תורת חיים חלק א סח

לעשות עם גוג שנאמר אז ידבר אלימו באפו:

היינו דכתיב ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו וגו' סיפא דקרא והמה נמלטו ארץ אררט נראה כי תיבת נח נשארה שמה שנאמר ותנח התיבה בחדש השביעי על הרי אררט והודיענו הכתוב כי הבנים נמלטו אל מקום התיבה לעשות שמה עכו"ם כמו שעשה אביהם:

טעין תלת מאה כודנייתא נרגא דפרזלא דשליט בפרזלא וכו' פי' נבוכדנצר רצה לכבוש את ירושלים דרך טבע בחרב וחנית ובכלי זיין רב ולכך שדר ליה לנבוזראדן תלת מאה כלומר מספר גדול של פרדות טעונין כלי זיין חשוב ברזל חדוד דשליט בפרזלא והראה לו הקב"ה כי הוא נלחם בהם בישראל ולולי כן לא יכול להם שכל כלי זיין שלו אינן חשובין לכלום ולכך כולהו בלעתינהו חד דשא דירושלים ובעי למיהדר ולא אשתייר אלא חדא מנייהו וכבשה בו לבד ולא זו בלבד אלא דמחייה בקופא ואיפתח שלא הוצרך לחתך ולשבר הפתח בחודו של אותו גרזן אלא הכה בו בקופא בלבד ונפתח ויליף לה מדכתיב בסבך עץ קרדומות דמשמע שלא הכה אלא בקופא מקום שהעץ מסתבך בקרדום רמז כי לא בכחו גבר כי אם ברצונו יתברך ולפי זה יתורץ הפסוק ועתה פתוחיה יחד בכשיל וכלפות יהלומון קשה חדא למה אמר בכשיל לשון יחיד הל"ל בכשילין או בכשילות כמו שאמר וכלפות וכן קרדומות ועוד דקאמר בכשיל וכלפות וקשה ממ"נ או הל"ל כשיל וכלפות או בכשיל ובכלפות כה"ג אשכחן בכמה מקראות כמו לעשות בזהב ובכסף ובנחושת לכ"נ דקושיא חדא מתרצת השניה דאלו נאמר כשיל וכלפות יהלומון הוה משמע שהפתחים שברו את תרווייהו הכשילין והכלפות וכן אלו נאמר בכשיל ובכלפות יהלומון הוה משמע שאלו הב' מינים שברו את הפתחים ובאמת שכל הפטישים נשתברו בפתחים אלא פטיש אחד נשתייר ושבר הפתח לכך אמר בכשיל וכלפות יהלומון ומלת יהלומון משתמע לתרי אפי וה"ק ועתה פיתוחיה יחד בכשיל וכלפות יהלומון דיהלומון קאי אכשיל ר"ל כי בכשיל נשתברו הפתחים וקאי נמי אוכלפות ר"ל שהכלפות נשתברו ע"י הפתחים וה"ק וכלפות יהלומון ר"ל הפתחים אותן והיינו ממש כמ"ש כאן שכל הפטישים נשתברו זולת א' שבר את הפתח ועוד נראה שהיה רמז להא דאיתא בבראשית רבה כיון שנברא הברזל התחילו האילנות מרתתים אמר להן מה לכם מרתתים עץ מכם אל יכנס בי ואין אחד מכם נזוק כך ישראל שהיו באותו הדור הן עצמן החריבו את ירושלים וכמ"ש ורדו בכם שונאיכם מכם ובכם שהרגו זה את זה ושפכו בקרבה דם צדיקים וכמו שהיה בחורבן בית שני שנחרב ג"כ ע"י הנהו בריוני דהוו התם כדאיתא בהנזקין ולכך נפתח בסבך עץ קרדומות רמז שהן עצמן גרמו להן דומיא דעץ שנכנס בקרדום וכמו שאמרו מיניה וביה אבא אזל נרגא וכו'. ונראה דלכך כתיב לא האמינו מלכי ארץ כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים בשערי דייקא שכל כך חזקים היו שהרי כולן תברינהו חד דשא ומה שאמר שוור בר שוור פי' שיחרב המקדש בדילוג ומהירות בו ביום ולא יעכב שאלו שהה עד למחר היה בטל חרון אפו יתברך ולא היה יכול להחריב דחרון אפו לא היה אלא אותו יום בלבד כדאיתא באיכה רבה אשר הוגה ה' ביום חרון אפו א"ר אחא יום אחד היה חרון אפו של הקב"ה וזה שנאמר ולא זכר הדום רגליו ביום חרון אפו ולכך קאמר שוור בר שוור דגם כשבא בראשונה עם סנחריב רצה להחריב מיד ולא רצה לעכב עד למחר כדאמר לעיל דאמרי ליה נשדי ביה ידא האידנא וטעם דחרון אפו יתברך לא היה אלא באותו יום לפי שביום ההוא חזרו המרגלים ובכו ישראל בלילה ההוא בכייה של חנם ונגזר עליהם בכייה לדורות כי פקד ה' עון אבות על בנים באותו יום לכך אלו שהה עד למחר נתבטלה הגזרה ומה שאמר דמטא זימנא דמקדשא חרוב והיכלא מיקלי לכאורה הוא כפל ונראה דמקדשא חרוב רמז לסילוק קדושת שכינתו יתברך משם והיכלא מיקלי כפשוטו שכ"ז שלא נסתלקה השכינה לא הוה אפשר לשלוט בו כדאיתא בפתיחתא דאיכה רבה אמר הקב"ה כ"ז שאני בתוכו אין העכו"ם נוגעין בו א"נ דמקדשא חרב רמז למקדש שלמעלה והיכלא מיקלי הוא מקדש שלמטה דמקדש שלמעלה נעשה חרב ע"י שנשרף מקדש שלמטה ואין הקב"ה בא במקדש שלמעלה עד שיבנה מקדש שלמטה ואפשר דהיינו הא דכתיב יודע כמביא למעלה וגו' כלומר כאלו הביאו הקרדום למעלה לשבר פתח ירושלים שלמעלה דהא בהא תליא דמקדש שלמעלה מכוון נגד מקדש שלמטה וירושלים שלמעלה נגד ירושלים שלמטה והיינו דאמר בסמוך גבה היכלא שבקש לעלות לרקיע אל מכון שבתו שלמעלה ומה שאמר דרכו ביה מן שמיא נקט לשון דריכה שהוא ברגלים כי המקדש שהוא הדום רגליו של הקב"ה שנאמר ולא זכר הדום רגליו ובעת החורבן בעט בו כביכול ברגליו. ועוד נראה דלהכי כתיב בסיפא דהנך קראי שלחו באש מקדשיך לא כתיב שלחו אש במקדשיך רמז שהמקדש ברח לו מן האש וגבה לעלות למעלה ומן השמים דרכוהו שירד למטה וזהו לארץ חללו משכן שמך והא דקאמר הוה קא זיחא דעחיה יליף לה משום דבתר הכי כתיב אמרו בלבם נינם יחד שרפו כל מועדי אל בארץ. אלו נהרות בבל ותרגמא צינייתא דבבלאי דקלים רעים של נהרות בבל שאין נושאין פירות. ונראה דלהכי כתיב בסיפא דקרא דעל נהרות בבל ע ערבים בתוכה תלינו כינורותינו פי' בוכים היו כשראו דקלי נהרות בבל שאין נושאין פירות והרי הן כערבי נחל שאין נושאין פירות לעולם:

שלה להו בקריבא הוא פי' כשישראל חוטאין ומרחיקין עצמן ממנו יתברך גם הוא מתרחק עצמו מהן כמ"ש אם תעזבני יום יומים אעזבך וכשהן חוזרין אליו בתשובה גם הוא חוזר אליהן שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם לכך שלח להו בקריבא הוא סבור היה שעדיין לא חטאו הרבה ולא נתרחק מהן שכל זמן שלא נתרחק מהן שומע תפילתן בעת דוחקן אע"ג שאינו עמהן שנא' קראוהו בהיותו קרוב כלומר כ"ז שלא נתרחק ועדיין קרוב הוא שלחו ליה הלך בדרך מרחוק שכבר חטאו הרבה ונתרחק מהן שלח להו אית להו צדיקים דבעי רחמי דאע"ג שנתרחק הוא שומע תפילתן של צדיקים שנאמר רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע נקט לשון שועה דרך משל אע"פ שנתרחק דלשון שועה לא שייך אלא במי שקורא מרחוק כמו ותעל שועת העיר השמים וכמו ותעל שועתם אל האלהים הדר שלח להו הדרי רשעים בתשובה ובעו רחמי וכו' דכשחוזרין בתשובה גם הוא ית' אע"ג שנתרחק חוזר אליהן כדפירשתי ושומע תפילתן דף צו ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת פשטא דקרא בבית המקדש איירי. ונראה דלכך כתיב הנופלת לשון הווה כי עוד היום היא נופלת דהיינו אותן צדיקים ות"ח שמתים קודם זמנם דשקולה מיתתן כשריפת בית אלהינו והכי איתא במדרש רבה פרשת תרומה ועשית את הקרשים למשכן למשכון שנתמשכן על חטאן של ישראל אמר משה לפני הקב"ה והלא עתיד שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש מה תהא עליהם א"ל אני נוטל מהן צדיק ומתמשכן בעדם ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה וכו' לפי שהשקר אין לו קיום והאמת יש לו קיום כמו שאמרו קושטא קאי שיקרא לא קאי לכך האמת הוא מקור החיים וז"ש ירמיה וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ובברכת התורה יסדו אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו משום דהא בהא תליא וגם חזקיה בחליו כשהתפלל על החיים התחיל ואמר אשר התהלכתי לפניך באמת כי ממנו תוצאות חיים וכל המחזיק בו מתקיים ולכך לא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה. ונראה דלהכי כל דבר שאינו מתקיים נקרא שוא ושקר כמ"ש על מה שוא בראת כל בני אדם סיפא דקרא מי גבר יחיה ולא יראה מות לפי שאינו מתקיים וסופו למות קרוי בריאת שוא דכל שוא ושקר אינו מתקיים וזה שנאמר וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו והוא מעין המתקיים ומוציא מים בלי הפסק אבל מעין הפוסק מימיו כזבים כיון שאין לו קיום ומהאי טעמא נראה הא דקרי ליה במדרש רבה פ' אמור להאי עלמא עלמא דשיקרא ולההוא עלמא עלמא דקושטא גבי הא דקאמר ליה שמואל לשאול ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד ולכך קאמר לעיל כשהאמת נעדרת בן דוד בא כי שוב אין העולם ראוי להתקיים:

