תורת חיים חלק א נו

אזלינן בתרייהו. וטעמא כדתניא בפרק אחד דיני ממונות מנין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד זכות מנין שמחזירין אותו ת"ל נקי אל תהרג ומנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש ללמד עליו חובה מניין שאין מחזירין איתו ת"ל צדיק אל תהרג:

ט אילימא אסיפא ר' שמעון פוטר מיבעי ליה ואע"ג דלא ניחא דף עט אילימא למיתני ר''ש פוטר כי היכי דלא תימא אכולהו קאי כדפי' רש"י ז"ל בסמוך מ"מ הך לישנא דאפי' נתכוין להרוג את זה והרג את זה לא שייך למיתני כלל דמאי אפי' ומאי נתכוון להרוג את זה והרג את זה דקאמר כיון דבהכי איירי וא"כ הוה ליה למיתני רבי שמעון פוטר אי אסיפא קאי:

אלא ארישא פירש"י ז"ל והא דשביק רבי שמעון לסיפא בהדיא והדר אדוקי' דרישא דלא תימא כו' וקצת קשה דא"כ הוה ליה לפרש ולמיתני ר' שמעון אומר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור לכך נראה דניחא ליה ספי למיפלג ארישא אע"ג דלא שמעינן לה אלא מדוקיא דכי האי גונא אשכחן בכמה דוכתי דדייקי ש"ס מילתא מרישא דמתני' או ברייתא ופריך מינה ולא פריך מסיפא דקתני לה בהדיא:

רוצח שנתערב באחרים וכו' וא"ת אמאי נקט רוצח הוה ליה למיתני סתמא כל חייבי מיתות שנתערבו באחרים כולן פטורין כדקתני סיפא כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה וכו' וי"ל דמשום דר' יהודה דאמר כונסין אותן לכיפה נקט רוצח דעונש כיפה ליתא אלא ברוצח כדתנן לקמן ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח ואין עושין דבר זה לשאר חייבי מיתות ב"ד אלא אם נתחייב במיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין איתו שאע"פ שיש עוונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים אפי' עכו"ם וכו':

בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים קמיפלגי כך גריס ריב"ם ז"ל ומדברי הרמב"ם ם ז"ל בפי"א מהלכות נזקי ממון משמע נמי דגרים הכי. ומה שהשיב ר"ת ז"ל מדקתני כולן פטורין משמע שהאחרים בני חיובא נינהו נראה דלאו תשובה היא דלא שייך למיתני פטור כיון דאין מכירין אותו אלא כולן פטורין אע"ג דבכל חד איכא לספיקי שמא זה הוא שהרג ועוד דא"כ תיקשי לאוקימתא דרבא מאי כ לן פטורין ונקט מתניתין כיון דאחר לאו בר חי בא הוא דף פ' ואמר ר' יוסי ואפי' אב' ח פתא ביניהן דאי לאו הכי מאי קמ"ל דכולן פטורין פשיטא כדפריך לעיל אילימא אחר ם כשרים פשיטא:

