תורת חיים חלק א סה

לבדו יכול כל אחד לפטור עצמו מן הדין אבל כיון שדן אותן יחדיו לכך הוי משפט אמת וצדק וניחא לפי זה הא דנקט קרא לשון רבים משפטי ה' משעת פקידה או משעת יצירה יצירת הולד אינו נגמר עד סוף ארבעים יום כדאיתא בכמה דוכתי והיינו מה שאמרו חז"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ובתוך ארבעים יום אינו אלא כחתיכת בשר בלא איברים וגידין ועצמות והיינו דאמר ליה אפשר לחתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח:

יצר הרע מאימתי שולט באדם ולא קאמר יצר הרע מאימתי ניתן באדם כדאמר נשמה מאימתי ניתנה באדם משום דדוקא נשמה הטהורה שפעולתה יצר הטוב הקב"ה נותנה באדם שמסייעו לטהרו אבל היצר הרע שורש הטומאה אינו ניתן באדם אלא שבר ו וכל הרוצה ללכת אחריו הרשות בידו כדאמר בפ' הבונה מ"ד אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא ליטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו ולכך קאמר התם בא ליטמא פותחין לו נקט לישנא דקרא דכתיב לפתח חטאת רובץ כדיליף מיניה הכא:

וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות וכו' הטעם שלעתיד לא ימותו עכו"ם בפחות ממאה שנה לפי שקודם מתן תורה לא היו ראויין לעונש מן השמים בפחות ממאה שנה וכן לע"ל כדאיתא במדרש הביאו רש"י ז"ל סוף פ' בראשית דלכך לא הוליד נח עד שהיה בן חמש מאות שנה שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונש וכל אותן שמתו לפני מתן תורה בפחות ממאה שנה לא מתו מיתת עונש בידי שמים אלא מיתה טבעית שנגזרה על אדם הראשון עד סוף כל הדורות אבל לעתיד לזמן תחיית המתים תתבטל גזירת מיתה שנגזרה על אדם כדאמר לקמן צדיקים שעתיד להחיותן שוב אין חוזרין לעפרן לכך אפי' עכו"ם שיחזרו לעפרן גם לעתיד כיון שלא ימותו אז מיתה טבעית אלא מיתת עונש לא ימות שום אחד מהן בפחות ממאה שנה דאז הוא ראוי לעונש לעתיד ונראה דדוקא ישראל שקבלו את התורה נתחדש להם אז עונש בידי שמים מבן עשרים שנה ומעלה:

ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים היינו שלש מ מאות וארבעים ושלשה פעמים כמות שהיא מאירה עכשיו וכן תרגם יונתן גבי ואהביו כצאת השמש בגבורתו ורחמוהי יהון עתידין לאזהרא כזיהור יקריה על חד תלת מאה וארבעין ותלתא וכו' ופי' בערוך ערך אהב משום דשבעתים היינו ז' פעמים שבעה הרי מ"ט ומדכתיב כאור שבעת ימים ז' פעמים שבעה מ"ט הרי שמ"ג משמע דס"ל דכאור שבעת ימים מספר שבעת ימים קאמר ועוד נראה לפי שאור חמה של עכשיו אינו אלא חלק שביעי מאותו אור ששימש בשבעת ימי בראשית כדאיתא בספר הבהיר הובא בזוהר פרשת בראשית וז"ל ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו צפה הקב"ה שאינן יכולין לסובלו לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו וכו' דאור חמה לעתיד יהיה שבעתים דהיינו מ"ט פעמים כאותו אור ששימש בימי בראשית נמצא שיהיה שמ"ג פעמים כמות שהוא עתה ולפי מ"ש בספר הבהיר נראה דלכך כתיב בפרשת בראשית והיו מארת ברקיע חסר וי"ו רמז דמארת שלנו חסרין וי"ז חלקים שאינן אלא חלק שביעי מאור שנברא בתחילה ולפי שהלבנה מקבלת אורה מן החמה לכך נקט מארת לשון רבים. וניחא נמי הא דכתיב מארת במ"ם לפי שאור חמה שלנו הוא חלק מן האור הגדול הנברא בתחילה ומאורות הוא כמו מן אורות:

אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו לפי פשוטו ה"ק אפי' עוברין שלא יצאו עדיין לאויר העולם מקללין אותו ועוד נראה דה"פ אפי' עוברין שאין צריכין לתלמודו שיש להן מי שמלמד עמהן כל התורה כדאיתא במסכת נדה שהעובר כשהוא במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה אפ"ה מקללין אותו:

דף צב מנקבין אותו ככברה וא"ת מפני מה נענש בהכי דוקא ועוד אמאי נקט ככברה וי"ל דכברה לאו היינו נפה אלא הוא כלי שכוברין בו בר הבר יוצא ממנו והמוץ נשאר בו וכן משמע בערוך והשתא נענש מדה במדה לפי שמנע את הבר שלא יצא ממנו ולא עשה עצמו ככברה זו שמנוקב ומוציא את הבר לכך מנקבין אותו ככברה וניחא הא דקאמר שאם מלמדו זוכה לברכות כיוסף לפי שגם יוסף היה משביר בר לכל עם הארץ ואתיא שפיר נמי מה שכינה את התורה בהאי קרא בשם בר לאשמעינן דלכך מנקבין אותו לפי שלא עשה עצמו ככברה שמוציאה את הבר:

גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות וכן מקדש וכו' דשם בתחילה ושם בסוף רמז ששמו יחול עליהן מתחילה ועד סוף ואין השכינה מסתלקת מהן לעולם וכי האי גוונא אשכחן גבי יעקב שאמר והיה ה' לי לאלהים ופי' שם רש"י ז"ל שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף נראה דנפקא ליה נמי מדכתיב והיה ה' לי לאלהים אמאי הפסיק בין השמות דהוה ליה למיכתב והיה לי ה' לאלהים דהכי אורחיה דקרא כמ"ש כי היה לי הלוי לכהן ולא כתיב כי היה הלוי לי לכהן אלא לכך נתן את עצמו בין שתי אותיות שם בתחילה ושם בסוף לומר שיחול שמו עליו בתחילה ועד סוף. ועוד נראה דלכך העמיד יעקב את עצמו באמצע שתי אותיות לפי שהאבות הן שלשה רגלי המרכבה אברהם חסד מימין יצחק פחד משמאל ויעקב תפארת קו האמצעי והיינו דאמר והיה ה' לי לאלהים שאם יזכה לקו האמצעי להיות רגל שלישי במרכבה ולכך נקט והיה ה' לי לאלהים ה' הוא רחמים רמז לחסד אברהם יעמוד לימינו אלהים הוא דין רמז לפחד יצחק יעמוד לשמאלו והוא יהיה קו האמצעי תפארת ויעמוד ביניהם ולכך אמר מלת לי באמצע והאבן אשר שמתי וגו' ואפשר דהיינו דאיתא במדרש רבה פרשת ויצא רבי נחמיה אומר נפל שלש אבנים אמר אברהם יחד הקב"ה שמו עליו יצחק יחד הקב"ה שמו עליו ואני אם מתאחות הן שלשה אבנים זו לזו יודע אני שהקב"ה מייחד שמו עלי רמז למה שכתבתי שלא ידע אם יהיה כדי להיות רגל למרכבה כמו אברהם ויצחק עד שנתאחו האבנים ולפי שקו האמצעי תפארת עומד למטה מחסד ופחד שסדר עמידתו הוא כמו סג"ול נראה דהה"ד כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו ל' סגול שכיון שבא יעקב נשלם רגל השלישי ונעשה כסגול ולכך בחר בו הקב"ה לפי שאין דבר עומד בפחות משלשה רגלים דהיינו כמו סגול:

כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה ב"ה בימיו שכל מי שהוא מלא חכמה ודעה את ה' השכינה שורה עליו והרי הוא שקול כב"ה ששרתה בו שכינה ולכך אמרו חכמים שקולה מיתת צדיקים כחורבן ב"ה ובריש בתרא נמי אשכחן שאמרו לו להורדוס הוא סימא עינו של עולם דכתיב והיה אם מעיני העדה ילך ויתעסק בעינו של עולם דכתיב הנני מחלל וגו' ובמדרש רבה פרשת תרומה נמי דריש ועשית את הקרשים למשכן משכן מיבעי ליה מהו למשכן א"ר הושעיא על שם שהוא עומד למשכן שאם נתחייבו שונאי ישראל כלייה יהא מתמשכן עליהם אמר משה לפני הקב"ה והלא עתיד שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש ומה תהא עליהם אמר הקב"ה אני נוטל מהם צדיק אחד וממשכנו בעדם וכן הוא אומר ויהרג כל מחמדי עין ע"כ הרי בהדיא דצדיק ומקדש שוין הן והא דקאמר במדרש וכן הוא אומר ויהרג כל מחמדי עין לכאורה קשה להבין ונראה דמסיפא דקרא דייק דכתיב ויהרג כל מחמדי עין באהל בת ציון פי' ע"י שהחריב אהל בת ציון דהיינו המקדש הרג כל מחמדי עין דהיינו הצדיקים ות"ח שהן עינו של עולם דכיון דאין לנו לא מקדש ולא משכן להתמשכן צריך הקב"ה ליטול הצדיקים והחכמים למשכן כמו שהשיב למשה וניחא לפי זה הא דכתיב נורא אלהים ממקדשיך ודרשו חכמים אל תיקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו מתיירא וכו' לכך לא כתיב בהדיא ממקודשיך לפי שהוא רמז שהדין שעושה בצדיקים מטעם מקדש הוא דכיון דאין לנו מקדש להתמשכן נוטל צדיק גמור ששקול כמקדש ורבינו בחיי כתב דצורת המשכן וכליו שבתוכו היו עשויין כדמות הגוף אדם צדיק ואיברים הפנימים שבתוכו ולפ"ז ניחא טפי ולכ"ק הכא כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה המקדש בימיו דזה לעומת זה הוא:

כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה ב"ה בימיו משמע דהא בהא תליא ונראה דלהכי צוה הכתוב ועשו לי מקדש לדור המדבר משום ד דור המדבר דור דעה איקרי כמו שדרשו ויחכם מכל האדם מהימן וכלכל ודרדע וכן לא חרב ב"ה וגלו מן הארץ אלא על שלא היה בהן דעה שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת ולעתיד יחזור הקב"ה לבנותו כשתמלא הארץ דעה שנאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו נקט לילה דוקא דבלילה אש של גיהנם שולטת בעולם לפי שחשיכת לילה מיסוד האש הוא בה דיסוד האש חשך הוא וכ"כ הרמב"ן ז"ל ריש פרשת בראשית האש נקרא חשך מפני שהאש היסודי חשכה ואלו היתה אדומה היה מאדימה לנו הלילה וכו' ויסוד האש היא הגיהנם כמ"ש הראב"ד ז"ל בהקדמתו לספר יצירה שנשמותיהן של רשעים לאחר מיתתן נדבקות באש היסודי דלהכי כתיב ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע לפי שהאש היסודי הולך וסובב תמיד עם הגלגל כדמות כף הקלע ע"כ ונראה לכך נקרא אש לא נופח דכיון שהולך וסובב תמיד מתלהט האש מעצמו ואין צריך ניפוח וכיון דבלילה חשכת אשו של גיהנם גוברת על העולם צריך אדם לעסוק בתורה בלילה דאור התורה מבטל חשכת אש של גיהנם כדאמרינן ת"ח אין אש של גיהנם שולטת בהן ואם אינו עוסק הרי אשו של גיהנם אוכלתו ונראה דלהכי נקט הכתוב כל חשך סמון ולא קאמר כל לילה טמון אלא רמז לחשכת לילה הבא מיסוד האש כדפי':

