תורת חיים חלק א נב

נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו אמר אוי לכם כו' לפי שכל המלמד תורה לתלמידיו הוא נושא ונותן עמהם בידיו וזרועתיו כדאיתא בפרק קמא דסוטה גבי יהודה לא הוה קא ידע למשקל ולמיטר' בשמעתא ידיו רב לו ופירש"י ז"ל שם למשקל ולמטרח לישא וליתן עם שאר החכמים ידיו רב לו יהא לו נצחון לריב ריבו ולפי שלא באו חכמים ללמוד ממנו לכך אמר אוי לכם שתי זרועותי שהן כשני ספרי תורה שנגללין כיון שלא נשא ונתן בהן כראוי ולכך הניחן על לבו כי משם תצא תורה כמוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא אבל בשעה שיצתה נשמתו לא היה שם שכבר יצא משם קודם שנטל שתי זרועותיו והניחן על לבו הכי איתא בהדיא בספר הזוהר פרשת וירא דמייתי התם הך עוברא א וקאמר לבתר נפק ר"ע כו' דחיק ליה שעתא לר"ע אפיק תרין דרועוי ושוינין על לביה כו' וכן משמע מדקאמר חוץ מעקיבא בן יוסף משמע שלא היה שם באותה שעה:

בן סורר ומורה פרק שמיני שנאמר כי יהיה לאיש בן וכו' יהיב טעמא אתרוייהו למאי דקאמר עד שיקיף מייתי ראיה מדכתיב כי יהיה לאיש בן וכו' ולמאי דקאמר משיביא שתי שערות אבל קטן לא מפרש טעמא דהקטן פטור לפי שלא בז לכלל מצות ולכך נקט הקטן בה"א דקאי אקטן דרישא:

דף סט איש אתה צריך לחזור עליו וכו' נראה דהא דצריך לחזור עליו יליף לה מדכתיב ואם אין לאיש גואל עיין עליו כדדריש בפרק כיצד ובן אין לו עיין עליו ובקידושין וזרע אין לה עיין עליה ה"נ ואם אין לאיש גואל עיין עליו יחזור אחריו אם יש לו גואלים:

קטן אי אתה צריך לחזור עליו. הקשו התוספות אמאי אין צריך לחזור עליו והא אמרינן לקמן דבדורות הראשונים היו מולידין בשמנה שנים וכו' נראה דבדורות הראשונים נמי רוב העולם לא היו מולידין עד י"ג שנים וכיון דאשכחן מיהו דקצתן היו מולידין בח' שנים יליף מנייהו כ"ש דביאת בן שמנה ביאה היא וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות גזלה ולמה נאמר בגזל הגר איש שהאיש אתה צריך לחזור עליו וכו' אבל אם היה הגר קטן אי אתה צריך לחזור עליו אלא חזקתו שאין לו יורשים מדלא כתב אי אתה צריך לחזור עליו שאין לו יורשים משמע דלאו ודאי הוא שאין לו יורשים כיון דאשכחן קצתן שהיו מולידין בני שמנה שנים אלא כיון דרוב העולם אין מולידין עד י"ג שנים חזקה הוא שאין לו יורשים דאזלינן בתר רובא וכן משמע מדברי ה"ה שם שכתב וז"ל והכי איתא בברייתא שם קטן אין אתה צריך לחזור עליו פי' דכמאן אינו מוליד משוינן ליה משמע דפעמים שהוא מוליד אלא דמשוינן ליה כאינו מוליד דמשום דאזלינן בתר רובא כדפי' והשתא ניחא דלא תיקשי אהא דאיתא במדרש הביאו רש"י ז"ל בפרשת תולדות ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם עשר שנים משנשאה עד שנעשית בת י"ג שנה וראויה להריון ועשר שנים הללו צפה וכו' והא דורות הראשונים היו מולידין בח' שנים ואמאי המתין לה עד שנעשית בת י"ג שנים וראויה להריון אלא צ"ל דנהי דאשכחן קצתן מולידין בח' שנים רובן לא היו מולידין עד י"ג שנים אפי' בדורות הראשונים:

