תורת חיים חלק א נח

אשיר"י שם כתב ולבי מהסס דלעיל מסיק טעמא משום רוב בקיאין בהטייה א"כ השתא דאין בקיאין אסור ומדברי כל הפוסקים משמע דמותר אפינו האידנא וכן מיקר:

הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה פירש רש"י בפ"ב דמכות יש בה תשלומי פרוטה משלם ואינו לוקה דילפינן בפרק אלו נערות בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין וכי אין בה שוה פרוטה לוקה ובפרק אלו נערות פירש"י ז"ל דבעינן שאין בה שוה פרוטה בכל חמשה דברים שבה כגון שלא פיחתו מכספו וממלאכתו וריפוי לא הוצרך ולא צער היה בה ובשוטה שאין לו בושת וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות חובל המכה את חברו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין משמע דביש בה שוה פרוטה כיון דניתן לתשלומין אינו לוקה וכ"כ בש"ע סי' ת"כ הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה כיון שאין בה חיוב ממון משמע דביש בה חיוב ממון אפילו פרוטה אינו לוקה ואע"ג דפשוט הוא כתבתי זאת לפי שראיתי עתה המכה או החובל את חבירו נוהגים הדיינים לפסוק עליו שיפדה מלקות במספר ארבעה זהובים או חצאי זהובים וכיוצא בזה ולאו דינא הכי דכיון דבר תשלומין אחד מחמשה דברים הוא לאו בר מלקות הוא אם לא שרוצין לפסוק עליו כן דרך קנס לביישו:

מאי פטור דקאמר פטור מממון לפי זה מצי למימר שיש בה שוה פרוטה ומאי פטור דקאמר פטור ממלקות כיון דבר תשלומין הוא מיהו לא מיתוקמא בהכי דא"כ לא הוי נמי דומיא דחייב דבנו דהוי בדינו דהיינו מיתה הכא נמי פטור מדינו קאמר דהיינו ממון דבר תשלומין הוא ולאו בר מלקות והוה מצי לאקשויי תינח הכהו אלא קללו מאי איכא למימר מ"ש בנו מאחר וש"ס לא חש להאריך מקשינן הכאה לקללה מדכתיב מכה אביו ומקלל אביו גבי הדדי ומה שהפסי' ביניה' בדין גונב נפט מפרש במדרש במדבר רבה פ' ט' ללמדך שעל זה נתחייב גונב נפש מישראל לאחר שהוא מכה אביו ואמו ומקללם לפי שאינו גדל עמהם ואינו מכירם בעמך במקויים שבעמך לא מצי פריך הכא והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב' כדפריך לעיל וכ"ש לגירסת ר"ת דגריס ביישו חייב דשאני לעיל דכיון דבעי למימר דטעמא דפטור משום דגברא קטילא הוא לכך פריך שפיר דמה לי הכהו וקללו מה לי ביישו דכיון דגברא קטילא הוא ביישו נמי פטור אבל הכא קאמר דטעמא דמקלל דפטור משום דגזירת הכתוב הוא דבעינן הראוי להתקיים ומכה נמי פטור משום דמקשינן הכאה לקללה כיון דגבי הדדי כתיבי אבל ביישו דליכא קרא לפטרו לכך חייב ולפי זה צ"ל דהא דקאמר מקשינן הכאה לקללה לאו במה מצינו קאמר כך פירש"י ז"ל בלשון ראשון דא"כ ביישו נמי נילף במה מצינו ממקלל דבעינן הראוי להתקיים אלא כיון דגבי הדדי כתיבן גמרינן להו מהדדי ונראה מדלא קאמר אלא אמר רב מרי דאוקימתא קמייתי קאי דכשעשה תשובה איירי ואפ"ה אחר פטור כיון דיוצא ליהרג אבל לא עשה תשובה בנו נמי פטור וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות ממרים:

ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול וכו' נראה דיליף לה משום דרישא דקרא באב המסית את הבן נמי איירי דכתיב או רעך אשר כנפשך ודרשו חכמים זה אביך וא"כ לא תחמול ולא תכסה עליו אאב שמסית את הבן גמי קאי:

זה חומר במקלל ארישא קאי דקתני דאינו חייב עד שיעשה בהן חבורה וקאמר דבשביל זה יש חומר במקלל וכו' ולהכי נקט זה חומר ולא קתני חומר גנבו ומכרו ישן מהו יש דרך עימור בכך וכו' תימה כיון דלא קמיבעי ליה אלא אי הוי דרך עימור בכך אי לא א"כ אמאי נקט גנבו ומכרו ישן הוה ליה למיבעי עימר בו ישן מהו אפי' גנבו ומכרו כשהוא ניעור ואי לא הוי גרסי' יש דרך עימור בכך וכו' אתי שפיר והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות גניבה כתב ואפי' לא נשתמש בו אלא בפחות משוה פרוטה כגון שנשען או נסמך עליו אע"פ שהגנב ישן חייב וכתב עוד אם גנבו והוא ישן ונשתמש בו כשהוא ישן ומכרו ועדיין הוא ישן הרי זה פטור וכתב עליו שם הרב המגיד בעיא דלא איפשיטי וספק נפשות להקל משמע מדבריו דכשגנבו ומכרו כשהוא ניעור אע"ג דנשתמש בו ישן לא קמיבעיא ליה לרבי ירמיה דודאי הוי דרך עימור בכך דזימנין אדם נסמך על עבדו בשעה שהוא ישן ולא קמיבעיא ליה אלא בגנבו ונשתמש בו ומכרו הכל כשהוא ישן ולא ניעור בנתיים וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דכשלא ניעור בינתיים איירי מדכתיב ומכרו ועדיין הוא ישן ובכה"ג דוקא מספקא ליה אי הוי דרך עימור בכך כיון דמשעה שגנבו עד שמכרו לא ניער כלל אשה שגנבה אשה מניין וגבי רוצח דאיצטריך למיכתב מכה איש ואיצטריך למיכתב נמי ואיש כי יכה כדאמר לעיל אין להקשות השתא נמי דכתיבי תרוייהו אכתי אשה שהרגה אשה מניין י"ל מדכתיב כל מכה נפש ילפינן אשה שהרגה אשה ואי לא כתיב אלא מכה איש וכל מכה נפש ה"א דאפי' קטן שהכה יהא חייב לכן איצטריך למיכתב נמי ואיש כי יכה להוציא את הקטן שהכה כדפירש"י ז"ל בפ' משפטים:

דף פו אנא מונמצא בידו קאמינא דקאי אנגנב ומשמע שפיר ונמצא פרט למצוי כבר אבל מכי ימצא ליכא למילף מידי דע"כ אגופא דעובדא קאי כאלו כתיב כי יהיה איש גונב נפש וכן כי יהיה איש שוכב עם אשה כיון דלא קאי אנגנב והשתא ניחא דבסוטה דרשינן כי ימצא חלל פרט למצוי משום דהתם נמי כי ימצא אחלל קאי ושייך שפיר למדרש כי ימצא פרט למצוי וכן ומוצא כדי גאולתו אתי נמי שפיר דדרשינן פרט למצוי מהאי טעמא:

לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר לא תגנובו בגונב ממון הכתוב מדבר וכתב לן לא תגנוב בלשון יחיד דומיא דלא תרצח ולא תנאף ושאר דברות דכולן בלשון יחיד נאמרו ולא תגנובו לשון רבים דומיא דלא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו דכולהו גבי הדדי כתיבי ובריש פרק איזהו נשך מוקי ש"ס ייתורא דלא תגנובו על מנת למקט ועל מנת לשלם תשלומי כפל ופירש שם דלהכי כתיב לשון רבים שכל הרוצה לגנוב על מנת למקט או לשלם כפל דרכו לגלות הדבר תחילה לחבירו שיהא עד בדבר ולא יהיה נתפס עליו כגנב גמור ואזהר רחמנא כן לתרוייהו לגנב עצמו וגם לחבירו היודע בדבר ואינו מגלה לבעל החפץ:

דף פז דאי להאי גיסא קאי שרי חמץ בפסח כתבו התוספ ות תימא הא מאן דאמר עד הפורים מודה דאם עברוה אחר הפורים מעובר' כו' כיון דמדרבנן בעלמא הוא דלא ליתו לזלזולי בחמץ נראה דמאן דאסר לעבר אחר הפורים דלא ליתו לזלזולי בחמץ ס"ל דמהאי טעמא אפי' אם עברוה אינה מעוברת וכן משמע בהדיא לעיל בפ"ק גבי הא דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן דקבעי ש"ס עיברוה מאי אמר עולא אין מקדשין את החדש קידשו מאי אמר רבא בטל העיבור רב נחמן אמר מעובר ומקודש וקאמר ליה רבא לרב נחמן מכדי מפוריא לפיסחא תלתין יומין הוו ומפוריא דרשינן בהלכות פסח דתניא שואלין בהלכות פסח קודם פסח שלשים יום וכי מטי ריש ירחא מרחקין ליה אתי לזלזולי בחמץ אלמא דמאן דחייש להאי טעמא דאתי לזלזולי בחמץ אית ליה דאפי' עברוה כבר אינה מעוברת דהא רב נחמן דאמר מעובר ומקודש בדיעבד איירי שכבר עברוה ואפ"ה אקשי ליה רבא ובעי למימר דבטל העיבור כי היכי דלא ליתו לזלזולי בחמץ וא"ת אכתי מאי קאמר אי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא וכו' דהא אי אמרי אינהו דאין מעברין אחר פורים זקן ממרא היכי מצי למעבר וכי בדידיה תליא מילתא והא סנהדרין ונשיא הוא דמעברין את השנה כדאיתא בפ"ק וי"ל דמשכחת לה כגון שנתנו לו סנהדרין ונשיא הרשות לעבר כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות קידוש החודש ריש לקיש אומר עשירי באחד עשר כתבו התוס' וא"ת ולר"ש בן לקיש אי אמר זקן ממרא כר' יוחנן אמאי מיחייב הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שזדונו כרת וי"ל דמשכחת לה וכו' וכ"כ בסמוך עקביא בן מהללאל מטמא ואע"ג דעקביא מחמיר זימנין דהויא קולא וכו' וכן פירש"י ז"ל בהך שמעתא בכמה דוכתי ולא הוצרכו לפרש כן דהא דקתני אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת לאו דבעינן שיורה זקן ממרא לקולא להתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אלא בעינן שנחלקו זקן ממרא וסנהדרין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בין שהיו סנהדרין אוסרין והוא מתיר בין שהיו סנהדרין מתירין והוא אוסר כיון דדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת הוא חייב דהכי ילפינן לה מג"ש מונעלם דבר מעיני הקהל מה להלן בדבר שחייב על זדונו כרת ושגגתו חטאת איירי אף כאן בעינן שיחלקו בדבר שחייבין על זדונו כרת וכו' וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ממרים דיני ממונות בפלוגתא דשמואל ורבי אבהו תימה אמאי נקט פלוגתייהו דשמואל ורבי אבהו והלא אשכחן כמה פלוגתות דתנאי ואמוראי בדיני ממונות דמר מחייב ומר פוטר ואי פליגי זקן ממרא ורבנן בפלוגתייהו דתנאי ואמוראי והוציאו ממון בדין וקידש בו את האשה אתי לידי כרת בין אי סבירא להו לרבנן כמאן דמחייב וזקן ממרא כמאן דפוטר בין אי סבירא להו לרבנן כמאן דפוטר וזקן ממרא כמאן דמחייב כמו שפירש"י ז"ל וכן קשה בסמוך אמאי קאמר דיני מכות בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן והלא כמה פלוגתות אשכחן בדיני מלקות אי חייב מלקות אי לאו ואי פליגי זקן ממרא ורבנן בהכי אתיא לידי כרת ע"י קידושי אשה כדפירש"י ז"ל וי"ל דרבותא נקט דלא מיבעיא אם נחלקו בדיני ממונות או בדין מדיני מלקות דאתיא שפיר אלא אפי' אם נחלקו במנין הדיינין שדנין דיני ממונות או במנין הדיינין שדנין דיני מלקות אתיא נמי שפיר וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ממרים שכתב וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות או במנין הדיינין שדנין דיני ממונות הרי זה חייב וכו' וכן אם נחלקו בדיני מכות או במנין הדיינין וכו':