כל שאינו מהנה ת"ח מנכסיו אינו רואה סימן ברכה לעולם לפי שהמהנה ת"ח ומקרבו אליו ומארחו בביתו ברכה בביתו כדאיתא בפ' כיצד מברכין גבי הא דאמר רב שלש תכיפות הן קאמר אביי אף אנו נאמר תכף לת"ח ברכה שנא' ויברכני ה' בגללך איבעית אימא מהכא ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף לכך כל שאינו מהנה ת"ח מנכסיו אינו רואה סימן ברכה לעולם:

כל שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שכל דבר שהוא מצומצם ואין בו מותר אינו בכלל ברכה כדאשכחן גבי אלישע שאמר כה אמר ה' אכול והותר ולא אמר אכול ושבע אלא לפי שברכת ה' היה באותו הלחם לכך היה בהן מותר וגבי רות נמי כתיב ותאכל ותשבע ותותר ואיתא במדרש רבה ברכה שרתה במעיה של אותה צדקת דרישא דקרא ויצבט לה קלי משמע קליל זעיר וגבי שנת השמיטה כתיב וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש שנים וגבי שבת נמי כתיב ויברך אלהים את יום השביעי ואמרו חז"ל ברכו במן שביום הששי ירד לחם משנה הרי שכל מקום ברכה יש בו מותר:

הקב"ה עושה להן כנפים כנשרים שנאמר יעלו אבר כנשרים וא"ת מאי איצטריך קרא למימר כנשרים יעלו אבר מיבעי ליה ותו לא. ועוד כנשרים כיונים מיבעי ליה דניחא טפי דכנסת ישראל נמשלה ליונה ועוד ושטין על פני המים מה ענין מים הללו כיון שיחזור העולם לתוהו ובמקצת ספרים גרסינן ושטין על פני המים כיונים וקשה דפתח בנשרים ומסיים ביונים. ונראה דנשר דהך קרא עוף הוא ששמו חול שלא אכל מן העץ והוא חי לעולם שמתחדש עצמו וחוזר ומגדל אבר כל אלף שנה והוא נקרא נשר שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי כדאיתא והכי איתא בב"ר רבי יודן בר' שמעון אומר אלף שנים חי לסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים והכי פי' וא"ת אותן אלף שנים וכו' צדיקים מה הן עושין דצדיקים שעתיד להחיותן בעלי גופות הן ולכאורה נראה דאי אפשר להן להתקיים מפני שני דברים חדא דבעל גוף אינו יכול לעמוד באויר ועוד דכל דבר נברא צריך מזון דאפילו הנשמות ומלאכי השרת נהנין וניזונין מזיו השכינה כשמתדבקין בה וצדיקים העתידין כיון שיש להן גופות הרי אין גשם מתדבק ברוחני ובמה ניזונין וקאמר הקב"ה עושה להם כנפים לשוט בהן באויר ומשום דכנפים אינן אלא לפי שעה או פחות ואח"כ תש כחן מחמת עייפות וצריכין לנוח לכך קאמר כנשרים פי' ככנפי נשר ששמו חול שאחר שתש כחן חוזרין ומתחדשין כל אלף שנה כך כנפי הצדיקים יחליפו ויתחדשו כח בכל עת תמיד ולא יגעו ולא ייעפו ולא יצטרכו לנוח ועל המזון אמר ושטין על פני המים בסוד חכמי האמת הספירות נקראות מים וימים כמ"ש אותי עזבו מקור מים חיים ולזה קאמר ושטין על פני המים כלומר נהי שאין יכולין להתדבק בשכינה ולהתיישב בה כמו בעולם הנשמות שהצדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה כיון שהן רוחני אפ"ה יהיו נהנין מזיו השכינה ע"י ששטין