תורת חיים חלק א נ

נראה דהכי הפוער עצמו לפעור הרי זה עבודתו אע"ג דמכוין לבזויי פי' דאע"ג דלא קא מכוין לעובדו אלא לבזותו הרי זה עבודתו ואם התרו בו חייב מיתה וחייב קרבן על שגגתו שכך היה דרך עבודת בעל פעור אדם פוער עצמו נגדו ומתכוין לבזותו ונחשב לו לעבודה גמורה דבכוונה זו הוא מקבלו עליו כדאשכחן בעובדא דסבטא מן אלס שהיו משרתי עובדי כוכבים ומזלות מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזה בכך אע"ג דיודעים היו שהוא יהודי ולא נתכוון אלא לבזותו אלמא שאפי' נתכוון לבזותו עבודה היא ולכך אם התרו בו שלא יעשה והוא אינו משגיח ועושה חייב מיתה וחייב קרבן על שגגתו ובברייתא דספרי פרשת בלק קתני והיו כל העוכ''ומ משחקין לו ואומרים מעולם לא היה אדם וכו' משמע שהיו יודעים בו שהוא יהודי ולכן היו משחקין עליו ורב מנשה טעי בהכי סבר הזורק אבן למרקוליס תנן פירוש לכבדו ופשטו ליה הזורק אבן למרקוליס תנן דאע"ג דקא מכוין למרגמיה ולבזויי הרי זה עבודתו וחייב מיתה בהתראה וקרבן על שגגתו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות עכ'ומ שכתב שם העובד עכ"ומ כדרכה ואפי' עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותה או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותה הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו ופשוט הוא דלאו חד מלתא הוא אלא תרתי מילי קאמר דהואיל ועבודתו בכך חייב מיתה כשהתרו בו ומביא קרבן על שגגתו ואע"ג דכתב חייב סתמא רצה לומר חייב מיתה דומיא דשאר כל החייבין שהזכיר באותו פרק שכתב שם ספת לה צואה או שניסך להעביט כו' חייב וכתב עוד ואם היתה דרך עבודתו באחת מכל הדברים וכו' חייב דהיינו חייב מיתה אע"ג דכתב חייב סתמא כתבתי זאת אע"ג דפשוט הוא לפי שכתב שם בכסף משנה וז"ל ומפרש רבינו למתני' בשוגג ולענין חיוב חטאת דאלו במזיד ולעניין סקילה אי אפשר דהא מוטעה הוא ודבריו תמוהים דודאי מעולם לא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל כן לאוקמי מתני' בשוגג דוקא מכמה טעמים חדא דהפוער עצמו לפעור דקתני לפרושי מתני' דלעיל קאי דקתני אלו הן הנסקלין והעובד עכ"ומ אלמא דבמזיד איירי מיהו י"ל דמתני' גופיה דקתני הפוער עצמו לפעור כו' במזיד איירי ומה שכתב דרבינו מפרש למתני' בשוגג לאו למתני' גופיה קאמר אלא להא דקאמר ש"ס עליה דמתני' דאע"ג דבמכוון לבזויי קאמר ועוד דאין סברא כלל לחלק בין שוגג למזיד דמה נפשך אי קסבר דהפוער עצמו לפעור וקא מכווין לבזויי עבודה היא דבזה הוא מקבלו עליו כדפרי' ולכך הטועה עצמו וסבר דלאו עבודה היא חייב חטאת א"כ אם התרו בו שלא יעשה והוא לא השגיח ועשה מיתה נמי ליחייב ואי קסבר דהפוער עצמו לפעור וקמכוין לבזויי לאו עבודה היא ולכך לא מחייב מיתה אם התרו בו א"כ אם שגג אמאי חייב חטאת והא לא עשה כלום כיון דנתכוון לבזויי ואע"ג דנעבד בכך מ"מ איהו לאו לעבודה קמיכוין