדרש ששאלוהו טלית שכולה תכלת חייבת בציצית וכן בית מלא ספרים כו' וכוונתם היה שכשם שטלית שכולה תכלת פטורה כך ישראל ן דכל העדה כולם קדושים אינם צריכין למלך ונשיא וא"כ מדוע תתנשא על קהל ה' וכשאמר להן משה שהיא חייבת והמה התחילו לשחק עליו ואמרו אם חוט אחד פוטר כו' אז כפרו בנשיאתו של משה גם בתורתו מה שאמר להן שהיא חייבת לכך הן חוזרין ומתודין דנשיאתו של משה אמת גם תורתו אמת והן בדאין:

דף קיא למי שמשייר אפי' חוק אחד וכו' טעמא נראה לפי שיש באדם רמ"ח אברים נגד רמ"ח מצות עשה ושס"ה גידין נגד שס"ה מצות האדם להשלים ולטהר אבריו וגידיו בקיום המצות וסבירא ליה לא תעשה וצריך