תורת חיים חלק א ה

דרך ר"ה ולא קתני כי"ד מערבין ר"ה משמע דלאו בר"ה איירי אלא במבואות הפפולשות לר"ה והרבים עוברים דרך המבוי וכן משמע מדלא קאמר רבי יהודא הכא במאי עסקינן במבואות המפולש כו' מדנקט לישנא דהכי קאמר משמע דפרושי קא מפרש לה לברייתא אבל הך ברייתא ר"ה קתני משמע דבר"ה ממש איירי ועוד קשה כיון דרבי יהודה תקנתא דר"ה אתי לאשמעינן כיצד מערבין אותו אמאי נקט מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים הוה ליה למימר כיצד מערבין רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וכו' לכך נראה דבר"ה גמור איירי רחב י"ו אמה וקאמר רבי יהודה מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים פירש והבתים מקורבים הם זה לזה תוך שלש עשרה אמה ושליש שאין עומדין בדרי דשאר בתים אלא עומדין תוך חלל ברשות הרבים וכיון דרבים עוברים דרך שם יש לו דין רשות הרבים כדאמרינן בפרק הזורק דעגלות הוו תחתיהן וביניהן רשות הרבים כיון דרבים היו יוצאין ובאין באותו דרך ובתוספתא פרק שביעי לא גרסינן משני צידי רשות הרבים אלא ה"ג שם יתר על כן אמר רבי יהודה שני חצירות זו כנגד זו בר"ה נותנין לחי מכאן ולחי מכאן וכו' משמע דאיירי שהן עומדין בתוך חלל ר"ה כדפי'

דף ז' כל היכא דמשכחת תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי כעין מחלוקות ב"ש וב"ה לא ליעבד כו' והיינו דוקא היכא דסתרן אהדדי כדאמר בסמוך ד עמא דחומרי דמר בהאי הוי קולא בדוכתא אייריתי וטעמא דקולא דמר בהאי הוי חומרא בדוכתא אחריתי לכי מאן דעביד בהנך תרי דוכתי ל ומרא הולך בחשך שאינו רואה טעמו. של דבר ומאן דעביד בתרי דוכתי לקולא רשע הוא שהרי דבריו סותרין זה את זה כדי להקל אבל היכא דלא סתרי אהדדי לא הוי לא רשע ולא כסיל מיהו נהי דלא הוי לא רשע ולא כסיל מ"מ לאו שפיר למיעבד הכי אלא בשל תורה ילך אחר המחמיר וב"דם ילך אחר המיקל כדקתני בפ"ק דע"א הוי שנים ארד אוסר ואחד מתיר רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל אמר רב יוסף הלכה כרבי יהושע בן קרחה ונראה דהיינו הא דקתני ברייתא לעולם הלכה כב"ה דאתי לאשמעינן דהלכה כוותייהו לעולם אפי' היכא דמחמירי בשל סופרים ומקילי בשל תורה דמידי הוא טעמא דהלכתא כוותייהו השום דיצתה בת קול ואמרה הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו לכך אין לחלק אי נמי לכך נקט לעולם לאפוקי ממאי דקיימא לן הלכה כרב באיסורי משום דבקי באיסורין הוה ומסתבר טעמיה והלכה כשמואל בדיני משום דבקי בדיני הוה ומסתבר טעמיה אבל כב"ה הלכה לעולם א אפילו היכא דטעמייהו דבית שמאי מסתבר טפי כיון דיצתה בת קול דהלכה כבית הלל ואם תאמר מאי משני כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול וכן אינך שינויי והא ברייתא חדא קתני ולא שייר לחלק חד מלתא לתרי גווני וי"ל דבלאו הכי ע"כ צריך לומר דברייתא מילי מילי קתני דאל"כ מאי איצטריך למיהדר ולמיתני סיפא כדברי בית הלל עושה הא קתני לה ברישא הלכה כב"ה ולא הוה ליה למיתני אלא הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כבית שמאי עושה מקולי בית שמאי וכו' משמע דתרי מילי קתני דמעיקרא אשמעינן דהלכה כבית הלל לעולם אפי' מקולי של תורה וכו' כדפרי' כיון דיצתה בת קול והדר אשמעינן דהרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה והיינו קודם בת קול אי נמי אליבא דרבי יהושע דלא אשגח בבת קול אי נמי אפלוגתא דשאר תנאי דעלמא קאמר וא"ת לשינויא בתרא דקאי אפלוגתא דשאר תנאי למה ליה למיתלי פלוגתא דשאר תנאי ב לוגתייהו דב"ש וב"ה דקאמר כעין מחצוקת ב"ש וב"ה וי"ל משום דעד ימיהם של בית הלל וב"ש לא היו מצויות פלוגתות בישראל והם הם היו הראשונים דפליגי בהדדי כדאיתא בפ' הנחנקין משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונפשית תורה כשתי תורות לכך תליא להו פליגתייהו דשאר תנאי ואמוראי בפלוגתייהו דב"ש וב''ה