בן תשע שנים ויום אחד שראוי לביאה מניין ת"ל ואיש ברייתא היא בת"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות איסורי ביאה וז"ל בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן והראב"ד ז"ל השיג עליו שם וכתב זה שיבוש שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין הוא והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי והכי איתא בכריתות ודבריו תמוהים דהא בהדיא יליף לה מקרא דואיש דקטן חייב בקרבן ומה שכתב דהא מקשו אהדדי בכריתות לאו ראיה דהתם איירי באשה דבעינן שתהיה בת עונשין שאם אינה בת עונשין האיש נמי פטור מקרבן אבל הוא אינו צריך להיות בר עונשין ובפ"ט מהלכות שגגות כתב ויראה לי שאינו מביא קרבן עד שיגדיל ויהיה בן דעת:

ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא ואע"ג דבהדיא כתיב אחרי רבים להטות ותנן בריש פרק קמא דמכילתין הטייתך לרעה על פי שנים רובא דאיתא קמן שאני דודאי אזלינן בתריה כדאיתא בפ"ק דחולין גבי הא דבעי מנא לן הא דאמרי' זיל בתר רובא ופריך מנ"ל אחרי רבים להטות כתיב ומשני ברובא דאיתא קמן לא קמיבעיא לן וכו' אבל כל הנך רובי דמייתי בשמעתין רובא דליתיה קמן נינהו:

דל תרתי שני לתלתא עיבורי פירש"י ז"ל דפחות מתשעה חדשים אין שהות לעובר שבעה להריון וחדש לימי נידות וטהרה וכתבו התוספות ותימה דאותו חדש של ימי נידותה וטהרה וכי לא היו הבנים גדילים כו' לכך נראה דלא דק בשביל חדש מיהו תימא לבית שמאי דגמרי מדורות הראשונים דביאת ק שמנה הוי ביאה משמע אפילו לא הוי אלא בן שמונה ויום אחד ואמאי הא ליכא למיגמר מדורות הראשונים אלא בן שמונה וחד' וע"ק דכי היכי דאמרינן לעיל זיל בתר רובא ורוב נשים יולדות לתשעה הכא נמי נימא דכל חדא ילדה לתשעה וא"כ כי מדלית תרתי שני ותלת ירחי לתלת עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמניא בציר ירחא אוליד ונגמר לבית שמאי מדורות הראשונים דביאת בן שמנה פחות חדש הוי ביאה לכך נראה דהא דקאמר הכל מודים בפחות מבן שמנה שאין ביאתו ביאה הכי הוה קים להו ואפי' את"ל דדורות הראשונים הולידו בפחות משמנה לא גמרינן מינייהו אפילו לבית שמאי דכל שהוא פחות מבן שמנה פסיקא להו בדורות אחרונים שאין בביאתו כלום דומיא דבן תשע שנים ויום אחד דהוה קים להו דביאתו ביאה והשתא ודאי אזלינן בתר רובא ואמרינן דכל חדא לתשעה חדשים ילדה והא דלא קאמר דל תרתי שני ותלתא ירחא לתלתא עבורי היינו משום דש"ס לא אתי למידק דכל חד אוליד בבציר מתמניא כיון דלא גמרינן מיניה מידי ולא דייק אלא דבתמניא מיהא אוליד לכך נקט דל תרתי שני וכו' דלא חש למינקט החדשים. מיהו קשה אטו אחיתופל בן שלשים ושלש מצומצם הוה וכלב נמי אטו בן ארבעים מצומצם הוה דלמא בן ארבעים ותשעה או עשרה חדשים הוה וכי מדלית נמי תרתי שני ותלתא ירחא דעבורא אכתי פש להו טפי מעשרין וארבעה שנין ששה חדשים או יותר ואשתכח דלא אוליד כל חד אלא בתמניא ושני חדשים ואכתי מנא להו לב"ש דביאת בן שמנה ויום אחד הוי ביאה ושמא בשנים תליא מילתא דעד שמינית הוה קים להו דלא הוי ביאה ומתשיעית ומעלה קים להו דהוי ביאה ובשמינית מספקא להו וכיון דאשכחן בדורות ראשונים שהולידו בתוך שמינית גמרינן מנייהו דבשמינית הוי ביאה ואין חילוק בין תחילת השנה לסוף השנה:

בדין הוא שתהא בת ראויה כו' אתי לשנויי דלא תיקשי כיון דבן סורר ומורה נידון על שם סופו סוף שהוא יוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות כדאיתא לקמן והאי טעמא לא שייך בבת א"כ למה לי קרא למעוטי בת לכך קאמר דאדרבא הבת ראויה להיות נידון בדין סורר ומורה כיון שהכל מצויין אצלה בעבירה וכו' והכי איתא בהדיא בתוספתא א"ר שמעון בדין הבת ולא הבן אלא גזירת המלך הוא:

דף ע ערב תשעה באב לא יאכל אדם בשר ולא ישתה יין משמע בהדיא דליכא איסורא למיכל בישרא ולמשתי חמרא אלא בערב תשעה באב בלבד ואפי' בערב תשעה באב מפרש בגמרא בפרק שלשה פרקים שאינו אסור אלא בסעודה שמפסיק בה והוא שתהיה אחר חצות ובירושלמי איתא הני נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מגו דעייל אב מנהגא פי' מנהג יפה הוא וכתב הטור ויש נוסחאות דגרסי נשי דנהיגי דלא למיכל בישרא ולמשתי חמרא מנהגא ומזה נהגו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מראש חדש וכו' ותימה כיון דמנהג יפה הוא אמאי לא תקנוהו האנשים מעיקרא וכי הנשים יותר חכמות היו מן האנשים ועוד דלא אשכחן בשום מקום שתיקנו הנשים איזה מנהג או דין ואמאי נהגו הך מילתא טפי משאר דברים לכך נראה דהך גירסא דלא למיכל בישרא ולמישתא חמרא לזו עיקר היא אלא הגירסא האמתית דלא למשתי עמרא הוא והשתא ניחא לפי שתיקון השתי ומלאכת הצמר מלאכת הנשים הוא דאין חכמת אשה אלא בפלך ותנן נמי בפרק אע"פ דאשה עושה בצמר ואפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר ומפני צער החורבן נהגו הנשים לבטל מלאכתן דלא למשתי עמרא מגו דעייל אב וקאמר בירושלמי דיפה הן עושות וכי האי גונא איתא בירושלמי פ"ק דתענית הביאו הטור בסי' תי"ז נשי דנהיגו דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא והיינו נמי לפי שראש חדש מועד שלהן הוא על שלא נתנו נזמיהן לעגל לכך נהגו שלא לעשות בו מלאכה וכ"כ בהדיא הטור שם מפרקי דרבי אליעזר לפי שלא רצו נשים ליתן נזמין לבעליהן במעשה העגל לכך נתן להם הקב"ה שכרן שיהו משמרות ראש חדש יותר מהאנשים ודוקא הנך תרתי מילי דבדידהו תליא מילתא וכיון דנהגו בעצמן למנוע מלאכתן בימים ההם קאמר בירושלמי דיפה נוהגות וכן ראוי לנשים לקיים המנהג אבל שינהגו הנשים מנהג דלאו בדידהו תליא ויסכימו על זה חכמי הש"ס ויאמרו דמנהגא הוא ונכון לעשות גם האנשים כן אין סברא לומר כן דכיון דמנהג יפה הוא אמאי לא נהגו כן מעצמן ולכך נראה מה שנשתרבב המנהג שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מגו דעייל אב אין למנהג ההוא שורש לא בש"ס בבלי ולא בירושלמי דמדינא דגמרא ליכא איסורא אלא בערב תשעה באב אחר חצות בסעודה שמפסיק בה וזה כתבתי לפי שורת הדין אבל מ"מ כיון שהוכפלו הצרות בימים הללו אסור לפרוץ גדר לאכול בשר ולשתות יין לא מדין הש"ס אלא מפני צער החורבן כי גם השכינה עמנו בצרה ובכל יום היא קובלת אוי לי שהחרבתי את ביתי וכל המיקל בזה אינו חס על כבוד קונו ולכך יש מחמירין ונוהגין בו איסור משבעה עשר בתמוז כמ"ש הטור והמחמיר תבא עליו ברכה והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות תענית כתב ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו של עדשים אא"כ היה בשבת:

לא נברא יין בעולם פי' בעה"ז אלא לנחם אבלים וכו' קצת קשה אמאי לא קאמר סתמא לא נברא יין אלא לנחם אבלים ונראה לפי ששכרן של צדיקים לעה"ב נמשל ליין כדאמרינן בפרק אין עומדין עין לא ראתה אלהים זולתך זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית וכיון דשכר רוחני של מצות נמשל ליין רוחני גם את זה לעמת זה עשה אלהים לשלם לרשעים בעה"ז שכר מעט מצות שעושין ביין גשמי כדי להאבידן מן העה"ב והיינו דנקט לא נברא יין בעה"ז לאפוקי יין של עה"ב המשומר לצדיקים ונראה דהה"ד בס"פ ואתחנן וידעת כי ה' אלהיך האל הנאמן שומר הברית והחסד לאהביו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו רמו שהוא ית' משלם לצדיקים את שכרן לעה"ב ביין המשומר וזהו שאמר שומר הברית והחסד לאוהביו אבל לרשעים משלם שכרן בעה"ז ביין גשמי שמאדים בו פניהם כדאמר בסמוך וזהו ש מר ומשלם לשונאיו אל פניו רמז ליין שמאדים פניהן כדי להאבידן מן העה"ב וכיון דשכר מצות יין הוא או רוחני או גשמי נראה דהיינו מה שנאמרו מספר שלש עשרה ווין גבי יין כדאמר בסמוך לפי ששכר של עה"ב נכלל במספר שלשה עשר כדאשכחן גבי רבי אליעזר בן פדת תליסר נהרי דמשכי אפרסמונא דכיא וגבי רבי שמעון בן יוחאי דהוי יתיב אתלת עשר תכתכא פיזא ורבי אבהו דאחוו ליה תלת עשר נהרי אפרסמון כדאיתא בב"ר סוף פ' חיי שרה והיינו כמנין אה"בה ומספר שלש עשרה מדות של רחמים והרשעים שמחליפין עולם העומד בעולם העובר בתענוג יין גשמי ומהפכין שלש עשרה מדות שו רחמים לרוגז לכך נהפך להן טובתן לרעה לעה"ב בגיהנם שמקבלין בו עונש במספר שלשה עשר שהצדיקים מקבלין שכר במספר י"ג וזהו טעם שלש עשרה פעמים ווי רמז לדבר תנו שכר לאובד אוב"ד בגימטריא שלשה עשר שע"י השכר מקבל עונש ואבדן במספר י"ג:

שנאמר תנו שכר לאובד לפי שה שע שותה הרבה יותר מדאי עד שמשתכר לכך נקט קרא גביה לשון שכר אבל אבלים אין שותין אלא מעט לפכוחי צעריהו נקט גבייהו לשון יין ויי"ן בגי' שבעים רמז לימי שנותינו שבעים שנה ורמז נמי לעץ הדעת שאכל ממנו אדם וכמ"ד גפן היה לומר שהמיתה גזרה היא על האדם מששת ימי בראשית ומה"ט מברין נמי בעדשים לומר שגלגל החוזר בעולם היא:

הכי גרסי' י"ג ווין נאמרו ביין בפתח תחת הוי"ו ומלשון וי וכתבו הפו' לא קחשיב ויפת לפי שהוא שם והיו"ד מיסוד התיבה היא ולא הוי לשון וי