שני אלפים תוהו שני אלפים תורה וכו' במ"ר פ' בראשית אמרה שבת רבש"ע לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג וכו' קאמר התם ר' דוסתאי אומר חד בשבתא תרי תלתא בשבתא ארבעתא חמשה בשבתא ערובתא שבת לית לה בן זוג לכאורה קשה מה ענין זיווג זה ומה שייכות יש להן לאחד ושני בשבת להדדי וכן שלישי לרביעי וחמישי לששי. ונראה משום דששת ימי בראשית הן נגד שיתא אלפי שנין הוה עלמא ויום השבת נגד אלף השביעי שכולו שבת כידוע ולפי ששני אלפים ראשונים ואחרונים ואמצעיים ענין אחד הן דשני אלפים תוהו וכו' ששת ימי בראשית שכנגדן נמי מזווגים הן כסדר זה אחד לשני ושלישי לרביעי וכו':

שני אלפים ימות המשיח נראה דהיינו הא דכתיב כי אני ה' בעתה אחישנה הבטיחנו כשנזכה אז כשיבא זמן הגאולה דהיינו שני אלפים האחרונים יחישנה יגאלנו בתחילתן לא בסופן ולקמן דריש לא זכו בעתה זכו אחישנה:

לאחר חמשת אלפים שנה איתמר לעיל קאי דלאחר חמשת אלפי' ומאתי' ותשעי' ואחת שנה העולם יתום:

מדת הדין מעכבת כי מיום שחרב ב"ה השיב אחור ימינו והשמאל שולטת וידוע כי שמאל הוא מדת הדין והיא מעכבת הגאולה עד שיחזרו ישראל בתשובה אז יחזיר הקב"ה וירים את ימינו וז"ש ואתה לך ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין:

תמני סרי אלפי פרסה הואי נראה דהיינו הא דאיתא בפ"ק דעכו"ם כי בלילה הקב"ה רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמנה עשר אלף עולמות שנאמר רכב אלהים רבותיי' אלפי שנאן דפרסאות שלמעלה הן עולמות דכל פרסה שמנת מיל וכל מיל ארבעת אלפי' אמה וכל אמה ד' זרת וכל זרת כמסוף העולם ועד סופו שנאמר ושמים בזרת תכן ובכל לילה הקב"ה רוכב ומטייל עם הצדיקים היושבים לפניו בתמני סרי אלפי עולמות:

אם שנים הם אני ובני הם הא דלא קאמר ואם אחד הוא משום דבבציר מתרתי לא סגי בעלמא שאין העולם מתקיים בפחות משני צדיקי יסודי עמודי עולם כי אז הקב"ה צדיקו של עולם מצטרף עמהם והוי שלשה עמודים וכן כל דבר שבעולם אומן העושה מטה וכסא שלחן ומנורה בבציר משלשה רגלים לא סגי להו ולכך אמרו על שלשה דברים העולם עומד והעולם קיים דלא סגי בפחות. ובזה ניחא דאיתא במדרש איכה רבה בשעה שקם ר' יוחנן בן זכאי לפני ר' צדוק א"ל שר קדם הדין סבא ציתרא את קאים א"ל בחייך שר אלו הוה עוד חדא דכוותיה והוי לך משריין תרתי זימני כדהשתא לא יכולין להון טעמא נמי כדפי' דאלו הוו בירושלים שני יסודי עמודי עולם כר' צדוק היה הקב"ה מצטרף עמהן והוו להו תלתא ואז היתה מתקיימת וכן בפרק במה מדליקין כשראה רבי אליעזר בר' שמעון שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה א"ל ר' שמעון אביו דיו לו לעולם אני ואתה טעמא נמי כדפי' דבשני צדיקים סגי ע"י צירוף צדיקו של עולם דהוו להו תלתא והשתא אתי שפיר גבי אברהם כשבקש רחמים על סדום לא בקש על פחות מעשרה משום דפשטא דקרא משמע שבכל פעם היה מבקש על כל חמשה מקומות כדפי' הרמב"ן ז"ל נמצא דבעשרה יגיעו לכל עיר שנים והקב"ה צדיקו של עולם יצטרף לכל אחת והוו להו תלתא בכל עיר ואז היה אפשר להן להתקיים אבל בבציר מתלתא אי אפשר דאין לך דבר עומד בפחות משלשה רגלים. ובזה אפשר לפרש הא דכתיב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו דהאבות הן הן המרכבה ועמודי ויסודי עולם וקודם שבא יעקב היה העולם מתקיים על אברהם ויצחק בלבד והקב"ה נצטרף עמהן להיות כמו רגל שלישי וכשבא יעקב לא איצטריך עלמא לצירופו יתברך כי יעקב היה רגל השלישי וזהו שאמר כי יעקב בחר לו יה לו דייקא בשבילו בחר ביעקב שיבא הוא וישלים רגל השלישי במקומו כביכול והיינו דקאמר ישראל לסגולתו לשון סגול שהן שלשה נקודות כמין רגלי החצובה כלומר דלכך בחר ביעקב כדי שיהיה הוא הסג"ול להשלים שלשה רגלים דבבציר משלשה רגלים העשויין כמין סגול לא סגי להתקיים וכי האי גונא דרשו חכמים הא דכתיב יעקב חבל נחלתו שהוא שלישי שבאבות כחבל העשוי בשלשה גדילים:

הא דעיילי בלא בר משל למלך ב"ו עבדיו ובני ביתו הרגילים אצלו תמיד יוצאים ונכנסים לפניו בלא רשות כך החסידים הגדולים יחידי הסגולה כיון שנפשותיהן דבוקות בה' בכל עת תמיד נכנסין לפניו יתברך בההוא עלמא