תורת חיים חלק א נז

לא כך למדתני וכו' אמר ליה קריינא דאיגרתא כו' נראה דמהאי טעמא זכה פנחס לתרין נשמתין דנדב ואביהוא כדאיתא בזוהר כד על פנחס בין כמה אוכלוסין פרחה נשמתיה מיניה ותרין נשמתין דהוו ערטילאן בלא דוכתא אתכלילו בה ואתקריבו בחדא ואתהדרא נשמתיה כו' לפי שהוא תיקן חטאן של נדב ואביהוא למ"ד שמתו על שהורו הלכה בפני משה רבן ופנחס לא עשה כן אע"ג דהלכה זו דהבועל כותית נתעלמה אפי' ממשה אפ"ה לא רצה לעשות מעשה מעצמו בלא רשותו של משה וא"ל למדתני ברדתך מהר סיני וכו' עד שנתן לו רשות וא"ל קריינא דאיגרתא כו' ופשטא דקרא משמע שחטאו באש מה שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם ובזה פגמו האש אשר ירד מן השמים שנא' ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו' וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם לכך אתא פנחס ותיקן החטא ההוא דפנחס היינו אליהו וגבי אליהו כתיב והיה האלהים אשר יענה באש וגו' וכתיב ותפול אש ה' ותאכל את העולה וגו' וירא כל העם ויפלו על פניהם וידוע כי טעם סוד הגלגול הוא כדי שיתקן האדם מה שחטא כבר בקשו מלאכי השרת לדחפו וכו' לכאורה קשה למה זה בקשו לדחפו וכי לא יפה עשה ועוד דמה ענין התשובה שהשיב להן קנאי בן קנאי הוא וכו' כדי שלא ידחפוהו. ועוד דקאמר התחילו שבטים לבזותו ראיתם בן פוטי זה וכו' בא הכתוב ויחסו וכי בייחוס תליא מילתא הלא קנאת ה' צבאות היא ומה לנו אם המקנא מיוחס הוא אם לאו. ונראה שבכל מקום שיש חילול השם ורוצה אחד להתנדב עצמו לקנא קנאת ה' צריך שיהא בו אחד משני פנים או שיהיה הוא עצמו אדם גדול בישראל שלא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך ולשם יוהרא ולהתפאר עשה כן ולא לקנאת השם או אפי' מי שאינו גדול כל כך אם אבותיו היו גדולי ישראל הכל מחזיקין לו טובה ואומרים עליו ברא כרעא דאבוה הוא ויש לו טבע אבותיו ולפי שהיו שם גדולי ישראל יותר מפינחס משה ואלעזר ונשיאי העדה ועליהם היה מוטל לקנא קנאה זו ולכך עלה על דעתן של המלאכים כי לשם יוהרא רוצה לעשות כן ולהכי בקשו לדוחפו ולעכב עליו את הנסים שלא יהיה המעשה נגמר על ידו לכך אמר להן הקב"ה הניחו לו כי ראוי הוא לכך הן מצדו הן מצד אבותיו כי קנאי הוא בטבעו כדפי' לעיל דפינחס זה אליהו שדרכו לקנא ולעשות מעשה בקצפו והוא בן קנאי דלוי אביו נמי לקנאת ה' הרג בקצפו שכם וחמור כמ"ש כי באפם הרגו איש ועוד נראה דכי היכי דגבי פינחס כתיב וירא פינחס ראה מעשה ועבר עליו רוח קנאה כך גבי אהרן במעשה העגל אחר שאמרו אלה אלהיך ישראל כתיב וירא אהרן וגו' שראה מעשה ועבר עליו רוח קנאה אלא שהבין ממה שזבו' לפניו ראה חור שהרגוהו כדאיתא במדרש לכך אמר קנאי בן קנאי הוא פי' בן אהרן הכהן שעבר עליו רוח קנאה כדפי' ולשמואל דאמר לעיל וירא פינחס ראה שאין חכמה ואין עצה וכו' ולא המתין ליטול רשות ממשה איכא למיטר דלהכי בקשו לדוחפו על שרצה לעשות כן בלי נטילת רשות ולכך אמר להן קנאי הוא פי' שכל כך עברה עליו רוח ה' צבאות ונתמלא חמה עד שאינו יכול להתאפק בכדי שישאל תחילה בן קנאי הוא בן לוי שנתמלא נמי חמה לקנאת ה' צבאות והרג לשכם וחמור בלי שאלת יעקב אביהם משיב חמה בן משיב חמה הוא לפי שאינו מן הראוי להשיב חמתו ית' אא"כ הוא ראוי לכך או מצדו או מצד אבותיו כדפירש לכך ואמר להן דהא והא איתנהו ביה התחילו שבטים לבזותו נמי מהאי טעמא כי לא נאה לקנא קנאת השם אלא שמוחזק לכך מצדו או מצד אבותיו ולכך אמרו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעכו"ם וא"כ היאך נתמלא לבו לקנא קנאת ה' בשביל עכו"ם דעיקר חטאן עכו"ם הוה שעבדו תחילה לפעור כדאיתא במדרש וכיון דאבותיו עבדו עכו"ם הוו אינו ראוי לקנא על כך לכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן דראוי הוא לכך מצד אבותיו כי הוא בן בנו של אהרן הכהן קדוש ה' ונראה דלכך ייחסו הכתוב פעמים אחר אהרן דמעיקרא כתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן והדר נמי כתיב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי היחס הראשון היה למלאכי השרת שרצו לדוחפו בשעה שרצה לעשות המעשה והשיב להן הקב"ה שהוא בן אהרן הכהן בן קנאי ומשיב חמה והיחוס השני היה לשבטים כדפי' א"ר הקב"ה למשה הקדם לו שלום נראה דלכך נקט לישנא דהקדם לפי שרצו חכמים לנדותו כדאיתא בירושלמי וירא פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה הבועל כותית כו' תני שלא ברצון חכמים ופנחס שלא ברצון חכמים אמר רבי יהודה בן פזי בקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקדש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם אי נמי כשהתחילו שבטים לבזותו צוה הכתוב להקדים לו שלום מיד כדי שלא יבזוהו עוד:

כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד שאלו הביאוהו לב"ד אין ב"ד רשאין להמיתו דלא מחייב מיתה אלא מלקין אותו דעבר אלאו דולא יחללו את שם קדשי אבל פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין כו' ואין מוחין בידן כמו בגונב את הקסוה וכו' דלא מחייב מיתת ב"ד ואפ"ה קנאים פוגעין בו וממיתין אותו:

היוצק והבולל כתבו התוספות דהולכה לא חשיב משום דאפשר לבטלה הכי איתא בסוף פ"ק דזבחים דהולכה אפשר לבטלה מיהו אכתי קשה מחטאת הפנימית דאי אפשר לבטלה כדאמר התם ריש לקיש לכך נראה דלא חשיב הולכה משום דבכלל קבלת דמים היא כדאמר התם דאפקה לקבלה בלשון הולכה ועוד נראה דתני ושייר נמי נותן שמן ופתילה במנורה ומ"ש התוספות דלא דק תנא למיתני העבודות כסדרן הכי משמע נמי מדלא קתני הקומץ קודם המסדר את השלחן בהדי שאר עבודות מנחה:

דף פג ולא משום טומאה כגון שנטמא בפנים ולא שהה וכן טמא ששמש דקתני בסמוך מוקי לה בפ"ב דשבועות כגון שנטמא מבפנים ולא שהה והיפוך בצינורא כמ"ש התוספות מיהו קשה בטבול יום מאי איכא למימר דט"י שנכנס למקדש חייב כרת כמ"ש הרמב"ם ז"ל וא"כ היכי משכחת לה דט"י ששמש הוי במיתה ולא בכרת וי"ל כגון ששכח שהוא ט"י ונכנס למקדש בשוגג ונודע בפנים שהוא ט"י ולא שהה והיפך בצינרא וכה"ג כתבו התוספות בפ"ב דשבועות גבי הא דפריך אי דשהה בר כרת הוא הקשה ר"ת דהא נפקא מינה דמיתה כגון שהזיד בשמוש טומא' ושגג בטומאת מקדש שוב מצאתי בהשגת הראב"ד ז"ל שכתב דאי אתה מוצא אלא בבמה א"נ שעשה בית יד ארוכה לצינורא והיפך באיברים מבחוץ:

ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה דבחילול דתרומה כתיב מיתה גביה ומתו בו כי יחללוהו אף כאן במיתה ופריך ונילף חילול חילול מנותר מה להלן בכרת דבחילול דנותר כתיב כרת גביה כי את קדש ה' חלל ונכרתה אף כאן בכרת ומסיק חילול דרבים מחילול דרבים עדיף והשתא ניחא דאע"ג דגבי נותר נמי כתיב חילול דרבים דולא יחללו דכתיב גבי טבל בנותר נמי איירי כמ"ש התוספות מ"מ לא ילפינן מיניה כיון דגבי ולא יחללו דטבל לא כתיב ביה כרת ולא שום עונש בהדיא:

לימא מר במיתה דכתיב וכל זר וגו' לכאורה עיקר חסר דהוה להו לאתויי נמי רישא דקרא דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וכל זר וגו' דהא רב נמי ידע קרא דוכל זר לא יאכל קדש דמיניה נפקא ליה דלוקה וצ"ל דקס"ד דרב נפקא ליה דלוקה מאידך קרא דבסוף הפרשה בהדיא כתיב וכל זר לא יאכל בו ואתרומה קאי ולהכי מקשי ליה דילמא במיתה מקרא דוכל זר לא יאכל קדש דקאי אמיתה מדכתיב ברישא ומתו בו כי יחללוהו:

דף פד לעמידה בחרתיו ולא לישיבה פירש"י ז"ל ובפ"ב דזבחים רמינן מכדי יושב כזר דמי וכו' והתם מפרק לה משום דהוי זר ושלא רחץ ידים ושתויי יין שלשה כתובים וכו' והא דקאמר ש"ס לעיל אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים כו' ולא אמרינן נמי דהוה להו שלשה כתובין ע"ש בפ"ב דזבחים בפי' רש"י ותוספות:

אדרבא מנותר הוה ליה למילף שכן קדש פנים פיגול ונותר קצת תימא אמאי לא חשיב נמי יחיד דחילול דנותר ודבעל מום נאמרו בל' יחיד וחילול דטמא ששימש נאמר בלשון רבים:

הנחנקין פרק עשירי ואיצטריך למיכתב מכה איש כתבו התו' דגרסי' ואיצטריך למיכתב מכה איש ומת ואיצטריך למיכתב ואיש כי יכה כל נפש אדם וכתב מהר"ש לורי"א ז"ל ותימה הא דרשינן לעיל בפ' הנשרפין גבי הכהו בעשר מקלות כו' אליבא דרבנן ואיש כי יכה כל נפש דבעינן נפש כולו ורבי יהודה דריש נפש כל דהו והלכה כרבנן ועוד לרבי יהודה דדריש נפש כל דהו מנלן הא דאפילו אקטן בן יומו חייב כו' והאריך שם לתרץ קושיות הללו ודבריו תמוהים דלא קשה מידי דהא דיליף קטן מקרא דואיש כי יכה כל נפש לאו מייתורא דכל יליף לה אלא מדכתיב נפש ולא כתיב איש דריש לה דנפש משמע כל דהו נפש הן איש הן קטן וה"ק אי כתיב מכה איש ומת ה"א דוקא איש מדלא כתיב סתמא מכה נפש הן קטן לא כתב רחמנא ואיש כי יכה כל נפש דאפילו קטן במשמע אבל ייתורא דכל ודאי איצטריך לההיא דהכהו בעשר מקלות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וע"כ צריך לומר כן לגירסת הספרים דגרסי ואיצטריך למיכתב כל מכה נפש ויליף מיניה קטן אע"ג דלא כתיב מכה כל נפש אלמא דלאו מייתורא דכל יליף קטן אלא מדכתיב נפש ולא כתיב איש והכי איתא בהדיא לקמן גבי הגונב נפש מישראל דיליף מדכתיב נפש ולא כתיב איש דאחד הגונב את האיש וא' אשה ואחד גר כותי ועבד משוחרר וקטן חייב ומ"ש התוספות ומפיק ליה מדכתיב ואיש כי יכה כל נפש נפש כל דהו לאו משום דלשון כל משמע כל דהו אלא משום דנפש משמע כל דהוא נפש:

ואיצטריך למיכתב מכה איש ואיצטריך למיכתב וכו' משמע דאמאי דמשני קאי ותימה בלא הך שינויא נמי תיקשי למה ליה למיכתב תרתי מכה איש ומת ואיש כי יכה כל נפש אדם וי"ל דאי לאו הך שינויא איכא למימר דלהכי כתב לן רחמנא גבי רוצח תרתי הכאה מפורשת בה מיתה דהיינו מכה איש ומת והכאה סתם בלא מיתה דהיינו ואיש כי יכה כל נפש אדם לגלויי מילתא בעלמא דכל היכא דכתיב הכאה סתם היינו מיתה דומיא דרוצח דכתיב ואיש כי יכה סתם והיינו מיתה מדכתיב מכה איש ומת ומעיקרא נמי לא פריך ואימא עד דקטיל לה אלא משו' דאשכחן הכא' סתם דהוי מית' דהיינו ואיש כי יכ' כל נפש אדם:

דף פה ורבי שמעון האמר מלאכה שאינה צריכה וכו' כתבו התוספות והא דשרינן לבעול בתולה לכתחילה בשבת אם להנאת עצמו הוא צריך אפילו דם חבורי מיחבר כו' משמע דסבירא להו דאפילו האידנא דאין בקיאין בהטייה ואיכא פסיק רישי' דודאי מוציא דם אפ"ה שרי וכן משמע בפ"ק דכתובות דפסיק ש"ס סתמא והלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת ולא מחלק בין בני בבל לבין בני ארץ ישראל משמע דאפילו לבני בבל דלא בקיאי בהטייה כדאמר התם אפ"ה שרי ועוד דקאמר התם רב זביד שרא למיבעל בתחילה בשבת רב יהודה שרא למיבעל לכתחילה ביום טוב ורב פפי התיר אפי' בשבת אע"ג דכל הנך אמוראי בבבל הוו משמע דבלאו טעמא דהטייה שרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל ובש"ע סימן ר"פ סתמא דאין בו משום חובל ומותר לבעול בתחילה בשבת וכ"כ הרא"ש ז"ל סתמא משמע דהאידנא נמי שרי אע"ג דליכא מאן דבקי בהטייה וכ"כ הראב"ן ז"ל וכן נוהגין האידנא לעשות נישואין בשבת ולא חיישינן שמא יבעול בשבת ואע"ג דתניא התם הכונס את הבתולה לא יבעול בתחילה בשבת וחכמים מתירין וקאמר רבה מאן חכמים ר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ולא הוי פסיק רישיה משום דרוב בקיאין בהטייה נינהו צ"ל דסתמא דש"ס וכל הנך אמוראי לית להו הא דרבה ושמא אית להו טעמא דחכמים דמתירין כר"י דפוטר מקלקל בחבורה והכא דאיכא מצוה ואין מתכוין אפי' לכתחילה מותר כמ"ש התו' שם גבי הא דקאמר את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא וכו' וכן משמע דהא ר"י ס"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר כדאיתא בס"פ המוציא יין גבי נזיר חופף ומפספס ואפ"ה קאמר בפ"ק דכתובות דאסור לבעול בתחילה בשבת משמע דלית ליה הא דרבה דאמר מאן חכמים ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר וכו' ובהגהת