תורת חיים חלק א סו

ומתדבקין בה קצת וחוזרין לאחוריהן וחוזרין ושטין ומתדבקין קצת חוזרין והולכין לאחוריהן כך יעשו כל אותן אלף שנים והיינו דקאמר ושטין על פני המים כיונים דיונה המרחפת דרכה לעשות כן נוגעת ואינה נוגעת כדאיתא בפרק אין דורשין דאמר בן זומא צופה הייתי בין מים העליונים וכו' שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים כיונה זו שמרחפת נוגעת ואינה נוגעת. וכי האי גוונא אשכחן בחיות הקדש דכתיב בהו והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק ופי' שמרוב חשקם להתדבק בשכינה רצים ומתדבקים מעט ומיד שבין לאחוריהם מיראת השכינה וכך עושין תמיד והשתא ניחא הא דקאמר ושמא תאמר יש להן צער ת"ל וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא יגעו ילכו ולא ייעפו דיש לדקדק שינוי הלשון דמעיקרא אמר ירוצו והדר אמר ילכו לכך נראה שיעשו הצדיקים לעתיד כדמיון החיות שמרוב חשקן להתדבק בשכינה ירוצו ויתדבקו בה מעט ומיד ישובו וילכו לאחוריהם וככה יעשו תמיד לכך כתיב ירוצו ולא יגעו ילכו ולא ייעפו:

וקווי ה' יחליפו כח לפי שהכופרים בתחיית המתים אומרים שאין להן תקוה כדאמר שמואל בסמוך אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים שנא' העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותינו לכך צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן קווי ה' קרי להו שבשביל שהיו מקוים לתחיית המתים זכו לחיות שכל הכופר בתחיית המתים איננו חי לעתיד רבי יהודה אומר באמת משל היה הא דלא קאמר בקצרה משל היה לאשמעינן דהלכה היא דכל באמת הלכה היא כדאיתא בסוף פרק הזהב:

שנאמר ובני אפרים שותלח תימא דמאי ראיה מייתי אכתי מניין דמתים שהחיה יחזקאל הן אותן שנהרגו בגת וי"ל דיליף לה מדכתיב במתים שהחיה יחזקאל ופחי בהרוגים האלה ויחיו אלמא דהרוגים היו ובבני אפרים נמי כתיב והרגום אנשי גת משמע דהן הן מתים שהחיה יחזקאל ולכך נראה הא דגרסי' בסמוך וכתיב ויתאבל אפרים אביהם וגו' יש למוחקו ולהגיה במקומו וכתיב הכא ופחי בהרוגים האלה ויחיו דקרא ויתאבל אפרים אביהם לא איצטריך לאתויי דמרישא דקרא ילפינן לה דבני אפרים הן שנהרגו דכתיב ובני אפרים שותלח וברד וגו' והרגום אנשי גת:

אלו מתים שבבקעת דורא וא"ת לרבי יוחנן דלא מייתי ראיה מנא ליה למימר הכי וי"ל דלא איצטריך לאתויי ראיה דיליף לה מדכתיב בהו ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות אלמא דמתים שבבקעה החיה לכ"ק דאלו מתים שבבקעת דורא ואפשר לומר דיליף נמי מדכתיב ופחי בהרוגים האלה דמתים שבבקעת דורא נמי צוה המלך והרגום:

שהיו מגנין את החמה ביופיין אין זה גוזמא דהכי נמי אשכחן בריש ברכות רבי אלעזר חלש עול לגביה רבי יוחנן חזי דהוי קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא ובפרק הפועלים לייתי כסא דכספא וכו' ונותביה בין שמשא לטולא ההוא זהרורי מעין שופריה דרבי יוחנן ובפרק קמא דמגילה נמי גבי אביגיל קאמר שגילתה את שוקה והלך דוד לאורה ג' פרסאות אבל התוספות כתבו שם שהלך לאור חמימות שלה קאמר:

ששה נסים נעשו באותו היום במדרש חזית בפסוק אמרתי אעלה בתמר מייתי נמי לכולהו אלא שבמקום הומק סודו דהכא קאמר התם ונעשה נבוכדנצר אימוק סירוס משמע דחד מילתא נינהו דקרובים הם בלשון ואנבוכדנצר קאי ולא כלשון אחרון שפירש"י ז"ל דאסיד הכבשן קאי שנימק מרוב חמימות והכא קאמר דכולהו גמרא והתם יליף לכולהו מקראי:

דף צג גדורים צדיקים יותר ממלאכי השרת הכי איתא נמי בבמדבר רבה הביאו רש"י ז"ל שם כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל עתיד להיות מחיצתן של ישראל לפנים ממחיצת מלאכי השרת והן רואין אותן ושואלין מה הורה לכם הקב"ה לפי שאינן יכולין ליכנס במחיצתן וטעם הענין נראה לפי שהקב"ה אין סוף לאחדותו האציל ממנו עשר ספירות בלימה וסדרן הראשונה כתר השנייה חכמה השלישית בינה ונראה כי תמימי דרך שורש יסודם היא ספירה שנייה הנקראת חכמה ומלאכי השרת שורש יסודם היא ספירה שלישית הנקראת בינה כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ דהיינו תמימי דרך הנקראים ארץ חפץ כונן שמים בתבונה היינו מלאכי שמים כונן בבינה ונראה דלהכי יסדו לומר אשר יצר את האדם בחכמה וכן משמע בזוהר חדש פ' בראשית ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה למה ברא הקב"ה הארץ שהוא עולם השפל בסוד החכמה והשמים שהוא עולם גדול ממנו בתבונה שהוא דבר קטן מן החכמה וכו' עד והקב"ה ית' שמו ברא השמים בסוד התבונה שהוא ענין הבינה וכו' ולפיכך כאשר נשמותיהן של ישראל חוזרות להתדבק אל יסוד מחצבן דהיינו החכמה נמצא שהם לפנים ממלאכי השרת שיסוד מחצבן הבינה שהוא יותר חיצונה מחכמה ונראה דהיינו הא דאיתא בבראשית רבה אמר ר' אחא בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת אמר להם נעשה אדם א"ל אדם זה מה טיבו אמר להם חכמתו מרובה משלכם הביא לפניהם את הבהמה חיה ועוף וכו' רמז להם לפי שהאדם שורש יסודו היא החכמה שהיא לפנים מן הבינה לכך אמר להם חכמתו מרובה משלכם ועוד נראה כי זה סוד הא דאיתא בפ' גיד הנשה חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת שישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה' וגו' ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות כוונת הענין לפי שמלאכי השרת שורש יסודם ספירה שלישית נמצא שהם רחוקים ג' מעלות מה' דהיינו עילת העילות לכך אין מזכירין השם אלא לאחר שלש תיבות קדוש בינה קדוש חכמה קדוש כתר ה' צבאות עילת העילות אבל תמימי דרך שיסודם ספירה שנייה ואינם רחוקים מעילת העילות אלא שתי מעלות לכך מזכירין את השם לאחר שתי תיבות שמע חכמה ישראל כתר ה' אלהינו עילת העילות ואתי נמי שפיר לפי זה הא דקאמר התם ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר וגו' טעמא דמילתא נמי משום דכל הקרוב קרוב קודם לומר שירה והשתא כי פריך התם והאיכא ברוך ומשני ברוך אופנים הוא דאמרי ליה ופירש רש"י ז"ל שהם מכסא הכבוד עצמו לפי מה שפירשתי ניחא טפי דאופנים נמי שורש יסודם היא ספירה שנייה דהיינו חכמה כמו כתמימי דרך דגבייהו נמי כתיב וארא והנה אופן אחד בארץ וא"כ אינהו נמי בכלל ה' בחכמה יסד ארץ נינהו כתמימי דרך:

ועכשיו לא עלתה בידי אלא סנסן אחת של חנניה מישאל ועזריה נראה דלהכי כתיב אחזה בסנסניו רמז לשלשתן סן חדא משמע סניו תרתי משמע הרי תלתא ובמדרש חזית קאמר אחזה בסנסניו הדא תמרתא בדלא עבדא כלום לא פחיתא דהיא עבדה מן תלת אילנין רמז נמי לחנניה מישאל ועזריה:

כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו שנאמר והוא עומד בין ההדסים הטעם שהמשיל אותם להדסים משום שכל מי שאינו עובד כו"ם משל להדס והטעם נראה לפי שאין ההדס כשר אא"כ קיימי תלתא טרפי בחד קינא כדאיתא במסכת סוכה והוא רמז לאלוהותו ויחודו ית' ע"ד היה הוה יהיה ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים וזהו ב"ד קינא כי ג' הויות יסוד אחד להן והיינו הא דאיתא במדרש רבה פ' אמור ענן עבות זה הקב"ה היינו נמי כדפרישית ולכך המשילם להדס כיון שהם קבלו עליהם עולו ית' ויחודו שהדס נמשל בו ועוד נראה משום דדרך גידולו של הדס שמוציא שלשה שלשה עלין מתוך עוקץ א זד כדאמרינן בפרק לולב הגזול היכי דמי עבות אמר רב יהודה והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בחד קינא לכך מדמה שלשה צדיקים הללו להדס דקיימי ביה תלתא טרפי בקינא:

מלמד שעשאן כקליות נראה דהיינו שנחרך גופן ומתו אבל לא נשרף גופן לעפר דאהניא להו מאי דהוה יהושע בהדייהו דלא אתיהיב רשותא לנורא כולי האי:

יהושע איחרך איחרוכי מאניה הטעם שנחרכו בגדיו דוקא לפי שהיה לבוש בגדים צואים כדאמר בסמוך:

הכא הוו רשעים בהדיה ואתיהיב רשותא לנורא ומה שלא השיב לו מעיקרא הך מילתא משום דגבי חנניה מישאל ועזריה נמי אתיהיב רשותא לנורא שהרי נשרפו בו האנשים שהשליכו אותן לכבשן האש דכתיב גבריא אלך די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו קטיל המון שביבא דנורא לכך הוצרך למימר נמי אינהו תלתא הוו דזכותא דתלתא מהניא אפי' היכא דאיתיהיב רשותא לנורא והיכא דלא איתיהיב רשותא מהניא אפילו זכותא דחדא אבל גבי יהושע דהוו תרתי לריעותא דאיתיהיב רשותא וליכא אלא זכותא דחדא לכך איחרוכי מאניה:

אלא רמז לה שעתידין ששה בנים לצאת ממנה וכו' פירש"י ז"ל דשש גרעינין נתן לה לסימן תימא והא רישא דקרא כתיב וימד שש שעורים וישת עליה וכי שייך מדידה בשש גרעינין ועוד תימא אמאי דריש לה אסיפא דקרא דכתיב שש השעורים האלה נתן לי ולא דריש הכי ארישא דקרא וימד שש שעורים וישת עליה ועוד מנא ליה למימר שרמז לה תרתי שעתידין ששה בנים לצאת ממנה ושמתברכין בשש ברכות דלמא לא רמז לה אלא חדא שעתידין ששה בנים לצאת ממנה שמתברכין בלבד או שעתידין בנים לצאת ממנה שמתברכין בשש ברכות לכך נראה דודאי שש סאין מדד לה אלא שנתן לה עוד שש גרעינין לרמז ואותן שש סאין לא נתכווין שתטול הכל בבת אחת אלא בפעמים ושלש ולהכי לא דריש מידי מרישא דקרא דכתיב וימד שש שעורים וישת עליה דאיכא למימר שלא שת עליה אלא מקצתן ואתי לאשמעינן שסייעה להרים המשאוי על שכמה אבל מסיפא דקרא שאמרה לחמותה שש השעורים האלה נתן לי משמע שכבר היו בידה דייק שפיר וכי דרכה של אשה וכו' ומשני אלא רמז לה שעתידין וכו' דשש גרעינין נמי נתן לה לרמז ועל אותן שש גרעינין אמרה שש השעורים האלה נתן לי והשתא ניחא מה שאמרה שש השעורים האלה שש שעורים האלה מיבעי לה למימר אלא נראה שהגידה לה מאותן שש סאין ומאלו שש גרעינין לכך אמרה שש השעורים בה"א רמז לאותן שש סאין שמדד האלה היינו אותן שש גרעינין שכבר היו בידה וכיון דמספר שש גרעינין לרמז מספר שש סאין נמי לרמז לכך דריש מיניה תרתי:

רבא אמר דמורח ודאין לפי שכל מצוה יש לה ריח טוב וכל העושה מצוה אחת נשמתו קולטת הריח הטוב ההוא כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות רבי זירא אמר מהכא וירח את ריח בגדיו אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו פי' שאפי' הבוגדים מלאים מצות ויש להן ריח טוב ובפרק שני דעירובין הדוד אחד תאנים טובות אלו צדיקים גמורים והדוד אחד תאנים רעות אלו רשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברן ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידי' שיתנו ריח וכתיב נמי וריח שלמותיך כריח לבנון והוא רמז לשמלות רוחניות שעושין לאדם במעשיו הטובי' בההוא עלמא כדאיתא בחפר הזוהר וכשם שהמצות יש להן ריח טוב כך העבירות יש להן ריח רע ומסריחין כדאיתא בפרק ר"ע אמר רב ועדיין היא חביבותא גבן דכתיב נרדי נתן ריחו ולא כתיב הסריח ולפי שאותו הריח הוא דק ורוחני מאוד ובא מדבר רוחני לכך אינו נרגש לחוש הריח בההוא עלמא כי אם בעולם הרוחני בגן עדן אז הנשמה טהורה ונהנית מאותו הריח ומתלבשת בו. והיינו דקאמר רבא דבן דוד מורח ודאין לפי שמקום מנוחתו בגן עדן הוא כדאמר בפירקין היכא יתיב אפיתחא דרומי ושמה הוא נהנה מן ריח זכיותיהן של ישראל וסובל ייסורין על פשעיהן כדיליף לקמן מדכתיב והוא מחולל מפשעינו וכתיב אכן חליינו הוא נושא וכיון שנשמתו זכה וטהורה כל כך עד שמקבל בההוא עלמא שכר ועונש רוחני הבא מן המצות לכך גם אחר שיבא בהאי עלמא וישפוט בין איש לרעהו יבחין בין צדיק לרשע על ידי הריח שיריח בהן שהזכאי יריח והחייב יסריח ומהאי טעמא ניחא מה שדרשו וירח את ריח בגדיו אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו שהיה מריח ריח מצותיהן של ישראל לפי שגם יצחק אבינו אחר שנעקד על גבי המזבח היה יושב בגן עדן שלש שנים כדאיתא בפירקי דרבי אליעזר ונזדכך נשמתו ונהנה שם משכר רוחני ריח המצות ולכך היה בקי ומכיר להריח באותו ריח רוחני כשבא יעקב לפניו ואתי שפיר הא דאמר ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה' ואמרו חכמים כריח השדה שדה של תפוחים דהיינו ריח גן עדן ומנא ידע יצחק דריח זה דומה לריח גן עדן אלא לפי שכבר היה בגן עדן והיה נהנה ומריח שמה אותו הריח לכך היה בקי ומכיר בו ואפי' ריח הבא מדבר גשמי אשכחן במסכת