כאן שערבו בני חצר עם בני מבוי כו' כתבו התוספות דהך שינויא לא תירצו בימי רב יוסף וקשה דא"כ מאי פריך לקמן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה בזה שלא כנגד זה תרתי למה לי דלמא כי היכי דהך שינויא דכאן שעירבו לא תירצו בימי רב יוסף הכא נמי לא תיר וה בימי רבה וכן משמע דהא רבה אדרב יוסף קאי דקאמר הא דאמרת לאמצו רחבה מותר לא אמרן כו' וכיון דלית ליה שינויא דכאן שעירבו מוקי לה להא דרב אפילו כשעירבו ונפרצה חצר כנגדו כנגדו ממש קאמר בזה כנגד זה ולכך מבוי אסור וגבי רחבה דאין צריך כלום משום דזה שלא כנגד זה הוה וא"כ אליבא דרבה נמי אשמעינן דחצר מותרת אפילו זה כנגד זה וליכא למימר כיון דרבה סתמא קאמר אבל זה כנגד זה אסור משמע ליה דאפילו חצר נמי אסור בזה כנגד זה ומחצר פריך דהא רש"י ז"ל פי' בהדיא דממבוי צריך שכתב דהא אוקימנא טעמא דרב בשלא עירבו אבל עירבו אפילו מבוי מותר ומה שכתב מעיקרא ואסור אפי' חצר כבר כתב מהרש"ל ז"ל דאיזה כם הגיה כן

דף ה' אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון יש ספרים דגרסי אמר לא חיישינן שמא יעלה הים שרטון ועיין בערוך פרך אזל ובדברי הרב המגיד פרק שבעה עשר מהלכות שבת

אבל היכא דקא דרסו ביה רבים אימא אפי' חצר ק ת קשה דא"כ מאי אי טריך למימר מבוי שנפרץ במלואו לח"ר כו' הוה ליה למימר חצר שנ רץ לר"ה מכאן ומכאן מותר ושמא י"ל משום דרב בשלא עירבו איירי ואיסור' דמבוי משום דאסרי עליה בני ה ר הוא ואשמעינן נמי שריותא דמבוי דכי עירבו מבוי נמי מוחר אע"ג דדרסו ביה רבים כיון דנפרץ לחצר הוא ואינו מפולש להדיא לרה"ר

למה ליה צורת המתח ה"ג בכל הספרים וא"כ צ"ל דמבוי הגדול סתום משלש רוחות הוא אבל רב אלפס לא גרס הך קושיא אלא הכי גרים כמא כשמואל דאמר תורתו כסתום והא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וכו' ולהך גירסא י"ל דמבוי גדול מפולש הוא. סוגיות מבוי העשוי כגדל פירשתי לעיל. ולפי מה ש ירשתי צ"ל דמבוי גדול סתום הוא דאי מפולש א"כ לרבא נמי תיקשי מבואות קטנות דאידך גיסא דמבוי גדול אמאי משתרי בלחי וקורה והא מ ולשין לר"ה נינהו דרך פתח מבוי גדול וכיון דמבוי גדול סתום הוא קשה ק ת דמאי ס"ד דאביי דאמר עושה צורת הפתח לגדול כיון דלשמואל ס"ל דאמר תורתו כסתום אבל לסוגיי' רש"י ז"ל והתוספות איכא למימר דמבוי גדול מפולש הוא ולהכי בפי צורת הפתח ולא גרסינן למה ליה צורת הפתח

מניח את הקורה באלכסון כתבו התו' וא"ת והיכי שרי להשתמש נגד הארוך הא אין כאן אלא שתי מחי ות וי"ל דאית ליה קורה משום מחיצה וכו' וקצת קשה ל י' זה דא"כ לרבא דאית ליה קורה משום היכרא מאי איצטריך למימר דבאלכסון לא הוי היכר אפי' היה היכר נמי אינו מניחו אלא כנגד הקצר דאם היה מניחו באלכסון ע"כ היה אסור להשתמש בצד הארוך כיון דליכא אלא שתי מחיצות לדידיה דאית ליה קורה משום היכרא וכיון דהוה אסור להשתמש ב ד הארוך לכך אינו מני ו באלכסון דבעינן קורה לכל הפחות דבוקה במבוי ומה שפי' רש"י ז"ל שמשתמש כאן בארוכה כאן בקצרה הכי איתא בהדיא בירושלמי

דף ט' משוכה ותלויה פי' רש"י ז"ל כגון שנעץ קנה כל שהוא באמצע פתח המבוי ונתן על גבו את הקורה וקצת קשה דא"כ בסמוך דמשני רב אשי משוכה והיא תלויה והיכי דמי כגון שנעץ ב' יתידות עקומות מאי איצטריך לאוקמי בגוונא אחריתי הל"ל כגון שאותו קנה כל שהוא שנעץ באמצע. תח המבוי הוא גבוה ויו א למעלה מן המבוי פ ות משלשה ונתן על גבו קורה ק רה משתי רוחותיה דהשתא לא מתכשרא מבוי אלא ע"י חבוט ולבוד ועוד דא"כ למה להו קורה הוה להו להעמיד אותו קנה כל שהוא אצל כותל המבוי להיות לחי דסגי בכל שהוא לכך נראה דמעיקרא נמי כי בעי למימר דמשוכה או תלויה קאמר הוה סבר דתלויה היינו שנעץ שתי יתידות בשני כותלי המבוי מבפנים זו כלפי זו להיות סניף להאריך הקורה מב' צידיה ונתן הקורה על ראשי היתידות והיתידות אינן ראויות להכשר קורה דלית בהו רוחב טפח וכן משמע בירושלמי ולהכי כי מוקי לה רב אשי במשוכה והיא תלויה איצטריך למימר כגון שנעץ ב' יתידות עקומות

משוכה מרוח אחת ותלויה משתי רו ות ק"ת קשה לפי זה ליתני תלויה וכ"ש משוכה כדצריך בריש מפנין השתא חמשה מינין ד' מיבעי' וי"ל דה"א תלויה היינו מרוח אחת לכך תני משוכה ותלויה

כגון שנעץ שתי יתידות עקומות פירש יתידות גופייהו עקומות כמין דל"ת נינהו וכעין על שתי כותלי מבוי נוטות זו כלפי זו להאריך הקורה משני צידיה ואינן לא בגובהן ולא בעקמומיתן ג' וצריך לומר דבאלכסון יש שלשה דהיינו מראש הקורה עד ראש המבוי דאי לא הוי ביניהן שלשה לא איצטריך למימר חבוט דבלבוד ל וד הוי שרי דקורה עקומה בתוך כ' כשר אבל השתא דאיכא שלשה בין ראש הקורה לראש המבוי ולא משתרי אלא בחבוט ולבוד דמעיקרא אמרי' חבוט את הקורה למשה בפחות משלשה והדר אמרינן לבוד עד ראש המבוי בפחות משלשה ומתוך הציור שצייר מהרש"ל משמע לכאורה דיתידות גופייהו לאו עקומות הן אלא שנעץ אותן בעקמימות דהיינו באלכסון ואין הלשון משמע כן דיתידות עקומות משמע דאינהו גופייהו עקומות מדלא קאמר בעקמומית וגם הא דקאמר שאין בגובהן שלשה ואין בעקמומיתן שלשה לא אתי שפיר

והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כו'. תימה מאי פריך והא רבא מודה דאסור להשתמש בין לחיים היכא דכתב ארבעה וא"כ שיר משכחת לה פלוגתייהו דלרש"בג דאמר לבוד הרי יש בין כולם ארבעה ואסור להשתמש כנגדו ולרבנן משתמש עד הודו הכיון של לחי החיצון ומ"ש התו' דא"כ ה"ל לפ' במילתיה בהדיא מבוי שרצפו בלחיין בפחות מד' במשך ארבעה דוחק הוא דכיון דנקט רבי יו נן פחות פ ות תרי זימני ע"כ לא איירי בבציר משלשה לחיין הרי כאלו כי' בהדיא שרצפו במשך ארבעה. ועוד דהא רב אשי מוקי לה שרצפו במשך ארבע אמות אע"ג דלא פירשה רבי יו נן ומ"ש התוס' דכיון דנקט מבוי שרצפו הוי כאלו פי' בהדיא נמי דוחק הוא דמבוי שרצפו בלחיים משמע שכבר יש שם מבוי והוא רצפו בלחיים וא"כ אכתי לא ידעינן כמה הוא שיעור משך הלחיים. וע"ק לרב אשי דמוקי לה כגון שרצפו במשך ארבע אמות ולרשב"ג אסור משום דה"ל מבוי תיקשי לר' יוחנן גופיה אמאי נקט מילתיה כשרצפו במשך ארבע אמות הא משכחת לה שפיר פלוגתייהו אפי' לא ר פו אלא במשך ד' פתחים דלרש"בג דאמר לבוד אסור דכיון דרחב ארבעה מודה רבא ולרבנן שרי כדפיר'. ע"כ נראה דלרבא דאמר בין לחיים נמי מותר אפי' בלחיים רחבים ארבעה קאמר דהא סתמא נקט בין לחיים נמי מותר וטעמיה נראה משום דס"ל לחי משום היכירא הוא והיכירא מלבר ולפנים מן ההיכר שייך למבוי ובטל לגביה וכיון דשייך למבוי אין חילוק בין פחות מארבעה לארבעה. והא דקאמר רבא מנא אמינא לה וכו' אע"ג דלא מייתי לדבריו ראיה גמורה דשאני התם דלית ביה ארבעה מ"מ מייתי ראיה לאפוקי מסברת אביי דאמר בין לחיים אסור אפילו ב ות מארבעה דמהאי דרב דימי שמעינן מיהא דמותר להשתמש בין ל יין כשהן פרות מארבעה דבטל להכא ולהכא והא דקאמר וכי תימא דאית ביה ארבעה על ארבעה אף על גב דבכי האי גונא נמי הוי דלא כרבא י"ל דאביי בעי לאתויי ראיה גמורה לדבריו דאפי' בפחות מד' אסור וכן משמע מדברי הר''ן והרא"ש והטור וש"ע שכתבו סתמא דבין לחיים נמי מותר ולא חילקו בין אם הם רחבים ד' אם לאו. שוב ראיתי דגם הרמב"ן ז"ל כתב כן בספר המלחמות

הא כי אתא רבין אחר ר' יוחנן נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי דוקא בנראה מבחוץ ושוה מבפנים אבל נראה מבפנים ושוה מבחוץ ליכא מאן דפליג דהוה לחי וכתב רבינו יהונתן דכשנראה מבפנים כיון