תורת חיים חלק א נט

לאפוקי מדרבי שמעון דאמר אפילו על דקדוק אחד ור' אושעיה אתי לפרושי דברי ר' יהודה וקאמר דלא מחייב ר' יהודה בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים אלא א"כ יש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע והיינו תפילין נמצא דלא מחייב ר"י אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין ולעולם כל הני דרשות דדרשינן לעיל מכי יפלא ר"י נמי חייש להו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות ממרים:

דף פט בעדים זוממין כתיב והנשארים דלא כולי עלמא חזו לסהדותא תימא בבן סורר ומורה נמי אמאי כתיב וכל ישראל ישמעו ויראו הא לאו כ"ע חזו להיות בן סורר ומורה דמשהקיף זקן התחתון איש הוא ואינו נעשה בן סורר ומורה כדאמרי' בר"פ בן סורר ומורה ויש לדחוק דנהי דלאו כ"ע חזו להיות נידון בבן סורר ומורה מ"מ חזו לעשות כמוהו לאכול אכילת בן סורר ומורה אבל להעיד שקר לא שייך במי שהוא פסול:

אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולהכי בריש פירקין קתני להו מתנית' בתרתי נביא השקר והמתנבא בשם עכו"ם לאשמעי' דאפילו מתנבא באמת כיון דבשם עכו"ם מתנבא חייב:

מיד והאלהים נסה את אברהם משמע דמעשה העקדה מיד אחר דבריו של שטן הוה וכן משמע ממה שנאמר ויהי אחר הדברים האלה דכ"מ שנאמר אחר סמוך ותימה דמדקאמר שטן מכל סעודה שעשה לא היה לו להקריב תור חד משמע דמיד אחר הסעודה הוה אמר הכי וסעודה ביום הגמל את יצחק הוה ובשעת העקדה כבר היה בן שלשים ושבע שנים:

אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו לפי שקטרג עליו על שלא הקריב שום קרבן מסעודת בנו לכך השיב לו שאפי' אם יאמר לו זבח את בנך עצמו לשם קרבן מיד זובחו ובסמוך נמי דאמר ליה יצחק לישמעאל ובאבר אחד אתה מגרה בי אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך וכו' לפי שהמילה כקרבן יחשב כדמשמע במדרש רבה ריש פ' וירא ר' לוי פתח ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' אמר מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה ולכך בשעה שמל אברהם ילידי ביתו והעמיד גבעת ערלות והתליעו עלה ריחן לפני הקב"ה כעולה שהוא כליל לאישים כדאיתא במדרש רבה סוף פרשת לך לך ומהאי טעמא נראה מה שמלין בב"ה בצפון לפי שהעולה שחיטתה בצפון והיינו דאמר ליה באבר אחד שנעשה בך קרבן אתה מגרה בי אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לשם קרבן אני זובח. וכיון שהילד הנימול נחשב כקרבן כך רגלי הסנדק שמלין עליהן חשוב כמזבח כמ"ש בהדיא מהרי"ל ז"ל בהלכות מילה ונראה דלכך נוהגין ליתן כוס יין של ברכה לשתות לסנדק ואין נותנין אותו לתינוק כדרך שנוהגין בכוס יין של קדוש לפי שהעולה טעונה נסכים שהיו מנסכין יין על גבי המזבח בשעת ההקרבה וכיון שהילד דומה לקרבן עולה והסנדק דומה למזבח לכך נותנין כוס יין של ברכה בגרונו של סנדק דהוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח וכי האי גונא איתא בפרק בא לו אמר ר' ברכיה הרוצה שינסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין שנאמר אליכם אישים אקרא נראה דלכך נקט לישנא דימלא גרונם יין ולא קאמר ישקה ת"ח יין לפי שהיין שהיו מנסכין על גבי המזבח היו נותנין בתוך הסכל שהיה על גבי המזבח והיה בו נקב כמין חוטמין כדאיתא סוף פרק לולב וערבה ואותו נקב עשוי כגרון של אדם ומשם יורד לשיתין וקאמר ריש לקיש התם בזמן שמנסכין פוקקין את השיתין לקיים מה שנאמר שכר לה' ופירש"י ז"ל שפוקקין את הנקב שהנסכים יורדין בו לשיתין שיראה היין עליו כגרון מלא ושבע ואיתא נמי התם שמע מינה כי שבע איניש חמרא מגרוני' שבע לכך נקט ימלא גרונם של ת"ח יין פי' תחת גרונו של מזבח וה"ל כמנסך יין על גבי המזבח וה"נ כשנותנין כוס של ברכת היין בגרונו של סנדק הוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח מאחר שהסנדק חשוב כמזבח ומהאי נראה דדוקא הסנדק המחזיק את הולד בשעת המילה על ברכיו הוא יחזיקנו ג"כ בשעת ברכה וישתה מן הכוס של יין ודלא כאותן שנוטלין את הילד מן הסנדק לאחר שנימול ונותנין אותו לאדם אחר להחזיקו בשעת ברכה והוא שותה כוס של ברכה דאיהו לאו מזבח יחשב ומה לו לשתות כוס של ברכה זו והיינו דכתיב ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין ואיתא במדרש שרמז לו על המנחות והנסכים לפי שאברהם נביא וחכם הוה והוציא לו לחם לאכול ויין לשתות והוה ליה כאלו הביא מנחות ונסכים שנאמר אליכם אישים אקרא. עוד נראה כיון דילד הנימול כקרבן הוא לכך האב והמוהל כשמברכין צריכין לעמוד כמו שכתב בש"ע טור י"ד סימן רס"ה דהמוהל ככהן המקריב הוא וכהן העובד מיושב באזהרה מדכתיב לעמוד ולשרת כדאמרי' בסוף פרק הנשרפין והאב נמי כיון שמביא קרבן צריך לעמוד שם כדאיתא בספרי תשמרו שיהו כהנים לוים וישראלים עומדין על גביו מכאן למדו ותקנו מעמדות:

כל ישראל פרק אחד עשר פרק זה כולו דבר אגדה הוא ע"כ ראיתי להקרים לו פי' אגדה אחת ממסכת שבת פרק הבונה לפי שעניני אגדה ההיא שייכים לפרק זה:

אמרו ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותיהו. אלף בית אלף בינה. גימל דלת גמול דלים. מ"ט פשוטה כרעיה דגימל לגבי דלת שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומ"ט פשוטה כרעיה דדלת לגבי גימל דלימצי ליה נפשיה ומ"ט מהדר אפיה דדלת מגימל דליתן ליה בצינעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה. ה"ו זה שמו של הקב"ה. ז"ח ט"י כ"ל ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעה"ב. מ"ם פתוחה מ"ם סתומה מאמר פתוח מאמר סתום. נון כפופה נון פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט. ס"ע סמוך עניים ל' אחר סימני' עשה בתורה וקנה אותה. פא כפופה פא פשוטה פי פתוח פי סתום. צדי כפופה וצדי פשוטה צדיק כפוף וצדיק פשוט. היינו נאמן כפוף נאמן פשוט הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו מכאן שנתנה התורה במנוד ראש. קוף קדוש. ריש רשע. מ"ט מהדר אפיה דקוף מריש אמר הקב"ה איני יכול להסתכל ברשע ומ"ט מהדר' תגיה דקוף לגבי ריש אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי. ומ"ט כרעיה דקוף תלויה דאי הדר ביה לעייל וליעול בהך מסייע ליה לריש לקיש דאמר ר"ל מ"ד אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייפין אותו שין שקר תיו אמת. מ"ט שקר מקרבה מיליה אמת מרחקא מיליה שיקרא שכיח קושטא לא שכיח. ומ"ט שיקרא אחדא כרעא קאי ואמת מלבן לבוני' קושטא קאי שיקרא לא קאי. את בש אותי תיעב אתאוה לו, ב"ש בי לא חשק שמי יחול עליו. ג"ר גופו טימא ארחם עליו. דק דלתותי נעל קרניו לא אגדע. עד כאן מדת רשעים אבל מדת צדיקים את בש אם אתה בוש גר דק אם אתה עושה כן יגור בדוק. ה"ץ ו"פ אם אתה עושה כן חציצה הוי בינך לאף. ז"ע ח"ס ט"ן ואין אתה מזדעזע מן השטן. י"ם כ"ל אמר שר של גיהנם לפני הקב"ה רבש"ע לים כל. אמר הקב"ה אח"ס בט"ע גי"ף אני חס עליהם מפני שבעטו בגוף. דכ"ץ דכים הם כנים הם צדיקים הם. הל"ק אין לך חלק בהן. ומרזן שת אמר שר של גיהנם לפניו רבש"ע זניני מזרעו של שת. א"ל אל בם גן דם להיכן אולייכן לגן הדם. האלוף אמר שר של גיהנם לפני הקב"ה עיף אנכי. ז"ץ ח"ק א"ל הללו זרעו של יצחק. ויש לדקדק באגדה זו כמה דקדוקים ואין להאריך אך קשה אמאי לא דרשו נמי כף פשוטה כמו שדרשו שאר אותיות מנצפ"ך. עוד קשה מאי כוונתו דשר של גיהנם אחר שהשיב לו ית' שלא יתן לו ישראל חזר והפציר בו פעמים וגבי בלעם חשיב ליה ש"ס כה"ג לחוצפא כדאמרי' בפרקין חוצפא אפי' כלפי שמיא מהני מעיקרא כתיב לא תלך עמהם וכו'. ועוד קשה דקאמר ומרזן שת זניני מזרעו של שת אמאי נקט הכתוב שת ולא נקט אדם הראשון שכל העולם יצאו ממנו. וכן יש להקשות אקרא דוקרקר כל בני שת שפירשו כל בני העולם שיצאו משת בנו של אדם הראשון אמאי נקט קרא שת ולא נקט אדם דהל"ל וקרקר כל בני אדם ושמא משום דהך קרא אמשיח קאי כדמשמע ברישא דקרא דכתיב אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך ככב מיעקב וגו' ואמרו חז"ל כי משיח הוה דוד בעצמו הוא אדם הראשון והסי' אד"ם ולכך נא יתכן לכתוב וקרקר כל בני אדם כיון דאיהו גופיה היינו אדם ולא שייך נמי למיכתב וקרקר כל בניו דאין מקרא נכתב ויוצא מידי פשוטו ונראה לפרש לפי שהוא ית' שמו לא ברא את העולם אלא לכבודו בשביל ישראל עמו ונחלתו שידעו ויכירו גדולתו ואלהותו וישמרו מצותיו ותורתו למען ייטב להם בעה"ז שהוא עולם גופני ובעה"ב שהוא עולם הנשמות ולכך בא הוא ית' להזהיר אותנו באותיות התורה על שני דברים שהעולם עומד עליהם דהיינו על התורה ועל גמילות חסדים להשלים אותנו בגוף ונשמה תורה נגד הנשמה וג"ח נגד הגוף דהא בהא תליא. ואע"ג דאיכא נמי עבודה שהעולם עומד עליה עבודה שאני דאינה אלא בזמן שב"ה קיים ולא שייכא אלא בכהנים. ועוד דהנך תרתי עדיפי מעבודה דמכפרי ספי מינה כדאיתא בפ"ק דר"ה לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה אמר אביי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וג"ח ואיהא נמי בפירקין הרוצה להנצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה וג"ח וכו' וא"ל אביי לרבא מר הא תורה והא ג"ח. ובפ"ק דעובדי כוכבים איתא דא"ל ר' חנינא בר תרדיון לר' אליעזר בן פרטא אשריך שנתפסת על ה' דברים ואתה ניצול שעסקת בתורה ובג"ח ואני לא עסקתי אלא בתורה וכו' לכן בא הוא ית' להזהיר אותו על שני דברים להנחיל אותנו העה"ז והבא וקאמר א"ב אלף בינה התורה שנקראת בינה צריך האדם ללמדה וקרי לה בינה רמז שלא ילמוד אותה דרך שיטה בהעברה בעלמא דעיקר מצוה היא שיהא עמל בתורה ולהעמיק בה להבין בה דבר מתוך דבר ושמא להכי נקראת בית לשון מבית לפרוכת פי' שילמוד פנימיות התורה והיינו בינה שיבין דבר מתוך דבר זהו נגד הנשמה ונגד הגוף אמר ג"ד גמול דלים והיינו בגוף וממון. מ"ט פשוטה כרעיה דגימל לגבי דלת שכן דרכן של ג"ח וכו' אמרו חז''ל בפ"ק דעובדי כוכבים ועליהו לא יבול שאפי' שיחת חולין של ת"ח צריך תלמוד לכך נראה דהיינו מה שהמלמדים כשלומדים עם הקטנים אותיות אלף בית אומרים להן שצורת הגימל שיש לה כמין כיס תלוי לה בצידה ובאמת דמות צורתה כך הוא ולאו שיחת חולין הוא אולי רמז הוא לדרשה זו דגומל חסדים צריך להיות לו כיס מלא מעות תלוי בצידו ולרוץ אחר דלים שיהא מעותיו מזומנים בידו ולא יאמר לו לך ושוב ומחר אתן כדרכנו ואת הדלת מכנין ברגל קצר רמז דלימציה ליה נפשיה וילך לאט ולא ירחיב פסיעותיו לברוח ממנו ואת האלף ממשילין אותם המלמדים לאדם שיש לו כד אחד בידו ושואב מים וכד אחד על גבו שמא רמז הוא נמי לדרשא זו דאלף בינה לומר שצריך האדם להתמיד בתורה להעמיק בה וחוזר ומעמי' בה ולא יאמר כבר עמדתי על בוריה של הלכה זו או מקרא זה אלא יהיה דומה לאדם שכבר שאב כד מים מן הנהר והעמידו על גב שכמו ושוחה לשאוב כד שני הכי נמי אע"ג שכבר עמוס הוא בתורה ונטה שכמו לסבול חוזר ושואב ומעמיק במקום ההוא כמ"ש דדיה ירווך בכל עת ונמשלה התורה לתאנה שכל זמן שהאדם ממשמש בו וכו' וצורת הבית אומרים שפיה פתוחים ורחבה רמז נמי שצריך האדם להרחיב פיו בבינה וכמ"ש חז"ל פתח פיך וקרי פתח פיך ותני. ואין להקשות דמאי איצטריך להזהיר שירוץ הגומל אחר דלים והדל ימציא ליה נפשיה והלא אנחנו רואים בעינינו שהעני פושט יד וכמעט אין משגיח בו י"ל דאיירי בדורות הראשונים שהיו אז עניים גדולים וחשובים היו דוחקין עצמן מלקבל וסבלו דוחק גדול. אי נמי אפי' בדור הזה ולאו בעניים מקבלי צדקה איירי אלא באנשים חשובים ויקרים שירדו מנכסיהם ויש להם בית וכרם נחלת אבות ואין בידם אפי' פרוטה מזומן להחיות נפשותיהם ונפשות ביתיהן ועל אנשים כאלה אמר הכתוב וכי ימוך אחיך והחזקת בו שהעשיר מחוייב להלותו סך מה לצורך מחייתו או להשתתף עמו ולהטיל מלאי לכיסו וזהו המעולה שבצדקות כמ''ש הרמב"ם ז"ל ובכי האי גוונא צריך הגמלן לרדוף ולבקש אחריו למצוא איש הגון כזה להחזיקו ולהכי נקט גמול דלים דלשון גמול לא שייך אלא בגמילות חסד ולא בצדקה ממש והיינו כדפי' וכאשר רואה האיש ההוא כוונת הגמלן וטוב לבבו