תורת חיים חלק א נה

לילה לשרה כשנלקחה לאבימלך מאחר שהיא בת גילה ונשפעת ממנה. ונראה דהיינו הא דכתיב בלילה ההוא נדדה שנת המלך ואיתא בתרגום של מגילת אסתר ביה בליליא אידברית שרה לביתיה דאבימלך וכתב עוד נדדה שנת המלך היינו מלכו של עולם רמז שהוא יתברך עלתה לפניו זכותה של אסתר על ידי זכותה וצדקתה של שרה דכיון שנפתחו שערי רחמים לשרה בעת ההיא ונעשה לה נס נתעוררו אז אותן שערי רחמים לאסתר שהיתה נשפעת משרה:

עובד כוכבים ומזלות מצווה על קדושת השם כתבו התוספות דדלמא לא איצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח תימה למה לי דכתב רחמנא וחי בהם לאשמעינן דבצינעה יעבור ולא יהרג תיפוק ליה מונקדשתי בתוך בני ישראל דכתב לן רחמנא לאשמעינן דבפרהסיא דהיינו תוך עדה מישראל יהרג ולא יעבור אלמא דבצינעה יעבור ולא יהרג דאי בצינעה נמי יהרג אם כן לא לכתוב ונקדשתי ולא לכתוב וחי בהם ונילף לכולהו מרוצח ונערה המאורסה וי"ל דונקדשתי איצטריך למיכתב לאשמועינן דבפרהסיא יהרג ולא יעבור ואי לאו וחי בהם ה"א דבצינעה נמי נהי דאינו מצווה ליהרג ולא לעבור מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג שפיר דמי קמ"ל וחי בהם ולא שימות בהן דבצינעה צריך ליזהר שלא ימות בהם ואם נהרג מתחייב בנפשו. וכן משמע קצת לישנא דברייתא דלעיל דקתני מניין שיעבור ואל יהרג ולא קתני מניין שיכול לעבור ולא יהרג משמע דצריך לעבור כדי שלא יהרג וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות יסודי התורה כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו אבל הרא"ש ז"ל והטור סי' קנ"ז כתבו שאם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי וכן כתב בש"ע שם:

דף עה וניתנה לעוברי עבירה פירוש עריות דסתם עבירה עריות הוא כדאיתא בפ"ק דר"ה פושעי עובד כוכבים ומזלות בגופן אמר בעבירה ופירש"י ז"ל שם בעריות. וכן סימן לעבירה הדרוקן דמייתי לה ש"ס בפרק הבא על יבמתו אהא דקתני התם וכל אשה יודעת איש בראויה ליבעל הכתוב מדבר וכו' דאיירי במילי דעריות:

הנשרפין פרק תשיעי מניין לעשות שאר הבא ממנו וכו' רישא דקרא איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וקחשיב התם שאר הבא ממנו ושאר הבא ממנה וקאמר מניין לעשות כו' כלומר מניין ליתן את האמור של זה בזה ולכך לא שייך לאקשויי מידי כמ"ש התוספות. אבל בסמוך דבעי למילף מ לתא אחריתי דאם אמה דאסורה לאו בההוא קרא כתיב לכך פריך מה להיא וכו' ולהכי נקט תנא לישנא דמניין לעשות וכו' ולא קאמר בתו ובת בתו ובת בנו מניין כדנקט ברייתא בת אשה ובת בתה מניין:

דף עו אמר קרא אשת בנך היא כתבו התוספות וא"ת אי מה הוא דודתה אסורה וכו' ויש לומר דלא שייך לאקשויי אלא מחייבי מיתות ב"ד מיהו אכתי קשה אי מה הוא אשת אביו אסורה כדתנן בפרק ארבע מיתות ואלו הן הנסקלין הבא על אשת אב אף היא אשת אביו אסורה ואנן קיימא לן דמותרת וי"ל דאיכא לשנויי נמי כדמשני גבי כלתה לאביי א ר קרא ערות אביך היא משום אשת אביך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אביה ולרבא נמי למ"ד דון מינה ומינה לא אתיא דמה הוא אשת אביו אסורה אף היא אשת אביה אסורה ומינה מה הוא בסקילה אף היא נמי בסקילה למאן דאמר סקילה חמורה איכא למיפרך מה להוא שכן אמו ובסקילה תאמר בהיא שאמה בשריפה ועוד אמה בשרפה ואשת אביה בסקילה ועוד מה הוא לא חלקת בו בין אמו לאשת אביו אף היא לא תחלוק בה בין אמה לאשת אביה ולמ"ד שריפה חמירה מהאי קושיא לא נידונה. ולמ"ד דין מינה ואוקי באתרה מה הוא אשת אביו אסורה אף היא אשת אביה אסורה ואוקי באתרה התם הוא דבסקילה אבל הכא בשריפה דאשכחן באמה למ"ד סקילה חמורה איכא למיפרך מה להוא שכן אמו בסקילה תאמר בהיא שאמה בשריפה ועוד מה הוא חלקת בו בין בתו לאשת אביו אף היא תחלוק בה בין בתה לאשת אביה ולמ"ד שריפה חמורה מהאי קושיא לא נידונה. ולהכי מעיקרא כי פריך אי מה הוא כלתו אסורה וכו' לא מצי למימר מה להוא שכן אשת אביו אסירה תאמר בהיא וכו' משום דקשיא ליה היא גופה נילף אבל לבתר דמשני דלא מצי למילף כלתה אתי שפיר נמי דלא מצי למילף אשת אביה כדפירשתי:

יכול בכהן המשיא את בתו ללוי ולישראל הכתוב מדבר והא דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר איכא למימר דהיינו כשהיא נישאת בעצמה או מרצונה דדוקא לאביה אזהר רחמנא שלא נתן רשות לצער את בתו להשיאה למי שפוסלה מתרומה אבל היא עצמה ודאי שרי:

הכי קאמר איזהו עני רשע ערום זה המשהה בתו בוגרת פירש"י ז"ל והכי איתמר אין לך עני רשע ערום בישראל אלא המשהה בתו בוגרת ותימה דאם כן מאי איצטריך ליה למימר דה"ק איזהו עני רשע ערום וכו' הוה ליה למימר ה"ק אין לך עני רשע ערום אלא המשהה וכו' ועוד דמידי אין לך עני רשע ערום קתני אין לך עני לחוד קתני לכך נראה דאביי מפרש דוהמשהה בתו בוגרת דסיפא לאו מילתא אחריתי היא אלא סיפא לפרושי רישא קאתי דקתני רישא אין לך עני בישראל אלא מי שבשביל עניותו הוא רשע ערום ומפרש סיפא ואיזהו עני רשע ערום פירוש מי הוא זה שבשביל שהיא עני נעשה רשע ערום זה המשהה בתו בוגרת:

והנושא את בת אחותו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות איסורי ביאה והוא הדין לבת אחיו שנאמר ומבשרך אל תתעלם וכ"כ התוספות בפרק הבא על יבמתו בשם רשב"ם ז"ל דה"ה בת אחיו אבל אחותו נקט לפי שמשדלתו בדברים ושכיח שנושא בתה וכתבו עוד ור"ת אומר דדוקא נקט בת אחותו לפי שהיא בת מזלו כדאמרינן רוב בנים דומין לאחי אם ורש"י ז"ל כתב שם דגעגועי אדם רבים על אחותו יותר מן אחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו ועוד נראה לפי שאחותו יש לה בלבה עליו על שהוא יורש נכסי אביה והיא אין לה חלק בהן וכשהוא נושא את בתה ונהנית מן הנכסים נח דעתה דבת כרעא דאמה היא לכך נקט בת אחותו ולא בת אחיו. ועוד יש לומר דלאו לרשיפי עסקינן אלא בצדיקים וכל צדיק רוצה שיהו בניו דומין לו וילכו בדרכיו לכך ראוי לו שישא את בת אחותו שעל ידי כן יהיו בניו דומין לו דכיון דרוב בנים דומין לאחי אם נמצא דבני אחותו הזכרים דומין לו וכשהוא נושא את בת אחותו נמצא שבניו דומין לבני אחותו הזכרים שהן דומין לו:

דף עז שהברזל ממית בכל שהוא כתבו התוספית פירוש בקונטריס שתיחב לו מחט בוושט וקשה דאם כן אפילו קוץ נמי אלא נראה משום דאמר וכו' ודבריהם תמוהים דבירושלמי דפירקין איתא בהדיא כדפירש"י ז"ל דקאמר התם אם באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ יד אשר ימות בה הכהו וכשהוא בא אצל הברזל אינו אומר לא שימות בו כו' אלא אפילו צינורא קטנה דהיא יבלה מקום עובד כוכבים ומזלות וושטא ומיקטלוניה ומה שהקשו התוספות מקוץ י"ל דקרא לא איירי בקוץ דכלי עץ כתיב וקוץ לאו כלי הוא אבל צינורא וכן מחט כל דהו כלי הוי אי נמי קוץ לאו בכלל עץ הוא:

בנזקין לא חייב לן מצמצם לדידן דקיימא לן כר' מאיר דדאין דיני דגרמי מצמצם חייב בנזקין וכל לן דפטרינן ברוצח כגון כפתו לפני ארי ולפני יתושין וכפה עליו גיגית ופרע עליו מעזיבה בבהמה חייב דכולן דיני דגרמי נינהו והפורץ גדר בפני בהמת חברו דריש הכונס נמי דיני דגרמי הוי כיון דמצי ורגיל הוא שהבהמה בורחת כשנפרץ הכותל דכל היזק מצוי ורגיל דיני דגרמי הוא כמ"ש התוספות בפרק לא יחפור והשתא כי פריך התם אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב אבהמה קאי והתו' כתבו דקאי אכותל ודוחק הוא כדמשמע התם ומדברי הרמ"ה שכתב הטור משמע נמי דקאי אבהמה:

סתם משחקין בכדור כמה דאזיל טפי מינח ניחא ליה. פי' ודאי היכא דגלי דעתיה דניחא ליה שתחזור למקום שחזרה אפי' פורתא נמי וכן היכא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה שתחזור למקום שחזרה אפי' טובא נמי לא אבל ברייתא דרב תחליפא בסתמא איירי דלא גלי דעתיה וסתמא דמלתא כל כמה דאזיל טפי מינח ניחא ליה ובבציר מארבע אמות לא ניחא ליה:

מחם שהיא נתונה על החרס והזה עליה מתני' היא בפי"ב דפרה ר שא דמתני' הזה על שני כלים ספק על שניהם הזה ספק מחבירו ומיצה עליו הזיתו פסולה מחט שהיא נתונה על החרם וכו' ואם תאמר אמאי לא פריך מרישא דמתני' וי"ל דטעמא דרישא דפסולה איכא למימר לאו משום דכחו בעינן אלא משום דמי חטאת שעשו מצותן אין להן תורת מי חטאת כדתנן התם מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין וכיון דטהרו את הכלי שהזה עליו שוב אין יכולין לטהר את חבירו שכבר עשו מצותן אבל מסיפא פריך שפיר דהמחט טמא והחרס טהור:

דף עח כל נפש כל דהו נפש דבכמה דוכתי אשכחן כל לשון כל דהו כמו ולא יעיר כל חמתו דלא שייך לפרש כל ממש כל חמתו לא יעיר אבל מקצתו יעיר אלא כל דהו מחמתו קאמר וכן לא יבא בכל עת אל הקדש לא שייך למימר בכל עת לא יבא אבל לפעמים יבא דהא אסור לו לבא אלא אחת בשנה אלא כל שהוא עת קאמר שלא יבא כי אם בזאת וגו' דהיינו ביום הכיפורים ובל' הגמ' נמי אשכחן כה"ג בפ' האיש מקדש דקאמר ע"מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי אלא כל ששואלין אותו בכ"מ דבר אחד בש"ס ואפי' במסכת כלה והיינו נמי בכל דהו מקום אפי' במסכת כלה:

אמר רב אחא בר יעקב כשתימצי לומר כשתדקדק בדבריהם ונראה דאיכא למידק הכי מדקתני סיפא השיך בו את הנחש ולא קתני נמי השיך בו את הכלב כדקתני רישא שיסה בו את הכלב אלא ודאי טעמא דרבנן דמכיש פטור משום דסבירא להו דארס נחש מעצמו הוא מקיא אכל כלב כיון דלית ליה ארס אלא נושך בשיניו מודים לר' יהודה דחייב וממילא שמעינן דטעמא דר' יהודה דקסבר ארס נחש בין שיניו הוא עומד ולפיכך מכיש חייב ונחש פטור:

רבי נחמיה אמר פטור שרגלים לדבר פשוט הוא כדפירש"י ז"ל שרגלים לדבר שלא מת מחמת מכה זו קאמר והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח כתב אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכן הכביד ומת הרי זה נהרג ואין אומדין אותו אומד שני כשהוקם שרגלים לדבר פסק כרבנן ונקט שרגלים לדבר ע"פ ברייתא דמייתי בירושלמי דפירקין וז"ל המכה את חבירו כו' כיני מתני' רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר רבנן אמרין שני אומדין רבים על אומד אחד פי' כיון דמעיקרא אמדוהו למיתה ולבסוף מת הוה להו כשני אומדים ואזלינן בתרייהו שרגלים לדבר ר' נחמיה אומר אומד האמצעי רבה על שניהן ובכסף משנה שם כתב דמה שסיים הרמב"ם וכתב שרגלים לדבר קשה לי דבמתני' משמע שהן סיום דברי רבי נחמיה וכן פי' רש"י וצריך לומר דרבינו מפרש שסיום דברי ת"ק הם וה"ק שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחילה אמדוהו למיתה ובחנם דחק לפרש כן:

אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים פירש"י ז"ל אם ראינו שהקל וכו' לא משמע כן מדקתני סיפא אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה משמע דרישא איירי באמדוהו למיתה ולא הקל ממה שהיה ועוד דא"כ מאי קמ"ל אי אשמעינן דלא אמרינן הואיל ויצא מב"ד חייב הרי זה יהרג כדפירש"י הא מילתא דפשיטא היא וכי ס"ד שזה מהלך וזה נהרג ואי אשמעינן דמשלם ריפוי ושבת כמ"ש התוספות לעיל א"כ הוה ליה למיתני סיפא אמדוהו למיתה דהקל ממה שהיה ואמדוהו לממון ולאחר כן הכביד וכו' דהשתא משמע דאומדנא דרישא לאו לענין ממון איירי לכך נראה דלאו בהקל איירי אלא כדקאי קאי וה''ק אמדוהו למיתה וחזרו באותה שעה ב"ד אחר לקברו ואמדוהו לחיים אומדין אותו לחיים פי' אזלינן בתר הך אומדנא וכיון שיצא מב"ד זכאי אפי' מת אחר כך פטור אמדוהו לחיים וחזרו באותו שעה אחרים ואמדוהו למיתה אין אומדין אותו למיתה דלא