תורת חיים חלק א סט

בלא רשות ולכך היה רשב"י בטוח שיהיה הוא ובנו מהם כיון שהיו במערה כמה שנים ולא שתו לבם לשום עסק כי אם לעבודת האלהים:

מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן כו' נראה דהיינו מה שאמרו חז"ל שכל המועדות עתידות בטלות מלבד ימי הפורים וכן יסד הפייט ביוצר פ' זכור ויליף לה מדכתיב וזכרם לא יסוף מזרעם לפי שגאולה האחרונה תהיה דוגמת גאולת פורים מה התם ע"י גזרותיו של המן חזרו ישראל בתשובה ונגאלו כמו שאמרו חכמים גדולה היתה הסרת טבעת ממ"ח נביאים וכו' כך גאולה העתידה יעמוד שלטן שגזרותיו קשות כהמן כו' וכיון שגאולות הללו דומות זו לזו יזכרו הכל לעתיד את ימי הפורים ויאמרו כי הגדיל ה' לעשות עמנו כאשר עשה עם אבותינו וזהו שאמר הכתוב וזכרם לא יסוף מזרעם. דף צח אף ת"ח שכתוב בהן שלום לאוהבי תורתך אין שלום מפני צר פירש"י ז"ל מן היצה"ר טעמא דמלתא נראה משום דשני הפכים כשפוגעין זה בזה והאחד צריך להסתלק עצמו מפני חברו אז בשעת סילוקו מתגבר עצמו דלהכי קודם שיאיר היום חשכת לילה מתגברת וכן קודם יציאת הנשמה יום או פחות נראה החולה כבריא משום דאז הבריאות מתגברת לכך גם לעתיד כיון שיתבטל היצה"ר ויסתלק מן העולם מפני יצה"ט יתגבר עצמו קודם סילוקו וילחם אף בת"ח שכתוב בהם שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול שאין היצה"ר הנקרא מכשול שולט בהן לפי שהתורה תבלין ליצה"ר ודרכו להסתלק בשעוסקין בתורה כמ"ש אי אזיל מוטב ואי לא יעסוק בתורה אפ"ה קודם סילוקו מן העולם יתגבר עצמו ולא ישגיח בהן ומהאי טעמא נראה מה שאמרו בעקבות בן דוד חוצפה ישגא ונערים ילבינו פני זקנים בת קמה באמה וכלה בחמותה ופני הדור כפני כלב וכו' כדאמר לעיל משום דאז יתגבר היצ"ה וישלוט הרבה:

או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב דאיתא במסכת חגיגה אשר קומטו בלא עת אלו תתקע"ד דורות שהעבירן הקב"ה וכו' מה עשה עמד ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור וכי האי גוונא אמרו חז"ל גבי צדיקים דכתיב כי לה' מצוקי הארץ וישת עליהם תבל ראה הקב"ה שהצדיקים עתידין להיות מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור הרי שבכל דור ודור עד ימות בן דוד שיתחדש העולם שתל הקב"ה חלק אחד מן הרשעים וחלק אחד מן הצדיקים לפיכך כאשר נר' דור שכולו זכאי או כולו חייב ודאי כבר נגמר חשבון הדורות הראויין להיות עד ימות בן דוד כיון שאין בו חלק מן הרשעים או מן הצדיקים כלל ואם כן בן דוד בא:

זכו עם ענני שמיא פירש"י ז"ל במהירות לא זכו עני ורוכב על החמור בעצלות נראה דבהכי ניחא קרא דבעתה אחישנה והכי קאמר בעתה דהיינו בזמן הגאולה אחישנה להביאו עם ענני שמיא ולא בעצלות על החמרור ופשטא דקרא כשזכו איירי דרישא דקרא ועמך כלם צדיקים:

איהו שרי חד ואסר חד אמר דלמא מיבעינא דלא מיעכב תימה כי נמי מיעכב פורתא כדי קשירה נגע א' שהוא כהרף עין מאי הוי וי"ל דאיתא במדרש הביאו רש"י ז"ל בפ' בא ויהי בעצם היום הזה מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עיכבן המקום כהרף עין והטעם לפי שישראל לא היו ראויין להגאל מצד מעשיהן ולא נגאלו אלא מפני שהזמן גרמה שנאמר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים שהגיע השעה שקבע לגאלם ואלו עבר הזמן אפילו כהרף עין מיד היה מקום למקטריגים שלמעלה לקטרג עליה' אלו עבדו כוכבים ומזלות ואלו עבדו כוכבים ומזלות והיינו דאיתא במדרש ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון שכינה פי' השכינה היתה ממהרת מפני המקטריגים להוציא באותו הרף עין שקבע להן והיינו נמי טעמו של בן דוד שהוא חושש לעכב אפי' כדי קשירת נגע א' כשיגיע הזמן כדי שלא יעבור זמן הקץ מפני המקטריגים שלמעלה משום דאמרינן לעיל שאין בן דוד בא אלא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב לפיכך אף על גב שעדיין מנוגע הוא ומחולל מפשעינו אפילו הכי חושש שמא דור שכולו חייב הוא ויהיו נגאלין מצד הזמן לא בשביל מעשיהן לכך הוא ממהר שלא יעבור הזמן רגע אחד שלא יקטרג על מעשיהן כשיעבור הזמן ונר' דהיינו הא דאמ' לעיל תכח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע הקץ ולא בא שוב אינו בא משום דאינהו סברי דכיון דעבר הזמן שקבע שוב אין א''ר תקנה מפני המקטריגים:

א"ר יוחנן פמליא של מעלה ופמליא של מטה פירש"י ז"ל מלאכים וישראל וא"ת מלאכים מה עבידתייהו שיתהפכו פניהם וי"ל דאיתא במדרש רבה ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להן הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וגם לעתיד לא יניחן הקב"ה לומר שירה לפניו כיון שנצטער על אבדן מעשי ידיו כדאמר הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי כו' ונראה דהיינו הא דאיתא בפ"ק דברכות שלשה משמרות הוי הלילה ועל כל משמר יושב הקב"ה ושואג כארי אוי שהחרבתי את ביתי וכו' טעם מה שצועק על כל משמר לפי שהמשמרות הן עבודת שיר המלאכים נחלקין לג' כיתות כת אחר כת ומיום שחרב המקדש יש עצבות לפניו ית' לכך כל כת וכת כשרוצין לשורר לפניו ית' הוא שואג על חורבן ביתו כאלו אין קול ערב לפניו:

משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאורה וא"ת מאי קשיא ליה דאיצטריך לאתויי משל זה וי"ל דקשיא ליה אמאי קאמר קרא למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור הא פשיטא דכולי אור הוא כדמייתי בסמוך מדכתיב ועליך יזרח ה' וגו' לכך מייתי משל לתרנגול ועטלף דודאי יום ה' כולו אור הוא אלא לפי שיתבטלו אז חמה ולבנה כמ"ש וחפרה הלבנה וגומר והיה ה' לאור עולם ואין העובד כוכבים ומזלות יכולין להסתכל באור כבודו ית' מחולשת ראות עיני שכלם שלא קיימו התורה והמצות דומיא דעטלף והוא עוף הפורח בנשף מפני שאינו יכול להסתכל באור השמש ובחשכת הלילה הוא מצפה לאור כי גם החשכה קשה לו ואמר לו התרנגול אתה למה לך אורה כיון שאין אתה יכול להסתכל בו והיינו דמייתי ראיה מקרא דכתיב כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' דכיון שיתבטלו חמה ולבנה לעתיד והעכו"ם אין יכולין להסתכל באורו יתברך על כרחיהם החשך וערפל יכסה אותם. דף צט שכבר אכלוהו בימי חזקיה לפי שנעשו בימיו נסים גדולים כמו שעתיד להיות בעת הגאולה ולהכי אמרינן לעיל בקש הקב"ה לעשות מחזקיה בן דוד ומסנחריב גוג ומגוג:

מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד מרוב קדושתן של בעלי התשובה וכדאמרי' בפ' הספינה שכל צדיק נכוה מחופתו של חבירו שגדול ממנו והטעם לפי שבעלי תשובה כיון שטערו טעם איסור קשה עליהן לפרוש ולקיים המצות וטורחן מרובה לכך שכרן יותר מרובה ועוד נר' ידוע דגדולה מצות עשה ממצות לא תעשה דלכך היא דוחה אותה והטעם לפי שאינו דומה המקיים את המצוה דשב ואל תעשה שאינו טורח עצמו למקיים את המצוה בקום ועשה כיון שהוא טורח עצמו לעשות אותה לכך צדיק גמור כיון שאינו מקיים מצות לא תעשה שבתורה אלא בשב ואל תעשה אין שכרו מרובה כמי שעבר עליהן ועשה תשובה ומעשה סיגופים עד שנחשב לו כאלו קיים אותן דנמצא כאלו קיים אותן בקום ועשה:

זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית לפי שהתורה נדרשת בשבעים פנים והן יינה של תורה דהיינו תמצית סודותיה לכך גם השכר הבא ממנה הוא יין שניתן בשבעים אותיות בין לרשעים בעה"ז על מצות מועטות שעושין כדאיתא בפ' בן סורר ומורה לא נברא יין בעה"ז אלא לנחם את האבלים ולשלם שכר לרשעים בעה"ז שנא' תנו שכר לאובד בין לצדיקים בעה"ב כדאמר הכא ששכרן הוא היין המשומר בענביו כי זה לעומת זה הוא יין גופני לגופות הרשעים בעה"ז ויין רוחני לנשמותיהן של צדיקים בעה"ב ולפי שיין גופני דהיינו שכרן של רשעים הוא כדי להאבידן כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לכן אמרו בפרק בן סורר שלש עשרה ווין נאמרו ביין ההיפוך של יין רוחני דהיינו שכרן של צדיקים בעה"ב שהוא ג"כ במספר י"ג כדאיתא במ"ר דלר' אבהו אחוו ליה בשעת פטירתו תלת עשרה נהרא אפרסמונא ורשב"י הוה יתיב אתלת עשרה תכתכי דפיזא והוא כמנין אהב"ה רמז לצדיקים העובדין מאהבה. ונראה דהיינו הא דאיתא בפרק הרואה ומייתי לה בספר הזוהר סוף פ' וישב תנינן האי מאן דחמי ענבין חוורין בחלמא סי' יפה לו אוכמין סימן רע לו משום דענבים לבנים רמז לשכר העה"ב שכולו לבן כידוע והראו צו שהוא בן עוה"ב אבל ענבים שחורות רמז לשכר העוה"ז שכולו שחור וחושך. והיינו נמי דאיתא בפ' הרואה כל מיני משקין יפין לחלום חוץ מן היין יש שותיהו וטוב לו שנ' ויין ישמח לבב אנוש ויש שותיהו ו ע לו שנאמר תנו שכר לאובד וגו' רמז שאם צדיק הוא מובטח לו שהוא בן עה"ב ואם לאו הרי הוא בן עה"ז. ונראה דהיינו מ"ש בש"ס שעל כל כוס היו אומרים חמרא וחיא לפום רבנן רמז להם שלא יקבלו שכרם בשתיית היין בעה"ז אלא יזכו לב' שלחנות לשתות נמי מן היין השמור בענביו שהוא סוד עה"ב חיי' נצחיי' וזהו חמרא וחיא והשת' ניחא הא דקאמר לפום רבנן דמה ענין החיים אל הפה אלא הוא רמז לשתיית יין חיים המשומר בענביו. והיינו דתניא ושמתם נמשלה ד"ת לסם וכו' וקאמר עלה רבא למיימינים בה סמא דחייא למשמאילים בה סמא דמותא לפי שהיין כמו סם הוא כדאמרינן בפרק חזקת הבתים באתר דלית חמרא תמן מתבעו סמנין לכך קאמר למיימינים בה סמא דחייא רמז ליין המשומר שהוא סוד החיים למשמאילים בה סמא דמותא רמז ליין גשמי שהוא סוד המיתה לפי שהביא מיתה לעולם כמ"ד גפן היה זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית בפ' ערבי פסחים תניא זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין אין לי אלא בלילה ביום מניין וכו' וכתבו שם התוספות דזכירה כתיב על היין נזכירה דודיך מיין והאי זכירה היינו קידוש ולמאי דקאמר דשכר העה"ב הוא יין המשומר נראה לפרש לפי ששבת בראשית הוא רמז לעה"ב יום שכולו שבת והוא אחד מששים בעה"ב כדאיתא במסכת ברכות וכל אדם חי יב ביום השבת לזכור את יום שכולו שבת ולהתפלל עליו כמו שאומרים הוא ינחילנו ליום שכולו שבת וזהו סוד רחיצת חמין בע"ש ומלבושי כבוד דשבת כדפירשתי בארוכה בפרק עושין פסין. וזהו סוד זכור ושמור שמור רמז לשבת בראשית שמחויבין לשומרו שלא יחללוהו במלאכה זכור רמז ליום שכולו שבת דלא שייך ביה שמירה אלא זכירה שמחוייבים לזוכרו כדפירש' והיינו דקאמר זכור את יום השבת זוכרהו על היין שע"י יין שלפניו בשעת קידוש הוא זוכר בשכר יום שכולו שבת שהוא יין המשומר רמז לזה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שצריך לזכור ביין המשומר ונראה דלהכי קיי"ל דאין מקדשין על יין מגולה אפי' האידנא דלא קפדינן אגילוי כמ"ש בטור סי' רע"ב משום דיין קידוש רכז ליין המשומר אשר אין בו גילוי כי עליו נאמר עין לא ראתה אלהים זולתך ולכך אין מקדשין נמי על יין שריחו רע אף ע"ג דטעמיה וריחו חמרא כדאיתא התם משום דיין המשומר שהוא סוד העה"ב כולו ריח טוב הוא שאין הנשמה נהנית אלא מן הריח הטוב וכיון דשבת ועה"ב זה לעומת זה הן נראה כי זהו סוד נשמה יתירה דשבת שבכל ע"ש בשעת קידוש היום מקבלת הנשמה יתרון מאור העליון שהוא סוד עה"ב ע"י השפע היורד מעולם העליון לתחתון בשעת קידוש היום כידוע וזה טעם קבלת שבת מלכתא ובזמן חכמי הש"ס היו יוצאים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא נראה שהיו יוצאים לקראת שפע שבת העליון לקבלו והוא הוא נשמה יתירה ועליו אמרו שבת אחד מששים בעולם הבא כי השפע היורד מעולם העליון דבר מועט הוא ובטיל לגביה כדבר הבטל בששים וכיון דבמוצאי שבת חוזר יתרון הנשמה למקומו כמו שאמר וינפש וי אבדה נפש וע"י כן הנשמה חלושה לכך מברכין אז על הבשמים להשיב נפש שאין הנשמה נהנית אלא מן הריח:

נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו פירש"י ז"ל מפני שהוא משים דברים בפיי תמיד כאוכף שעל החמור ועוד נראה לפי שאמר נפש עמל ולכאורה דברי תורה אין בהן עמל שאין עושה מעשה רק דברים בעלמא נינהו לכך קאמר כי אכף עליו פיהו דעקימת שפתיו הוי מעשה וכדאמרינן חסמה בקול והנהיגה בקול לוקה למ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה. ועוד נראה לפי שאמרו אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד והטעם משום דשם