דף פח מאי לאו דהוא אמר מפי השמועה וכו' נראה דדייק הכי מדנקט כך דרשתי וכך דרשו חבריי וכו' ולא קתני סתמא דבאין ושואלין את הדין מאי לאו דאתי לאשמעי' דאפי' אומר כך דרשתי מפי השמועה וכך דרשו חבריי לפי ראות עיניהם אפ"ה חייב ודחי דלאו דיוקא הוא:

בעל שמחל על קינויו מחיל כתבו התו' היינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר שנמחקה המגילה אין יכול למחול נראה דהיינו דוקא למאן דאמר בפרק ארוסה דלאחר סתירה נמי מחול אבל למאן דאמר קודם סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול והכי קיימא לן כדדייק ש"ס התם וכ"כ הרמב"ם ז"ל א"כ אפי' קודם שנמחקה המגילה כיון שנסתרה אין יכול למחול וקצת קשה אמאי לא נקט נמי בעל שרוצה למחול על קינויו מוחל כדנקט בבן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו ובזקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו כו':

כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות סנהדרין הרי הוא אומר אנשים חכמים ונבונים הרי בעל חכמה אמור וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וכו' ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו וכו':

שלחו מתם איזהו בן העולם הבא אע"ג דכל ישראל יש להן חלק לעוה"ב היינו לאחר שמת ונידון בחיבוט הקבר ובעונשו של גיהנם שהמית.ה והעונשין מכפרין עליו ונעשה בן עוה"ב והכי קאמר איזהו בן העוה"ב כמות שהוא חי וכן צ"ל במסכת תענית גבי רבי ברוקא חוזאה דהוה קאי בשוקא דבי' לפט אשכחי' לאליהו א"ל איכא הכא בהאי שוק בר עלמא דאתי א"ל לא אדהכי חזי לההוא גברא וכו':

אין לנו אלא תפילין ואליבא דרבי יהודה כתבו התוספות כל הנך דרשות דדרשינן לעיל מקרא דכי יפלא לא חייש ודבריהם תמוהים דנהי דלא ס"ל כברייתא דלעיל מ"מ הא קרא בהדיא כתיב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע וכו' וקמת ועלית אל המקום אלמא דלאו בתפילין לחוד נעשה זקן ממרא אלא בנגעים ובדמים ובשאר דינים נמי לכך נראה דר' יהודה דאמר לעיל על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים לאו לאפלוגי אדר' מאיר קאי אלא לאוסופי על דבריו בא דר' מאיר לא מיחייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ור' יהודה סבר דכל שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים נמי חייב מדכתיב ע"פ התורה אשר יורוך מיהו ג"ש דר' מאיר דדבר דבר נמי אית ליה והשתא ניחא דכל חד לטפויי קאתי דר"ש נמי לטפויי על דברי ר' יהודה קאתי דסבירא ליה דאפילו על דקדוק אחד מדברי סופרים חייב והא דקאמר לעיל ורבי יהודה על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך לאו למעוטי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קאמר אלא