תורת חיים חלק א נג

ועוד נראה דלא חשיב אלא הנך לפי שכולן מנוקדין בפתח תחת הוי"ו דהוי לשון וי אבל ויפת הוי"ו מנוקד בק"מץ ואינו לשון וי לכך לא חשיב ליה:

רבי יהודה אומר חטה היה ואע"ג דעץ הדעת כתיב בב"ר פריך לה ומשני מתמרות היו כארזי הלבנון וצריך לומר דלאו חטה ממש היה דא"כ מאי כי טוב העץ למאכל דקאמר והלא חטה ממש אינה ראויה לאכילה אלא פת חטין היה שהיתה הארץ מוציאה אז גלוסקאות כמו שיהיה לעתיד. וכן איתא בב"ר אתפלגין רבי נחמיה ורבנן רבי נחמיה אומר מוציא יא לחם מן הארן שכבר הוציא לחם מן הארץ ורבנן אסרי המוציא לחם מן הארץ שהוא עתיד להוציא חם מן הארץ שנאמר יהי פיסת בר בארץ. פי' לפי שיסדו לומר בנוסח ברכת המוציא לחם מן הארץ ולא תיקנו לומר המוציא תבואה או דגן מן הארץ דלחם לא מיקרי עד אחר האפייה ואין הארץ מוציאה לחם אלא תבואה אלא לפי שקודם שחטא אדם היתה מוציאה גלוסקאות וכן לעתיד תוציא גלוסקאות לכך כשאדם רואה בעה"ז דוגמא ליצירה ראשונה או אחרונה חייב להזכירה כדאשכחן בברכת נשואין שיסדו לומר אשר יצר את האדם בצלמו והתקין לו ממנו בנין עדי עד אע"ג דהשתא אין האשה נבראת מן האיש מזכירין על הדוגמא שבח יצירה ראשונה שהיתה יותר גדולה. וס"ל לר' נחמיה דיש לומר מוציא לחם להזכיר שבח יצירה ראשונה דמוציא לשעבר משמע ורבנן סברי דיש לומר המוציא לחם להזכיר שבח יצירה אחרונה דהמוציא לחם לעתיד משמע. ובהא קמיפלגי דמר סבר לשעבר היתה מוציאה גלוסקאות ולא לעתיד ומ"ס איפכא ונראה דהיינו הא דתנן בפ' כיצד מברכין על הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ וקאמר בגמרא ת"ר מהו אומר המוציא לחם מן הארץ רבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ אמר רבא במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מגור החלמיש ורבי נחמיה סבר המוציא המפיק משמע דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. רש"י ז"ל פי' שם דאפיק משמע שהוציא כבר ואנן לשעבר בעינן שהרי כבר הוציא לחם זה מן הארץ שהוא בא ליהנות ממנו וקצת קשה דאם כן אמאי תיקנו לומר בורא פרי הגפן בורא פרי העץ הוה להו לתקן ברא כיון שכבר ברא גפן זה שהוא בא ליהנות ממנו. ועוד דמסיק התם ש"ס והלכתא המוציא לחם מן הארץ וקצת תימה כיון דבמוציא ליכא מאן דפליג אמאי פסיק לברך המוציא והלא עדיף לצאת ידי שניהם והתוס' כתבו דירושלמי מפרש טעמא שלא לערב האותיות עול' מוציא ולפי מה שפירש' נראה דרבא סבר דליכא מאן דפליג דדוקא לשעבר היתה הארץ מוציאה גלוסקאות ולא לעתיד והכי פי' דברייתא ת"ר מהו אומר דכיון שתיקנו לומר המוציא לחם ולא תבואה כדי להזכיר שבח יצירה ראשונה שהיתה מוציאה גלוסקאות כדפירש' אם כן לשון עבר בעינן לכך בעי מהו אומר וקאמר תנא קמא המוציא ורבי נחמיה אמר מוציא אמר רבא במוציא כ"פ ל"פ וכו'. והשתא ניחא דמסיק והלכתא המוציא וכו' דאפשר דסבירא ליה לסתמא דש"ס דהא והא איתא שכבר הוציאה הארץ גלוסקאות וגם לעתיד תוציא גלוסקאות ולהכי עדיף טפי לברך המוציא דהמוציא עבר ועתיד משמע עבר מדכתיב המוציא לך מים עתיד מדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים נמצא דכשאומר המוציא הוא כולל העבר והעתיד בחד זימנא דהוי שבח טפי. מיהו ודאי עיקר טעמא דמלתא משום דקיימא לן כרבנן דאמרי דאסיק משמע כדאמר התם בהדיא אלא דלא תיקשי והלא מוציא עדיף כיון דליכא מאן דפליג בהכי לכך יש לומר דטעמא דמילתא כדפירש' וכן צריך לומר למ"ש התוספו' דטעמא משום עירוב אותיות הוא מכל מקום עיקר טעמא הוי משום דקיימא לן כרבנן כדאמר התם בהדיא:

בדבר שקלקלו בו נתקנו לפי פשוטו משמע דלאו בו נתקנו מחטאם קא ר אלא בו נתקנו שלא הלכו ערומים, ועוד נראה לפרש דבו נתקנו מחטאם קאמר כדאיתא בפרק עושין פסין היה רבי מאיר אומר אדם הראשון חשיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן ה שה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה ופי' רש"י ז"ל זרזי תאנים ויעשו להם חגורות מתרגמינן ועבדו להו זרזין משמע דהעלאת זרזי תאנה על הבשר צער ועינוי הגוף הוא ולכך חשיב ליה בכלל התשובה בהדין שאר עינויים. והשתא איכא למימר דהא דכתיב ויעשו להם חגורות לא נתכוונו לכסות בשר ערותם בלבד אלא לעשות תשובה נמי נתכוני ולכך העלו זרזי תאנים על בשרם לסבול צער ועינוי על חטאם והיינו דקאמר הכא בדבר שקלקלו בו נתקנו כי בו בדבר עשו תשובה ותקנה על חטאם. ולפי זה ניחא הא דכתיב וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ודרשו חכמים שהיו ערומים מן המצות שבידם וקשה דא"כ מאי קאמר ויתפרו עלה תאנה מה ענין זה לזה והשתא י"ל דה"ק וידעו כי ערומים הם מן המצוה ולכך ויתפרו עלה. תאנה ויעשו להם חגורות שהעלו זרזי תאנים על בשרם ק"ל שנה לענות נפשם ולתקן חטאם כדפי':

שכפאתו אמו על העמוד להלקותו כדאית' בפרק אלו הן הלוקין כיצד מלקין אותו כופ' שתי ידיו על העמוד:

דף עא אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול במראה ובקומה כו' צריך לומר דגזירת הכתוב הוא מיהו תימה דקאמר מדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שוין מנא ליה למימר הכי דלא קול דוקא בעי קרא דליהוי שוין. ובזוהר פרשת כי תצא איתא ותפשו בו אביו ואמו תנינן דבההיא שפתא דאמר קב"ה למשה אמר משה מרי דעלמא אית אבא דעביד כדין לבריה וכו' בהה"א שעתא רמז ליה ליופי א"ל רבנא דאורייתא אמר משה אנא דרישנא להאי פרשתא כי יהיה לאיש דא קב"ה דכתיב ה' איש מלחמה בן דא ישראל סורר ומורה דכתיב כי כפרה סוררה סרר ישראל איננו שומע בקול אביו ובקול אמו דא קב"ה וכנסת ישראל וכתב בספר המערכה שהתפאר"ת או היסו"ד צורת זכר והעטר"ת צורת נקבה והיינו כנסת ישראל ויסרו אותו דכתיב וישלח ה' ביד כל נביא ולא שמע אליהם דכתיב ולא ישמעו אל ה' ותפשו בו אביו ואמו ברעותא חדא בהסכמה חדא וכו' עד סוף הפרשה. וכיון דלא נכתבה פרשה זו אלא להך דרשה ואביו ואמו היינו הוא יתברך שמו עטרת תפארת ניחא דקול שוין בעינן כי הוא יתברך אחד ומיוחד מכל צד וקולו קול אחד הוא. וכיון דקול שוין בעינן מראה וקומה נמי בעינן שוין כי הוא ית' הכל אחד בלי שום פירוד בעולם אלא הכל אחדות גמור ואין להאריך:

ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר לכאורה תימה כיון דתכלית הש"ס מה שמביא לידי מעשה א"כ מה תועלת יש ללמוד דבר דלא שייך ביה מעשה ולאו קושיא היא לפי שאין לך קון בתורה ואין לך מצוה שאין לה סוד בעצמותו יתברך שנאמר אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה מקומה היינו יסודה ומקורה בעצמותו יתברך וכל העוסק בתורה אע"ג שאינו עושה הרי הוא עוסק בכבוד קדושתו ומדבק שכלו בו ית'. והיינו הא דאיתא בפרק ר"ע בשעה שעלת משה למרום אמרו מלאכי השרת רבש"ע חמדה גנוזה מששת ימי בראשי' אתה מבקש ליתנה לב"ו פנה הודך על השמים והשיב להן משה מה כתיב בה זכור את יום השבת כלום אתם עושין מלאכה לא תשא כלום יש משא ומתן ביניכם וכו' ובמדרש שוחר טוב הזכיר נמי זבין ומצורעין נידה ויולדת ואיתא התם כי בשעה שעשו ישראל את העגל שמחו מלאכי השרת אמרו עתה תחזור התורה אלינו ולכאורה תימה מאי סלקא דעתייהו דמלאכי השרת וכי לא הוי ידעי דאינהו לא שייכי בעשיית המצות ונ"ל כדפי' דתרתי גווני איתא בתורה עשייה ושמיעה דהיינו שמשיגין על ידו כבודו וקדושתו ית' ועלה על דעת המלאכים דבשמיעה לחודא סגי ועדיף ליה ית' שיפנה להן כיון שהן רוחני ויש להן כח להשיג על ידה כבודו ית' טפי מישראל שהן ב"ו. והשיב להן וכי יש ביניכם זבין ומצורעין כו' דתרתי ודאי עדיף. וכן משמע במדרש רבה במגילת אסתר בשעה שנהנו ישראל מסעודת אחשורוש עמד שטן והלשין אמר לפניו ית' עד מתי תדבק באומה זו אבד אותן מן העולם א"ל ותורה מה תהא עליה אמר לפניו רבש"ע תסתפק בעליונים וגם השוה דעתו של הקב"ה למחות את ישראל וכו' מדלא קאמר תנה אותה לעליונים ונקט תסתפק בעליונים משמע דה"ק ליה דמעיקרא לא נתת התורה לעליונים משום דלא היית מסתפק בהן כיון דלא שייך בהו עשייה אלא שמיעה לחודא עתה שאין ישראל מקיימין אותה תסתפק בעליונים בשמיעה לחודא:

וכיון דאיכא מזוזה לא אפשר צריך עיון אמאי לא אתי עשה דהכה תכה את יושבי העיר ואת כל שללה תקבוץ ושרפת באש ודחי לא תעשה דלא תעשו כן לה' אלהיכם:

