תורת חיים חלק א עא

ונראה לפי שמחלת מצרים לא הוה אפשר להרפא שנאמר יככה ה' בשחין מצרים ובגרב ובחרס ובעפולים אשר לא תוכל להרפא לכך הבטיח הכתוב שלא ישים עלינו מחלת מצרים אשר אין לה רפואה כי אני ה' רופאך שאם יזדמן איזה מחלה כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא אז ארפאך:

שטיפה של גשמים בעה"ז אבל לעתיד כתיב וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' וצמחי ג"ע לא היו צריכין לא גשמים ולא עבודה כמ''ש הרמב"ן ז"ל גבי ויטע ה' אלהים גן בעדן שגזר בהן השם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם לא יזקין בארץ שרשם וכו' ולעיל נמי קאמר עתיד להוציא נחל מבית קדשי הקדשים לא יבול עליהו ולא יתום פריו וגו':

כלום גדול עוני מס' רבוא שעתידים לחטוא לפניך וכו' לא ידענא מי גילה לו לאותו רשע נבואה זו. ושמא י"ל בשעה שאמר לו הקב"ה קול דמי אחיך צועקים אלי דמו ודם זרעיותיו שעתידין לצאת ממנו גילה לו גודל חטאו שהיה הבל ראוי לצאת ממנו יותר מס' רבוא שהרי לבסוף יצאו ממנו בגילגול ע"י משה שנאמר ובני רחביה רבו למעלה למעלה מס' רבוא דמשה היינו מש"ה ש"ת הב"ל כמ"ש הזוהר וגילה לו הטעם שהיה ראוי לכך והוא בשביל ס' ריבוא שעתידין לחטוא וע"י כן יבטיחנו נעשותו לגוי גדול ועצום ממנו ולהכי א"ל כלום גדול עוני מס' ריבוא וכו' א"נ ספרו של אדה"ר חזיא ליה שהיה כחוב בו דור דור ודורשיו וכו':

טעו וראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה וכו' שכל האצטגנינים טועים רואים ואין יודעים לפרש הדבר על בוריו ונראה דלהכי אמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ואחז"ל אף על המצרים גזר יום שנולד משה אמרו לו אצסגניניו היום נולד ואין אנו יודעים אם ממצרים אם מישראל וכו'. ולכאורה קשה מהיכא תיתי שמושיען של ישראל יולד ממצרים אלא לפי שבתיה בת פרעה גידלו והמגדל את בן חבירו כאלו ילדו כמ"ש חז"ל לכך טעו האצטגנינים שלא הבינו הדבר על בוריו סבורים היו שיולד ממש ממצרים:

כיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא סברי כו' מדכתיב תרתי זימני ושב לב העם וגו' ושבו אל רחבעם ותו דמעיקרא כתיב ושב לב והדר קאמר ושבו והפסיק הענין דקאמר והרגוני לכך דריש הכי דמעיקרא לא ישובו ממש אלא בלבם דכיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא סברי בלבם איהו מלכא ואנא עבדא ואי יתיבנא יאמרו מורד במלכות אנא וקטלין לי ואזלו בתריה ממש במעשה וזהו שאמר והרגוני ושבו אל רחבעם והיינו גסות הרוח דאי נמי הוו סברי בלבם הא מלכא והא עבדא מאי הוי כיון דלא עבדי עובדא אלא גסות הרוח היתה בו דלא הוי מצי למיסבל שיאמרו בלבם דאיהו עדיף מיניה דף קב רבא אמר חותמו של אחיה השילוני ראה וטעה נר' דיש רמז להך מילתא בהאי קרא מדכתיב לא סר מעל חטאת ירבעם אשר החטיא חטא"ת ירבע"ם אש"ר החטי"א ראשי תיבות אחיה אבל בכל שאר מלכי ישראל אשר הלכו בחטאת ירבעם שינה הכתוב ולא נמצא רמז זה:

לאחר עשרים וארבעה דורות נגבה פסוק זה לפי שנאמר פוקד עון אבות על בנים על בני בנים וגו' ואמרו חז"ל כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן וכן ת"א על בנין מרדין והטעם נראה משום דזימנין האב חוטא ואין הקב"ה פורע ממנו את הכל אלא הוא ית' ברחמיו מסלק החטא ההוא לצד אחר כאלו נשכח ממנו כביכול וכשרואה אחד מבני בני בניו אוחז מעשה האב בידו חוזר וניעור החטא הקדום ונזכר לפניו ית' וכיון דברא כרעא דאבוה הוא פורע לו ית' גם את חטא האב וזה טעם שבעתים יקם קין לפי שצפה יתברך שיעמוד ממנו בדור שביעי תובל קין שאחז מעשה קין בידו דלכך קל תובל קין שתובל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים כדפירש"י ז"ל ולהכי חזר וניעור אז ונזכר לפניו ית' חטאו של קין שהרג את הבל ונעשה בו נקמה. וכן כשעשו ישראל את העגל נשמר העון לדורות ונעשה כשכחה לפניו שנ' גם אלה תשכחנה ואמרו חז"ל שהוא רמז לאלה אלהיך ישראל וקודם החורבן אחזו ישראל מעשה אבותיהן בידיהן דעיקר החורבן בשביל שעבדו עבודת כוכבים ומזלות היו כדמוכח קראי ואמרו במדרש שלא הניחו תלם שלא העמידו בו צורת כוכבי' לכך חזר וניעור ונזכר לפניו אז מעשה אבותיהן דהיינו חטא העגל שעשו ונפרעו גם מעשה העגל ולהכי כתיב בכולן לשון פקידה פוקד עון אבות וביום פקדי ופקדתי קרבו פקודת העיר דהיינו לשון זכירה דקודם שחוזר וניעור ע"י הבנים נעשה לפניו ית' כשכחה כביכול ועוד נראה לפי שחורבן הבית נעשה על שהרגו את זכריה בן יהוידע בבית המקדש שהיה כהן ונביא וכאשר ראה הקב"ה את המעשה הרע ההוא נזכר כביכול מה שרצו ישראל לעשות מעשה כזה באהרן הכהן עד שהוצרך לעשות את העגל כדאיתא בפ"ק וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ראה חור שזבוח לפניו אמר אי לא שמענא השתא עבדו לי כדעבדו בחור ומקיים בי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא מוטב דליעבדו לעגל וכו' וכיון שע"י הריגת זכריה נזכר לפניו ית' מעשה העגל לכך נענשו אז על מעשה העגל:

אמר לו מי בראש בן ישי בראש והקב"ה באחרונה דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא שהמלך עובר באחרונה שנא' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש ואחר האש קול דממה דקה וכדאשכחן בעובדא דרב ששת בפ' הרואה. ונראה דהיינו הא דכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים ארצות החיים היינו ג"ע התפאר דוד עצמו שיטייל ויתהלך בג"ע לפני ה' לפניו ית' וקודם לו כדאמר הכא בן ישי בראש:

אמר ליה מהיכא דקדים בישולא תימא דלא ידע רב אשי הך מילתא ועוד דאמר ליה מאחר דחכימת כולי האי משמע שהיא חכמה גדולה ולכאורה דבר קל ופשוט הוא. ונראה דאע"ג דצריך לברך על הפת ברכת המוציא משום דאסור ליהנות בלא ברכה מ"מ יש רמז גדול בפרוסת המוציא שצריך האדם להפריש ראשית ולפרוס מן הככר השלם פרוסה אחת לשם ה' ולברך עליו כשם שמפרישין ראשית לה' בשאר כל מלאכותיו ביכורים מן הקמה ותרומה מן הדגן וחלה מן העיסה ככה מפריש ממנו ראשית לשמו יתברך אחר האפייה ולהכי הבוצע חותך מעט תחילה ומברך ופורס ואוכל מן הפרוסה ונותן ממנה אל המסובים אבל לא יברך על כל הפת בכלל ויאכל ויתן ממנו להמסובים דראשית בעינן ששירים ניכרין דומיא דביכורים ותרומה וחלה דקרוין ראשית ביכורים ראשית ביכורי אדמתך תרומה ראשית דגנך חלה ראשית עריסותיכם ותנן בפ"ק דחלה האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת דראשית כתיב בהו ששיריה ניכרין כדאיתא בפרק ראשית הגז ה"נ אחר האפייה כשרוצה לאכול מפריש בראשית הפת לשם ה' ומברך עליו ובזה פוטר כל שאר הפת דומיא דתרומה וחלה. ולהכי נראה דאפילו בשבת וי"ט דאינו חותך בככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלמות מ"מ צריך לעשות תחילה רושם בככר עם הסכין כפי שיעור הפרוסה שיפרוס ויברך כי היכי דליקום הברכה על אותו מקצת שנרשם דראשית בעינן ששירים ניכרים וכן העולם נוהגין בשבת וי"ט עושין כמין רושם בככר תחילה והטעם כדפי' ואע"ג דבכל הברכות מברכין עובר לעשייתן הכא שאני דכיון דבעינן ראשית ששיריה ניכרים בעינן שיהיו ניכרין בשעת הברכה כי היכי דלא תיקום הברכה על כל הלחם ולא יהי' שיריה ובהכי ניחא פסקי הטור דגבי בדיקת חמץ כתב וקודם שיתחיל לבדוק יברך וכן גבי תקיעת שופר כתב וקודם שיתחיל לתקוע יברך וגבי הפרשת חלה כתב ובשעה שמפריש יברך אלא משום דבעינן ראשית ששירים והיו נכרין בשעת ברכה לכר אין לברך אלא בשעה שקוצץ החלה מן העיסה ולפי מה שפירשתי ניחא הא דאע"ג דאין לפרוס יותר מכביצה כמ"ש הטור אפ"ה כשאוכל עם הרבה בני אדם מותר כדי שיתן מן הפרוסה לכל אחד ולא אמרינן שיפרוס כביצה ויתן להם משאר הפת אלא לפי שצריך ליתן להם מאותה פרוסה שהפרישה לשם ראשית לה' כיון דפריסת המוציא ראשית הוא שצריך להפריש ראשית הפת לשמו ית' ולברך עליו כביכורים ותרומה וחלה לכך צריך לחתוך הפרוסה מהיכא שמקדים לאפות דאז הוי ראשית גמור דומיא דביכורים שאחז"ל אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאינה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זו ביכורים דמצוה מן המובחר להביא ממה שמתבכר ומתבשל תחילה ולהכי א"ל מהיכא דקדים בישוליה ואפי' אי גרסינן מהיכא דקרים בישולא מ"מ היינו הך דמקום שנקרמים פני הפת יפה יפה הוא המתבשל ונאפה בתנור תחילה והוי ראשית גמור ונראה דהיינו טעמא דאיתא בפרק כיצד מברכין דמצוה מן המובחר לבצוע על פת שלמה משום דאז מפריש שפיר ראשית הפת אבל כשנחתך ממנה ככר שיריים הוא. ונראה דהיינו הא דאיתא התם אמר רבי ירמיה בר אבא כתנאי תורמין בצל קטן שלם אבל לא חצי בצל וכו' מייתי ש"ס ראיה מתרומה אפרוסת המוציא משום דחד טעמא אית להו דתרוייהו משום דראשית לה' בעינן כדפירשתי ולהכי קיימא לן דאפילו פרוסה של חטין ושלמה של שעורין מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע כדי לקיים מצות ראשית מן המובחר בשלמה. וטעם הפרשת ראשית לה' ידוע כי בזה נותן שבח והודאה לה' רמז שהוא ראשון ואין ראשית לראשיתו לכן כל ראשית לה' וזה טעם בכור אדם ובכור בהמה וראשית הנז ולפי שהוא ית' ראשון ואחרון לכך מפרישין מן הקמה ג"כ אחרי הקמה לה' דהיינו פאת השדה ומן הדגן תרוש ויצהר מדה האחרונה דהיינו המעשרות דהי' הוא אחרון במספר דמשם ואילך המספר חוזר לתחילתו ולהכי אסור להפריש מעשר קודם לתרומה כיון שהן רמז לו ית' שמו שהוא ראשון והוא אחרון ואפשר היינו נמי טעמא שצריך לשייר פת על שלחנו לברך עליו ברכת המזון ברכה אחרונה כשם שמברכין עליו בראשונה שכל זה הוא רמז לו ית' שהוא ראשון ואחרון דהיינו דא"ל רב אשי מאחר דחכימיתו כולי האי וידעיתו טעם גדול זה דבעינן למשרי המוציא מהיכא דקדים בישולא דוקא רמז לו יתברך שהוא ראשון ומבלעדיו אין אלהים א"כ מאי טעמא פלחיתו לעבודת כוכבים ומזלות וכיון דפרוסת המוציא היא חלקו ית' לכך כתב הב"י ס"ס קס"ז בשם הכלבו דנהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועוף ולא עובד כוכבים ומזלות מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא וב"י כתב דאין לדבר סמך כלל ולפי מה שפירשתי ראוי ונכון הוא. ומהאי טעמא נראה מה שצריך ליתן עשר אצבעות על הפת בשעת ברכת המוציא הוא נגד עשר הפרשות שמפרישין ממנו לשם ה' ביכורים לקט שכחה ופאה תרומה מעשר ראשון מעשר עני חלת האור חלת הכהן ופרוסת המוציא כדפירשתי. וטעם עשר הפרשות נגד עשר ספירות. וגם עשר אצבעות הן נגד עשר ספירות כמו שכתב בספר יצירה. ועוד טעם אחר נראה מה שצריך האדם לבצוע על ככר שלם דוקא לפי ששלחנו של אדם דומה למזבח כמ"ש חז"ל שמכפר עליו כאלו הקריב קרבן על המזבח וידוע שכל מעשה המזבח הוצרך להיות שלם בתכלית השלמות המזבח שנאמר אבנים שלמות הקרבן שמקריבין עליו מום פוסל בו ואפי' כהן המקריב הוצרך להיות תמים בלא מום לכך גם הלחם שאדם בוצע עליו כיון דלחם עיקר סעודה היא ודמיא לקרבן הנקרב על גבי המזבח צריך להיות שלם ולא פגום וחסר ונראה דלכך הקפידו חכמים ואמרו שגם הכוס שמברכין בו על המזון צריך להיות שלם וכך היין שבתוכו צריך שלא יהיה פגום וצ"ל מלא על כל גדותיו דכיון דדמיא למזבח צ"ל הכל בשלמות דומיא דמעשה המזבח:

מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתים שנה מפני שכיבד את התורה שניתנה בעשרים ושתים אותיות רמז לדבר בי מלכים ימלוכו ב"י בגימטריא אחאב:

שנאמר ויאמר ה' מי יפתה את אחאב וגו' לפי שעונותיו וזכיותיו שקולין היו לכך כתיב ברישא דקרא וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו ואמרו חכמים אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה דהוה ליה פנים לכאן ולכאן כיון דשקול היה ואמר הקדוש ברוך הוא מי יפתה את אחאב כלומר מי יוכל למצוא בתוך עונותיו עון חמור שיכריע את הכף לחובה ועל ידי כן תהיה היכולת בידו לכתותו שיעלה ויפול ברמות גלעד ויאמר זה בכה בעבירה פלונית וזה אומר בכה בעבירה פלונית ויצא הרוח ויעמוד לפני ה' ויאמר. אני אפתנו פי' בעבירה שעשה בי שהרג אותי אפתנו ויאמר תפתה וגם תוכל