תורת חיים חלק א עג

מפי יצחק אבינו כדאיתא במדרש רבה פרשת תולדות א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי נתכנסו כל עכו"ם אצלו א"ל תאמר שאנו יכולין להזדווג לאומה זו אמרו לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהן ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולם אין אתם יכולין להן שכך הבטיחם אביהם הקול קול יעקב וכו' ובפרשת חקת כששלחו ישראל לאדום כתיב וישמע קולינו ואיתא במדרש בברכה שברכנו אבינו הקול קול יעקב וכיון דרבותא דבלעם הוה מה שהיה יודע לכוין אותו רגע שקב"ה כועס בה לכך רצה להתחיל בזו כדי לבטל ברכת יצחק בטול גמור בשעת כעסו יתברך דנהי דאחר שהתחיל לקלל באותו רגע היה מזיק גם לאחר כן מ"מ בעת רוגזו ית' הקללה חלה טפי. ואע"ג דלא יהו להם בתי כנסיות שיעורו טפי מרגע מ"מ חד מילתא הוא וכיון דהתחיל באותו רגע הקללה חלה שפיר. ואפשר דהיינו טעמא הא דאיתא בסמוך וכולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שבלעם לא ברכן בכל לכך פסקו אבל בבתי כנסיות ובתי מדרשות כבר נתברכו מפי יצחק לכך לא יפסקו לעולם ונראה דלכך כתיב מה טובו אהליך יעקב ולא אמר ישראל כמ"ש ומשכנותיך ישראל לפי שהוא רמז למה שנאמר הקול קול יעקב כדפירשתי אבל בהשראת שכינה כתיב לשון ישראל שנאמר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל:

דף קו אבל בלעם הרשע ברכן כארז מה ארז זה אינו עומד במים וכו' נראה דלכך כתיב ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא ואיתא במדרש שרצה לברכם ואמר לו אינם צריכין לברכתך משל אומרים לצרעה לא מדובשך ולא מעוקצך משום דברכתו של בלעם קללה תחשב שרצה לומר כארזים סתם בלא מים וכן כולם כדפירש"י ז"ל והוי דומיא דמשל דצרעה שעוקצת עם הדבש והיינו נמי מה שאמרו חז"ל טובתן של רשעים רעה היא לגבי הצדיקים:

אלהיהן של אלו שונא זימה הוא יודע היה בלעם כי הוא ית' הוא האלהים אין עוד מלבדו שהרי נביא היה והא דאמר אלהיהן של אלו לפי שהוא ית' מייחד שמו על ישראל ונקרא אלהי ישראל לכך נקט אלהיהן של אלו ועוד לפי שכבר נבאש בהקב"ה ונטרד כדפירש"י ז"ל בפרשת בלק דלכך הוה אמר לבסוף לא אוכל לעבור את פי ה' ולא אמר ה' אלהי כדאמר מעיקרא וכיון שכבר היה נבאש ונטרד ממנו יתברך ל ך אמר אלהיהן של אלו ולא אמר אלהים שונא זימה הוא:

אלהיהן של אלו שונא זימה הוא בא ואשיאך עצה משמע דעצת בלעם לא היתה להכשיל את ישראל אלא בזנות לחוד אבל מה שעבדו לפעור ואכלו זבחי מתים לא בעצת בלעם נעשה אלא הנשים מעצמן עשו כן שלא רצו להתפתות לזנות עד שעבדו לפעור ואכלו מזבחי אלהיהן כדאשכחן בכזבי שנקראת כן לפי שאמרה לאביה כוס בי עם זה כדאיתא בגמרא וכן משמע בספרי פרשת מטות דעצת בלעם לא היתה אלא על הזנות בלבד. ולפי זה ניחא כשקפץ משה על פקודי החיל אמר להם החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור כלומר הן הנה הלא הנשים היו לבני ישראל למכשול בעצת בלעם כשנתן עצה על הזנות אז הוסיפו הנשים למסור נמי מעל בה' על דבר פעור שלא עבדו לפעור אלא ע"י תחבולתן של הנשים ותהי המגפה בעדת ה' דעיקר המגפה בשביל שעבדו לפעור היתה נמצא שראוי לתת נקמת ה' בנשים טפי. כל מקום שנא' וישב אינו אלא לשון צער דוישב הוא לשון נוטריקון וי שב ומהאי טעמא נמי איתא במדרש פ' שמיני כ"מ שנא' ויהי אינו אלא ל' צער והיה לשון שמחה משום דויהי נוטריקון וי יהי אבל והיה נוטריקון וה היה דהיינו שמחה דוה הוא לשון שמחה כדאיתא באיכה רבה בין וי לוה נמלט רבי יוחנן בן זכאי. וטעמא דמילתא דבכ"מ דכתיב וישב אתה מוצא שם צער משום דצריך האדם לעשות דירתו בעה"ז עראי כאלו אין לו יישוב קבוע למען יזכור תמיד מיתתו ויש ב אל ה' ולכך כ"מ שרצו ישראל לעשות לעצמן יישוב קבוע קפץ עליהם איזה רוגז ואע"ג דאשכחן כמה צדיקים שזכו לשתי שלחנות ואיתא נמי בגמרא אטו צדיקי אי אכלי בתרי עלמא מי סנו להו היינו כשבא להן העושר והתענוג מאליו אז הן מותרין ליהנות ממנו דרך עראי כאורח נטה ללון אבל לעשות לעצמו סדר ויישוב קבוע לבקש תענוגי העה"ז ועשירות פשיטא דאסור להן לצדיקים לעשות כן והיינו דאיתא במדרש צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעה"ז אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להן לעה"ב וכו' כלומר כשצדיקים מבקשין לעשות סדר לעצמן ליהנות משלות העה"ז דרך ישיבה ולא דרך עראי אז אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן וכו' ונראה דהיינו הא דאיתא במדרש רבה הלל הזקן כשהיה יוצא מבית המדרש אמרו לו תלמידיו רבי לאן אתה הולך אמר להו לגמול חסד עם הדא אכסניא דאית לי בגו ביתאי א"ל וכי בכל יום אית לך אכסנאי אמר להו הדא נפשתא עלובתא לאו אכסניא היא היום בכאן וכו' הה"ד גומל נפשו נראה דלכך לא השיב להן בפי' שהוא הולך לאכול כי היה בא להודיע וללמד את תלמידיו כוונת אכילתו של אדם ותענוגיו בעה"ז שלא יהיה רק כדרך אורח המתאכסן והסוסים קשורים בעגלה ללכת אותו האורח מקצר בתענוג חוטף ואוכל ושותה וממהר כך לא יעשה אדם סדר וישיבה בזה העולם אלא הכל יהיה לו דרך עראי ומהירות כאורח נטה ללון:

או בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע נראה דהכי פי' או בר תלתין ותלת ונכנס ברביעי הוה או בר תלתין וארבע ונכנס בחמישי דמספקא ליה אם נחשב לו לבלעם במנין חייו מקצת שנה ככולה כדאשכחן בדור המדבר או לאו דאם נחשב לו מקצת שנה ככולה א"כ צריך לומר דטפי מבר תלתין ותלת ונכנס ברביעי לא הוה דאי הוה בר תלתין וארבע ונכנס בחמישי נמצא מחצה ימיו כיון דמקצת שנה ככולה ואם אין נחשב לו מקצת שנה ככולה איכא למימר דטפי מבר תלתין וארבע לא הוה ארא הקב"ה ליבא בעי שהכל תלוי בלב כי בו משכן הנשמה וכל האיברים גרירי בתריה וכל העוסק בתורה ומצות ואין לבו לשמים הרי הוא כגוף בלא נשמה ונמשל כבהמות נדמו והיינו דאמר בפ"ב דפרקי אבות רואה אני את דברי ר' אלעזר בן ערך שאמר לב טוב מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם:

רב אשי אמר נצטרע לפי שסיפר לשון הרע כדאמר לעיל ועונש מספרי לשון הרע צרעת כדאמר בערכין על שבעה דברים נגעים באים וחד מנייהו על לשון הרע ולהכי נקט מצורע לשון מוציא רע אחד ששיכח תלמודו ואחד ששרף נשמתו דאי לאו דשכח תלמודו תחילה לא היתה האש שולטת בנשמתו כדאמרינן בפ"ג דחגיגה תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן ק"ו מסלמנדרא שהיא תולדת האש הסך מדמה אין אור שולטת בו ת"ח שגופן אש דכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' עאכ"ו. ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להיות מדרס לכף רגלי הצדיקים וכדאמרינן בפ"ק דר"ה פושעי ישראל בגופן לאחר שנים עשר חדש נשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשין אפר תחת כפות רגלי הצדיקים שנא' ועסותם רשעים וגו':

דף קו מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד לפי שכשם שהאבות הן הן המרכבה והן שלשה רגלי הכסא כך דוד גם הוא נעשה רגל רביעי לכסא כמ"ש בשערי אורה וזהו מה שאומרים בא"י מגן דוד וכיון דהאבות הן הן רגלי הכסא לכך אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב כביכול כאלו כסא כבודו יתברך מתקיים על ידיהם ועל דרך שכתב בזוהר פרשת תרומה זה לשונו רזא דא אוליפנא דכורסייא קדישא לא מיתתקן לעילא אלא מגו תיקונא דבני עלמא כד אינון זכאין וחסידין וקרא נמי כתיב רוכב שמים בעזרך וההפך צור ילדך תשי ולכך דוד נמי כיון שנעשה גם הוא רגל רביעית לכסא אמר מפני מה אין אומרים אלהי דוד דומיא דאבות ולפי זה ניחא מה שנאמר בפרשת העגל ויחל משה את פני ה' אלהיו ולא נאמר את פני ה' אלהים ונראה משום דבשעה שחטאו ישראל בעגל התישו כח של מעלה כביכול שע"י החטא מתישין כחו ית' כמו שהארכתי בזה בפ"ק דבבא בתרא ולולי תפילתו וזכותו הגדול של משה כביכול היו רגלי הכסא מתמוטטין נמצא כי בשעה ההיא נעשה משה רגל למרכבה העליונה ולכך נקט הכתוב ויחל משה את פני ה' אלהיו שייחד הקב"ה את שמו עליו באותה שעה כמו על האבות כיון שכסא כבודו ית' היה מתקיים על ידו בעת ההיא וכן משמע קצת מלשון מדרש רבה פ' תשא דאיתא התם וידבר ה' אל משה לך רד באותה שעה בקש משה לירד ומצא מלאכי חבלה ונתיירא מהן ולא ירד שנא' כי יגורתי מפני האף והחמה מה עשה משה הלך ואחז את הכסא שנאמר מאחז פני כסא וגו' מדקאמר הלך ואחז את הכסא ולא קאמר הלך ואחז בכסא כדנקט בפרק ר"ע אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה משמע כדפירשתי דהתם אחז את עצמו בכסא מיראת המלאכים אבל הכא אדרבא ראה שהכסא מתמוטט כביכול בעון העגל הלך ואחז את הכסא שלא יתמוטט שע"י תפלתו וזכותו הגדול העמיד את המרכבה ונעשה רגל לכסאו יתברך ולפ"ז יש לפרש הא דאיתא בפ' אין עומדין ואעשה אותך לגוי גדול וגו' זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך א"ר אליעזר אמר משה לפני הקב"ה ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד בפני כעסך כסא של רגל אחד היאך יכול לעמוד לפני כעסך נראה דלכך המשיל הענין לכסא ולא לשלחן וכיוצא בו רמז דה"ק משה לפני הקב"ה מה אתה אומר ואעשה אותך לגוי גדול ומה כשיש למרכבת כסא כבודך שלש רגלים אינו יכול לעמוד כביכול בעת כעסך כשלא יהיה למרכבת כסא כבודך רק רגל אחד לא כ"ש ומהאי טעמא א"ש נמי הא דכתיב גבי פנחס תחת אשר קנא לאלהיו ולא כתיב לאלהים לפי שהקב"ה ייחד אז שמו עליו ונקרא אלהיו דומיא דמשה דכתיב גביה את פני ה' אלהיו לפי שנתחייבו ישראל כלייה באותו שעה ולולי זכותו של פנחס שמסר נפשו על ישראל ואמר אין כאן אדם שיהרוג ויהרג כדאיתא בספרי היו מתו כולן כמו שנאמר ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי ונעשה הוא רגל לכסאו ית' באותו שעה שהעמיד את הכסא בזכותו ותפילתו לכך כתיב גביה תחת אשר קנא לאלהיו שייחד הקב"ה את שמו עליו דומיא דאלהי אברהם וכו' ונראה דהיינו הא דכתיב גבי אלישע כשחצה את הירדן ויאמר איה ה' אלהי אליהו אף הוא לכך ייחד את שמו ית' על אליהו וקראו אלהי אליהו לפי שפנחס הוא אליהו וכבר ייחד הקב"ה שמו על פנחס מדכתיב תחת אשר קנא לאלהיו כדפרישית ועוד נראה לפרש דלכך אמר הכתוב ויחל משה את פני ה' אלהיו ולא כתיב ה' אלהים דאיתא במדרש ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק וכו' וכיון שאמר לו הקב"ה למשה ועתה הניחה לי ואכלם וא"ת מה אעשה לשבועת אבות ואעשה אותך לגוי גדול שאתה מזרעם נתקיים בו ג"כ ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם בשעה שאמר לו ואעשך לגוי גדול דהיינו שיאמרו אלהי אברהם ולכך כתיב ויחל משה את פני ה' אלהיו שייחד הקב"ה שמו עליו כמו שייחד שמו על האבות שהבטחת הקב"ה אפילו על תנאי מתקיים כדאיתא בש"ס דלכך יצאו ממשה ששים ריבוא לקיים בו מה שהבטיחו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול:

ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית וא"ת אמאי נקט שהיתה ראויה לו מששת ימי בראשית והלא אין הגזרה יוצא מאתו ית' אלא ארבעים יום קודם היצירה כדאיתא בפ"ק דסוטה ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ועוד דקאמר כי אני לצלע נכון אמאי קראה בלשון צלע והלא אין שום אשה נבראת מן הצלע כי אם חוה אשתו של אדם הראשון. ועוד דאמר בסמוך ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה אמאי נקט לשון פגה הל"ל אלא שנשאה קודם זמנה ויש לפרש לפי שכתב בספר הזוהר כי נשמתו של אדם הראשון נתגלגלה בדוד ונתן סימן אד"ם נוטריקון אד"ם דו"ד משי"ח. ונראה לומר דכשם שנשמתו של אדם היתה מגולגלת בדוד כך נשמתו של חוה היתה מגולגלת בבת שבע אשתו ויש כדמות ראיה לזה דלכך נזדמן לקרות שמה בת שבע רמז לאותו מעשה שעשתה שהאכילה לאדם מפרי העץ שנקראין בת שבע והביאה שבעה ימי אבלות לעולם כדאיתא במדרש בראשית רבה מה היתה אותה תאנה ר' אבין אומר ברת שבע דאמטיית שבעה יומי