מאי בנינו זה שמע מינה תרתי וא"ת ודלמא לא אתי זה אלא למעוטי סומין וי"ל דנהי דאיצטריך קרא למיכתב שום ייתורא למעוטי סומין מ"מ אמאי הזקיק הכתוב לאביו ואמו שיאמרו בנינו זה לימרו בנינו סורר ומורה כיון דשם הוא עומד פשיטא כי זה הוא ולכתוב שום ייתורא אחריני למעוטי סומין דלמה להו למימר מילתא דלא איצטריך להו אלא ודאי הכתוב הזקיקה להודיעם כי הוא זה שלקה בפניהם כבר ועתה עבר הפעם השנית וחייב מיתה שלא יאמרו פעם ראשונ' הוא וחייב מלקות ומדלא כתיב בנינו הוא ש"מ תרתי דומיא דותפשו והוציאו ואמרו דפשיטא דקרא למילתיה איכתיב דבעינן שיתפשוהו ויוציאוהו ויאמרו אלא כיון דכולה קרא יתירא הוא דהוי מצי למיכתב והוציאוהו אל שער העיר ההוא וסקלוהו וממילא הוה שמעינן שיתפשוהו וכו' דרשינן דלעיכובא קאתי למעומי גידמין חגרין ואלמין הכי נמי פשטא דזה ע"כ להודיעם כי הוא זה שלקה קאתי ומדלא כתיב הוא דרשינן למעוטי סומין:

בן סורר ומורה נידון על שם סופו וכו' ולפי זה ניחא דכל חייבי מיתות שבתורה קטלינן להו אפי' לא עברו אלא חד זימנא אחר שהתרו בהן ובן סורר ומורה לא קטלינן ליה בפעם ראשונה אלא בשנייה אלא לפי שלא חטא כלום דוכי מפני שאכל תרטימר בשר וכו' קטלינן ליה בשנייה אלא על שם סופו סוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו וכו' דכיון שחטא ושנה הותרה לו כדאמרינן בעלמא ולא ישוב עוד ומעיקרא נמי לא נתחייב מלקות מן הדין אלא כדי שיתן אל לבו להחזיר מדרכו וכיון דחטא ושנה נעשה מלומד בכך וסופו יגזול וישפוך דמים:

דף עב וכי השמש עליו בלבד זרחה פשטא דקרא אתי לאשמעינן דאין רשות בהרוג גנב הנמצא במחתרת אלא אם כן נמצא שם בלילה מפני שהגנב יודע שהבעל הבית בבית ולא בא אלא להרוג או ליהרג אבל ביום אסור להרגו שאין בעל הבית מצוי שם ואין גנב בא ביום אלא אם כן יכול להשמיט ולברוח מיד ולכך כתיב אם זרחה השמש דמים לו אלא דעליו קרא יתירא הוא לכך דריש מיניה אם ברור לך הדבר כשמש וכו':

דמים לו בין בחול בין בשבת אין לו דמים וכו' קצת תימא אמאי דריש סיפא דקרא תחילה דהא אין לו דמים כתיב ברישא והדר כתיב דמים לו ושמא י"ל דעיקר מלתא לא כתב לן דמים לשון רבים אלא בסיפא לאשמעינן דמפקחין עליו את הגל בשבת אע"ג דרשע הוא אבל הא דקטלינן ליה בשבח מלתא דפשיטא הוא דפיקוח נפש דוחה שבת ולא כתוב דמים בלשון רבים ברישא אלא איידי סיפא:

קמ"ל דרודף הוא ואפילו אחר אין לפרש דאתי קרא לאשמעינן דהוי רודף בהכי ולא אמרי' דרודף אחר חברו להרגו ממש בעינן דכיון דנתנה תורה רשות לבעל הבית להרגו כדי להציל עצמו על כרחך האי נמי רודף הוא לכך נראה דדין רודף אשמעינן קרא דכיון דרודף הוא מותר לכל אדם להרגו וכן הגיה מהרש"ל ז"ל קמ"ל כיון דרודף הוא ואפי' אחר נמי אבל קשה דל"ל קרא דרודף מותר להרגו הא בהדיא יליף לה לקמן מקרא אחרינא מדכתיב בנערה המאורסה ואין מושיע לה הא יש לה וכו' וע"ל בתוספות:

קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו דכיון דאמר רחמנא להציל את הנרדף מיד רודפו ואפילו בנפשו של רודף מה לי רודף גדול מה לי רודף קטן הרי אנחנו מצווין להצילו ואי משום דקטן לאו בר התראה הוא קסבר רודף אין צריך התראה:

דקאי בתרי עיברי דנהרא קצת קשה לפי זה דלא מצי לאצוליה אמאי נקט