עובר ירך אמו הוא כתבו התוספ' בשם ר"ת ז"ל דבכל דוכתא קיימא לן דלאו ירך אמו הוא והא דאמר רבא הכא ובתמורה ולד הנוגחת והנרבעת אסור לא פליגא וכו' וכ"כ התו' בפ' הפרה דמדאמר רבא בתמורה ובסנהדרין ולד הנוגחת והנרבעת אסור היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו אין להוכיח דעובר ירך אמו הוא דהתם היינו טעמא שהולד עצמו נהנה מן הרביעה והיא וולדה נגחו ונרבעו ומשמע דס"ל דאפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא אמרי' דהיא וולדה נגחו וכן משמע ממה שכתבו התוס' כאן אמאי כי ליתא לפרה משתלם רביע נזק מן הולד כיון דלאו ירך אמו אף על גב דהוא נמי הזיק למה ישלם חלקו וחלק הפרה וזהו תימה דאין סברא כלל לומר שהולד המונח מקופל במעי אמו יש לו חלק בנגיחה זו דהא פשיטא שאין הולד יודע כלום מהאי נגיחה דדוקא למאן דאמר עובר ירך אמו שייך שפיר למימר דהיא וולדה נגחו או נרבעו דכיון דירך אמו הוי הולד כאחד משאר אבר ה דחד גופא הוא ואין הפרש בין הולד לבן שאר אברים ולכך כי ליתא לפרה משתלם מן הולד אבל למאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא פשיטא דלא משתלם מן הולד כיון שאין הולד עושה כלום וכן רביעה לא שייך למימר דהיא וולדה נרבעו אלא למאן דאמר עובר ירך אמו הוא ונחשב כאחד משאר אבריה אבל למ"ד לאו ירך אמו לא שייך למימר דהיא וולדה נרבעו דאין זה סברא כלל לומר שהולד נהנה מן הרביעה והא דאמר בפרק כל האוסרין אמר רבא ולד הנרבעת אסור היא ולדה נרבעו וכו' ולד מוקצה ונעבד מותר מאי טעמא לאמיה אקצייה לאמיה פלחי לה היינו משום דאף על גב דס"ל עובר ירך אמו הוא והרי הוא כשאר אברים מ"מ מאן דפלחי לה או מקצה אותה דעתו לאמו דוקא ולא לולד אע"ג דהוא כאחד מאבריה מה שאין כן בנגיחה ורביעה. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות אסורי מזבח שכתב כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין חץ מולד נרבעת ונעבדת ומוקצה ושהמית את האדם בד"א כשנעבדה בה עבירה כשהיתה מעוברת שהרי ה לד מצוי עמה בעת שנפסלה והיה כאבר מאבריה וכו' מדכתב והיה כאבר מאבריה משמע כדפי' דטעמא משום דעובר ירך אמו הוא וכ"כ בפ"ה מהמ"א שאם שחט בהמה טריפה ומצא בה ולד שלא גמרו חדשיו אע"פ שהוא חי במעי הטריפה הרי זה אסור מפני שהוא כאבר מאמו ומ"ש דולד נעבדת ומוקצת אסור היינו כלישנא בתרא דרבא דפרק כל האסורין. ובפרק הפרה מפורש באריכות וכתבתי דודאי יש להוכיח במילתא דרבא דהכא ותמורה דעובר ירך אמו הוא:

מאי איריא דשריפה חמורה הא אפי' אי סקילה ושר פה כי הדדי נינהו אכתי ידונו בסקילה כיון דרובא נסקלין נינהו אבל אין לפרש מאי אריא דשריפה חמורה הא אפי' אי סקילה חמורה תיפוק ליה וכו' דאי סקילה חמורה לא אזלינן בתר רובא דאי אתה רשאי למושכו למיתה חמורה אע"ג דרובא נינהו כדמשמע בסמוך דאמר אלא היכי אתנייה הנסקלין בנשרפין וכו':

דף פא אלא באחת מכל אלה. וא"ת מי כתיב באחת בכל אלה כתיב וי"ל דהכא נמי דריש כל לשון כל דהו אל תטמאו בכל דהו מאלה כדדריש לעיל ואיש כי יכה כל נפש כל דהו נפש וכן ולא יעיר כל חמתו וכן לא יבא בכל עת אל הקדש כדפ' לעיל והא דקאמר הכא נמי באחת מכל אלה אע"ג דהכא לא כתיב כל אלה י"ל דרבן גמליאל כי בכ' אם פא דקרא סמיך סיפא דקרא והוליד בן פרץ שופך דם והוא את כל אלה לא עשה כי גם אל ההרים אכל ואת אשת רעהו טמא וגוי וחי לא חיה משמע אפילו עשה קצתן כיון דלא עשה את כל אלה וחי לא יחיה א"כ על כרחך רישא דקרא צדיק הוא חיה יחיה בעשה כולן קאמר והשיב לו ר"ע דהכא נמי ואחת מכל אלה קאמר:

והא דתניא התרו בו ושתק וכו' משמע דלרבינא קמותיב ויש לפרש דאי לאו הא דרבינא איכא למימר דבפלוגתא דר' ור' שמעון בן גמליאל קמיפלגי ודכולי עלמא כיפה צריכה התראה ת"ק סבר כרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה ולכך פעם ראשונה ושנייה מתרין בו למלקות וכיון שעבר עליהן הרי הוחזק רשע בשני עבירות של התראת מלקות ולהכי בשלישית מתרין אותו לכיפה וכיון שעבר כונסין אותו לכיפה ואבא שאול כבר כרשב"ג דאמר בתלת זימני הוי חזקה ולכך אף בשלישית מתרין בו למלקות וכיון שעבר עליהן הרי זה הוחזק רשע בשלש עבירות של התראת מלקות ולהכי בשביעית מתרין בו לכיפה וכו' אבל לרבינא דמוקי לה מתני' כרשב"ג א"כ צ"ל דאפילו לרשב"ג מכניסין אותה לכיפה בשלישית לכך פריך כיון דת"ק דאבא שאול כרשב"ג אתיא א"כ במאי קמיפלגי וכן משמע דלרבינא פריך כיון דרבינא משני בכיפה צריכה התראה קמיפלגי:

אמר ריש לקיש תמותת רשע רעה מי שהוחזק רשע תמיתתו רעה ממיתן אותו על ידי יסורין דרעה היינו יסורין כמו חטאים תרדף רעה ביום רעה ימלטהו ה' ולכך מכניסין אותו בכיפה ומאכילין וכו' עד שמת ביסורין דלא כשאר חייבי מיתות שממיתין אותן בידים ומת מיד:

אמר ריש לקיש חכה שהדג נצוד בו פתאום ואינו יודע שרודפין אותו ולא דמי לנצוד ברשת שהדג יודע המילה שיפול בו וכן האדם אינו יודע עת מיתתו ונלכד פתאום בשעה שהוא בריא אולם ואינו מעלה על דעתו שימות עדיין בעדות מיוחדת לשון יחידית שכל אחד רואה יחידי אחד מחלון זה ואחד מחלון זה:

דף פב הבא לימלך אין מורין לו ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פינחס נהרג עליו. נראה דהיינו הא דכתיב פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם רש"י ז"ל פי' בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף וקשה כיון דלא השיב חמתו ית' בקצפו אשר קצף כי אם בנקמתו אשר נקם הוה ליה למיכתב בנקמו את נקמתי דבקנאו את קנאתי משמע שהשיב חמתו יתברך בקצפו דקנאה לשון קצף הוא. ונראה דודאי ע"י קצפו ורגזנותו של פנחס שהיה מתחרה כשראה המעשה הרע ההוא ועבר עליו רוח קנאה השיב את חמתו ית' שעל ידי כן הרגם מיד בשעת רוגזו כשראה את חילול השם קודם שפירש שאלו פירש לא היה בידו להרגו נמצא שע"י קצפו השיב את חמתו לפי שאין טבעו של אדם לעשות רציחה בשעה שדעתו שפוי בלא רוגז וכ"ש להרוג נשיא ובת מלך א"כ אלמנא קצפו של פנחס שהרגו מיד בשעת רוגזו קודם שפירש לא השיב חמתו דאחר שפירש היה אסיר להרגו. ונראה דלכך כתיב וירא פינחס שעל ידי שראה המעשה הרע עבר עליו רוח קנאה וקצף. ושמא לכך נקט כבועל עובדת כוכבי' ומזלות קנאין פוגעין כו קנאין לשון רגזנין כלומר איתן שטבען לקנא קנאת ה' צבאות ולקצוף את קצפו בשעה שהן רואין מעשה רע פוגעין בו לשון פגיעה שייך מי שהורג מיד כמו פגע בכהנים אכל מי שאין טבעו וכך לא דאם פירש פטור ואי הוה נקט הבועל עובדת כוכבים ומזלות פוגעין בו הוה משמע אפילו אחר שפירש לכך קאמר קנאין פוגעין בו דדוקא בעת רוגזתן וקנאתן של מקום בשעה שרואין המעשה פוגעין בו. ונראה דהיינו דאיתא במדרש רבה פרשת בלק הביאו רש"י ז"ל שם והמה בוכים בעגל הוא עומד כנגד ששים רבוא ויקח את העגל אשר עשו ורפו ידיו כ אלא בשביל פנחס שיבא ויטול את הראוי לו ותימה אמאי היה פנחס ראוי לאותו מעשה יותר מאחר ויש לפרש לפי שאמר דפינחס הוא אליהו הנביא ואשכחן באליהו שדרכו היה לכעוס ולקנא קנאת השם כשראה איזה מעשה רע שנא' קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך והיינו דאיתא בסוף פרק חלק דרש ר' יוסי בצפורי אבא אליהו קפדן היה הוה רגיל למיתי גביה איכסי מיניה תלתא יומי ולא אתא כי אתא א"ל אמאי לא אתא מר א"ל קפדנא קרית לי א"ל הא דקמן דקא קפיד מר לכאורה תימה אמאי השיב לו הא דקמן דקפיד רר ולא השיב לו אמת הוא דקא קפיד מר על אחאב כדדריש ועוד מאי תימה דקאמר ליה קפדנא קרית לי והא אמת הוא דהוה קפיד על אחאב. ונראה לפי שאמרו בפ"ק דתענית האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דמרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש כלומר האי צורבא מרבנן דרתת לאו מדה רעה הוא לגביה דודאי אלו הוה קפיד בשבילו הוה מדה רעה אבל אורחא דצורבא מרבנן להקפיד על הרשעים כשרואין אותן עוברים על התורה דאז מקנאין קנאת ה' צבאות ולכך קאמר אורייתא הוא דמרתחא ליה כשרואין אותן עוברים על התורה לובשן כעס לקנא קנאת ה' וזהו מדה טובה וזכות הוא לו והיינו דא"ל אליהו לרבי יוסי קפדנא קרית לי תמה עליו וכי בכי האי גונא שהקפדתי על שעבדו עובד כוכבים בימי אחאב ראוי לקרות אותי קפדנא והלא יפה עשיתי דאורייתא הוא דמרתחא לי ולהכי איצטריך ליה לרבי יוסי למימר הא דקמן דקא קפיד מר פי' תינח מה שהקפדת בימי אחאב לקנאת ה' צבאות אבל הא דקמן דקפיד מר משום כבוד עצמך לא לקנאת ה' א"כ יש בך מדת קפדנות וכיון דדרכו של אליהו הוה לקנא קנאת השם ולעשות מעשה בקנאתו לה' ובכעסו כמו שאמר חי ה' אם יהיה טל ומטר וגו' לכך קאמר במדרש בעגל עמד משה וכו' אלא בשביל פנחס שיבא ויטול הראוי לו כי לו היה ראוי לעשות המעשה הזה ולא לאחר דלאו כל אדם יש לו טבע זו ללבוש כעס לנקום נקמת ה' אבל פנחס היה מסוגל לזה כיון דהוא אליהו וטבעו של אליהו לקנא קנאת ה' תמיד כדפי' ונראה דהה"ד השיב את חמתי בקנאו את קנאתי כלומר השיב את רוגזי ברוגזו שאם יש דין למטה אין דין למעלה:

ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך נראה דנפקא ליה מדכתיב ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה מדקרי לה מדינית משמע דה"ק ליה אם תאמר זו אסורה הוא ל ומדינית היא א"כ בת יתרו כהן מדין מי התירה לך כיון דמדינית היא:

בל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב חילול השם היינו כשעושה כן בפרהסיא לפני עשרה מישראל כי היכי דקידוש השם לא הוי בפחות מעשרה מישראל כדאמרי' בס"פ בן סורר ומורה ה"נ חילול השם והבא על כותית אין הורגין אותו אא"כ יודעין בו י' מישראל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות אסורי ביאה: