תורת חיים חלק א ו

דעיקר ההיכרא לבני מבוי נעשה והא איכא לכך דברי הכל דנידון משום לחי אבל נראה מבחוץ ושוה מבפנים כיון שההיכר לבני ר"ה לכך פליגי וכו' משמע מדבריו דטעמא דר' יוחנן דנראה מבחוץ לא הוי לחי משום דהכירא לבני מבוי בעינן וליכא וקצת קשה דהא לעיל אמרינן רב ורבי חייא ור' יוחנן אמרו מותר להשתמש תחת הקורה ומפרש ש"ם בחד לישנא משום דסברי הכירא מלבר בעינן משמע דס"ל לר' יוחנן דעיקר הכירא לבני רשות הרבים הוא:

כותל שצידו אחד כנוס משל חבירו בין שנראה וכו' כאן פירש"י ז"ל ששקע הכותל מלפניו ולעיל פירש נראה מבחוץ שמשך כל הלחי לחוץ וחודו הפנימי נכנסת בעוביה בכותל וכו' ונראה מבחוץ שינה דלעיל איירי בלחי שמעמידין אצל הכותל ודרך להעמידו לצד פנים כמ"ש התוספתא אבל הכא דקתני ברייתא כותל שצדו אחד כנוס מחבירו כו' וחבירו דנקט היינו משך הכותל שאצל מקום הכנוס שבו וקתני עלה בין שנראה כו' משמע דתרוייהו משכחת להו באותו רוח דאיירי ביה ואם כן על כרחך ברוח הכותל שלפנים בתוך המבוי איירי דהשתא משכחת לה שפיר תרוייהו באותו רוח שאם הוא כנוס באותו רוח לצד ר"ה הוי נראה מבחוץ ושוה מבפנים ואם הוא כנוס באותו רוח שלא לצד ר"ה הוי נראה מבפנים ושוה מבחוץ דאי ברוח הכותל שמחוץ למבוי איירי אם כן לא משכחת לה הא דקתני בין שנראה מבפנים ושוה מבחוץ באותו רוח דבין שהוא כנוס באותו רוח לצד ר"ה בין שהוא כנוס באותו רוח שלא לצד ר"ה לעולם הוי נראה מבחוץ ושוה מבפנים כיון דאין שום בליטה נראין מבפנים ולכך איצטריך לפרש ששקע הכותל מלפניו כלפי תוך המבוי והתוספות כתבו לפי שדרך לעשות בנין כענין זה כשיש שני מבואות זה אצל זה ודבריהם רחוקים מכמה טעמים:

דף שמע מינה בין לחיין אסור קצת תימ' מנא ליה למידק דבין לחיין אסור דלמא בעלמא מותר ושאני הכא שהלחי נמשך כלפי חוץ לר"ה ולכך אסור להשתמש כנגדו דסתם מבוי אורך כתליו שוין כמו שכתבו התוס' לעיל:

אי נמי לאידך גיסא כו' פי' משום דרבי יהודה סתמא קאמר אין צריך למעט ואיכא למימר דאפי' ביותר מי"ג אמה ושליש קאמר ואיכא למימר איפכא דאפילו בפחות מי"ג אמה ושליש אית ליה דצריך למעט ולא קאמר אין צריך למעט אלא בעשר ובי"א טפי לא וקא סבר רב אתי למילף מק"ו מפסי ביראות דביותר מי"ג אמה ושליש ס"ל דצריך למעט ודחי ש"ס וקאמר דלאו ק"ו הוא דהיא הנותנת וכו' והשתא לפי סברא זו דהיא הנותנת נהי דליכא למילף מק"ו דהתירא דר' יהודה ביותר מי"ג אמה ושליש מכל מקום איכא למילף דעד י"ג אמה ושליש מיהא אית ליה דאין צריך למעט מק"ו דפסי ביראות ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה ואיכא עומד מועט אפילו הכי התרתה בהן י"ג אמה ושליש מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה ואיכא עומד מרובה אינו דין שתתיר בו י"ג אמה ושליש לכך קאמר ש"ס א"נ לאידך גיסא דהך מלתא נמי ליכא למילף בק"ו דאיכא למימר איפכא דאדרבה פסי ביראות דאקלת בהו חד קולא אקיל בהו קולא אחריתא וכו' לא אמרינן היא הנותנת וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה:

עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות כתבו התוספות דאי איכא מראש הפס של צד פנים עד כותל האמצעי של מבוי יותר מעשר צריף למבוי זה צורת הפתח דהוי כמבוי עקום. כבר כתבתי לעיל גבי מבוי עקום דבכה"ג אין לו דין מבוי עקום ואפי' עשוי כמין חי"ת אין לו דין מבוי עקום כיון דשני הפתחים הם לצד רשות הרבים אחד וכן משמע בהדיא מסוגיית מבוי העשוי כנדל כדפירשתי שם:

ויעשה פס אמה וירחיק אמה וכו' ש"מ עומד כפרוץ אסור לכאורה תימה והא עומד מרובה על הפרוץ הוא לפי מאי דמשני ליה דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד. וי"ל דהכי פריך ויעשה פס אמה כו' וכיון דלא שרית ליה בהכי ע"כ צ"ל דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד ולהכי אסור דעומד כפרוץ אסור ש"מ דעומד כפרוץ אסור וכן משמע בסמוך דבין לרב דימי בין לרבין דפליגי בפרוץ כעומד תרוייהו סבירי להו דעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות לא הוי עומד ולכך קאמר בפרוץ כעומד פליגינן אע"ג דכי מצרפינן להו הוי עומד מרובה על הפרוץ:

דף יא אלא לאו ביתר מעשר הרמב"ם ז"ל בפי"ו מה"ש כתב שאם היה לפרצה צורת הפתח אע"פ שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד משמע דס"ל דצורת הפתח לא מהני לתנא דמתניתין ביתר מעשר אלא א"כ עומד מרובה וקשה דא"כ מאי דייק הכי מדרבי יוחנן דלמא שאני הכא דפרוץ מרובה ולכך לא מהני צורת הפתח ביתר מעשר ולעיל נמי דקאמר לימא מסייע ליה כו' הוה ליה למימר דבפתחים יתר מעשר איירי ותנא דמתניתין היא וע"ש בדברי המגיד:

במאי עסקינן אילימא על גבן תימא היאך ס"ד למימר דבעל גבן עסקינן הא אמר ליה ר' יוחנן לריש לקיש לא כך היה המעשה כו' משמע דר' יוחנן מייתי ראיה לדבריו מהך עובדא דר' יהושע ואי בעל גבן איירי אין ענין זה לזה דהא אינהו לא פליגי גבי כלאים אלא בעשאה מן הצד ועוד תיקשי לרבי יוחנן דמתיר בעל גבן אפ' ביתר מעשר וי"ל דה"ק במאי עסקינן אילימא על גבן אבל מן הצד לא שני כן בין עשר ליתר מעשר ורבי יוחנן כרב ס"ל והשתא בעי למימר דפלוגתא בפיאה נמי בעל גבן איירי ודריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא דהא דידיה והא דרבי' ודר' יוחנן אדר' יוחנן נמי לא קשיא אע"ג דתרווייהו בעל גבן איירי י"ל דהתם בעשר והכא ביותר מעשר וטעמא דר' יוחנן דלא התירו לו לענין שבת משום דס"ל כרב יוסף דצורת הפתח לא מהני בפרוץ מרובה דיליף לה מבנין אב כיון דכרב ס"ל ובכלאים לא שייך למילף מבנין אב פחות מעשר מיתר מעשר דשאני התם דאיכא תרתי לריעותא יתר מעשר ופרוץ מרובה וא"כ שפיר קא אמר ליה ר' יוחנן לר"ל לא כך היה המעשה וכו' דאינהו נמי בעל גבן פליגי גבי פיאה ולכך קאמר יותר מעשר אסור והתניא היו שם קנין וכו'. צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום פירש"י ז"ל מן הצד שלא הניח קנה העליון על גביהן מלמעלה אלא חברו מן הצד וכן כתבו רוב הפוסקים ולפי זה האידנא דנוהגין לתקן כל המבואות בצורת הפתח דכל מבואות שלנו יש להן דין חצרות ונוהגין לתקנו ע"י חבל הקשור לרחבו של מבוי כמ"ש בהגהת ש"ע סי' שס"ג ויש מעמידין קנה מכאן וקנה מכאן וקושרין החבל בראשי הקנים יש ליזהר לחבר את החבל למעלה על גב ראשי הקנים כדי שלא יהא צורת הפתח עשוי מן הצד. ורב אלפס ז"ל כתב בשם רב האי גאון ז"ל דצורת הפתח שעשאה מן הצד היינו שעשאה מצדו של כותל וטעמא משום דפתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי כדאמרינן לעיל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ו מה"ש וכן משמע דלפי' רש"י ז"ל מאי קאמר צורת הפתח שעשאה מן הצד כיון שאינו עושה מן הצד אלא קנה העליון לחוד וקנה העליון לחוד לאו צורת הפתח הוא אלא שלשת הקנים ביחד הוי צורת הפתח כמו שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. מיהו כולה סוגיא דלעיל בסמוך דקאמר במאי עסקינן אילימא מן הצד והאמר רב חסדא וכו' אלא על גבן ובהאי וכו' משמע בהדיא כדפירש רש"י ז"ל וצ"ע:

הכי גרסינן ואמר אביי הכל מודים וע"כ צ"ל הכי לספרים דגרסי בתר מלתא דאביי אמר ליה אי משכחת להו לחבראי לא תימא להו מידי ואי גרסי' אמר אביי ולא מייתי ליה ש"ס אלא לפרושי פלוגתייהו לא הוה להפסיק במלתא דאביי עובדא דרב ששת. ותימה דמאי איצטרי לאתויי מלתא דאביי וי"ל דמהא דקתני ושוין שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת ליכא למידק מידי דאע"ג דהכשירה דפתח ברגלים היא והעיגול מפסיק בין תקרה העליונה למזוזות אפי' הכי איכא למימר דצריכין ליגע וטעמא דחייבת משום תרוייהו אית להו דאמרינן חוקקין פי' חוקקין העיגול משני צדדיו ומרחיבין אותו כאלו הוא רוחב ארבע למדת הרגלים ונמצא דליכא הפסק בין תקרה למזוזות ולכך מייתי הא דאביי דשמעינן מיניה דרבנן סברי דלא אמרינן חוקקין ואם כן על כרחך הא דשוין שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת מעמא משום דאין צריכין ליגע הוא ונראה דהיינו מה שפירש"י ז"ל דאפי' לאביי ילפינן דאין צריך ליגע:

דף יב והא תנא רב אדא בר אבימי קמיה דר' חנניא תימה בלאו מלתא דר' יוחנן דאמר חצר צריכה שני פסין נמי אמאי לא פריך רבי זירא מהך ברייתא אהא דקאמר ר' יוחנן פסי חצר צריכה שיהא בהן ארבעה וליכא למימר משום דאיכא לשנויי מרוח אחת בארבעה משתי נוחות שלשה מכאן ושלשה מכאן וכדר' יוסי דא"כ השתא נמי מאי פריך דלמא הא דקאמר ר' יוחנן חצר צריכה שני פסין היינו ג' מכאן ושלש מכאן אבל ברוחב ארבעה בפס אחד סגי וי"ל דאי לאו הא דאמר רבי יוחנן חצר צריכה שני פסין איכא לשנויי דהא דתני רב אדא רבי היא דאמר שני פסין בעינן וסבר לה כרבי יוסי ור' יוחנן כרבנן ס"ל דאמרי חצר ניתרת בפס אחד וקסבר דלא שרו רבנן אלא בפס ארבעה אבל השתא פרי דרבי יוחנן גופיה אהדדי דמדקאמר חצר צריכה שני פסין משמע דכרבי ס"ל ומדקאמר פסי חצר צריכה שיהא בהן ארבעה משמע דכרבנן ס"ל וכי תימא ארבעה מכאן וארבעה מכאן ולעולם כרבי ס"ל והתני רב אדא וכו' אלמא דבשני פסין לא בעינן שיהא בכל אחד ארבעה ומשני דברייתא דרב אדא רבי היא וסבר לה כר' יוסי דאמר לחי רחב שלשה בעינן ור' יוחנן כרבנן ס"ל וכי קאמר חצר צריכה שני פסין משתי רוחות ובשני משהויין סגי לה והא דקאמר פסי חצר צריכה שיהא בהן ארבע מרוח אחת קאמר וזהו לשיטת רש"י ז"ל ולדידיה ליכא אלא שני מחלוקת בדבר דהיינו רבי ורבנן רבנן ס"ל דמשתי רוחות בשני משהויין סגי ומרוח אחת בעינן פס ארבעה ורבי סבירא ליה דמרוח אחת לא סגי אפי' בפס ארבעה אלא שני פסין משתי רוחות בעינן של שלש שלש כרבי יוסי וליכא למימר דלרבי נמי סגי ברוח אחד בפס ארבעה דמדקתני רבי אומר בשני פסין משמע דפליג אדרבנן דאמרי חצר ניתרת בפס אחד דהיינו בפס ארבעה וכבר הקשו התוס' על פירש"י ז"ל ודחו דבריו וע"ק דמשמע דרבנן ור' לא פליגי בברייתא אלא אי בעינן שני פסין אי בחדא סגי מיהו תרוייהו בחד גוונא פסין איירי ולפירש"י צריך לומר דפס אחד דאמרי רבנן היינו פס ארבעה ושני פסין דנקט רבי היינו של שלש שלש וזה דוחק כיון דרבי אמילתא דרבנן קאי משמע דפסין דר' כפס אחד דרבנן נינהו והתוס' כתבו דלרבנן בפס אחד ומשהו סגי ולרבי בשני פסין משהויין משתי רוחות ומרוח אחת בעינן פס ארבעה ורבי יוחנן כרבי ס"ל והא דקאמר חצר צריכה שני פסין היינו שני משהויין משתי רוחות כרבי ולכאורה נראה דהא דקאמר והא דתני אדא בר אבימי ר' היא לאו דר' קתני לה דהא לדידיה בשתי משהויין סגי אלא כלומר תנא דברייתא דאדא כרבי סבירא ליה דבעי שני פסין ולית ליה דרבי דסגי ליה בשני משהויין אלא סבר לה כרבי יוסי דבעי לחי שלשה ולפי זה איכא שלש מחלוקת בדבר רבנן ס"ל דבפס אחד משהו סגי ורבי סבר דשני פסין משהו בעינן משתי רוחות או בפס ארבעה מרוח אחת ותנא דברייתא דרב אדא סבר דשני פסין בעינן של שלש שלש ואי אפשר לומר כן דלישנא דרבי היא וסבר לה כרבי יוסי לא משמע כן ולעיל נמי קאמר אא"כ נראה בחוץ ושוה מבפנים אינו נדון משום לחי ורבי סבר לה כרבי יוסי כו' משמע דרבי גופיה ס"ל כרבי יוסי ועוד דלקמן אמתני' דלחיין שחמרו קאמר בגמרא שאני לחיין משום דקאי רבי כיותיה משמע בהדיא דרבי ס"ל דלחי רחב שלש בעינן ושמא מה שכתבו התוס' דלרבי צריך שני פסין של שני משהויין היינו לדידן דקי"ל כרבי דבעי שני פסין סגי לן בשני משהויין כיון דק ימי לן כרבנן דר' יוסי אבל רבי גופיה שני פסין של שלש קא בעי ודוחק:

ואנא לא ידענא דעובדא הוה בתמיה קאמר וכי לא ידענא דעובדא הוה כו' וא"כ נהי דשמואל לא אמר דחצר ניתרת בפס אחד אכתי שפיר קאמרי דהא רב יהודה עבד עובדא הכי:

דף יג אם תתיר אות אחת כתבו התוספות כגון בראשית ברא אלהים בראו ונראה דבכי האי גונא לא הוי מחריב את כל העולם דאורחא:

דקרא הוא למיכתב גבי שם אלהים לשון רבים כמו כי שם נגלו אליו האלהים