אלא אדרבא לבזיון ואין מביאין חטאת אלא על העלם דבר והאי לא נעלם מיניה מידי ועוד דאי ס"ל להרמב"ם דמתני' דוקא לעניין קרבן איירי א"כ הוה ליה למיכתב הואיל ועבודתו בכך חייב להביא קרבן על שגגתו אבל השתא דכתב חייב ומביא קרבן כו' משמע דתרי מילי נינהו חייב מיתה במזיד ומביא קרבן על שגגתו ומה שהוצרך להזכיר דמביא קרבן על שגגתו אע"ג דפשוט הוא היינו משום דמייתי עלה דמתני' עובדא דרב מנשה דאיירי בשוגג ולענין חיוב חטאת וכ"כ בכסף משנה שם. ולפי מה שפי' ניחא דלא תיקשי הא אפי' עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא כמ"ש התוס' דשאני התם שאינו מקבלו עליו בעבודתו כיון שאינו עושה כן אלא לאהבת אדם או מיראתו אבל הכא כיון דכל עבודתו דרך בזיון הוא במאי דקא מיכוין לבזויי מקבלו עליו כדמשמע מעובדא דסבטא כדפי' אינו חייב עד שימסרנו למשרתי עכ"ומ פירש"י ז"ל וסתמא דמילתא שמשין שלה קא מעבירין ליה ותימא דא"כ מתני' דקתני מסר למולך ולא העביר באש קאי אשמש שהשמש לא העבירו באש והא דקתני העביר באש ולא מסר למולך קאי אאב שהאב העבירו באש דאי לאו הכי מאי קמ"ל פשיטא דאין האב חייב כיון דלא קעביד מידי ואין זה נכון דמשמע דהעביר באש ולא מסר למולך הוי דומיא דמסר למולך ולא העביר באש וכן צ"ל בברייתא דהא דקתני יכול העביר ולא מסר קאי אאב והא דקתני מסר ולא העביר קאי אשמש וזה דוחק ועוד כיון דבמסירה לחודא לא מיחייב אלא א"כ יעבירנו השמש אח"כ נמצא שמתחייב האב על ידי מעשה השמש ואין סברא לומר כן שיתחייב אדם מיתה במעשיו של חבירו לכך נראה שהאב עצמו היה מעבירו וכן משמע לישנא דקרא דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אלא שקודם שמעבירו מוסרו תחילה למשמשי העובדי כוכבים ומזלות ועושה בו השמש תנופה וכיוצא בו לשם העובדי כוכבים ומזלות ואח"כ חוזר האב ונוטלו מיד השמש ומעבירו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות עכ"ומ כיצד היו עושין מדליק אש גדולה ולוקח מקצת זרעו למוסרו לכהניהם עובדי האש ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש ברשותו ואבי הבן הוא שמעביר את בנו על האש וכו' אינו חייב עד שימסרנו למשרתי עכ"ומ משום דמתני' עד שימסור למולך קתני וקרא נמי אשר יתן מזרעו למולך כתיב דמשמע שהאב היה מוסרו תחילה ליד העכ"ומ עצמה וחוזר ונוטלו הימנה ומעבירו באש לכ"ק ר' ינאי דאינו חייב אא"כ ימסרנו למשרתי העכ"ומ תחילה ולא לעכ"ומ עצמה מדכתיב ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא כתיב לא תתן למולך אלמא שהיה נותנו תחילה לאחרים להניפו לשם עכ'ומ כדי להעבירו אחרי כן ע"י עצמו כדפי' וסתמא דמילתא שמשין שלה מניפין אותו והא דקאמר תניא נמי הכי אע"ג דברייתא נמי מסר למולך קתני דומיא דמתני' ואיכא למימר שהיה מוסרו למולך עצמו ולא למשרתיו י"ל דשפיר מייתי ראיה דמסרו למולך קתני היינו משרתי מולך מדיליף לה מסירה מקרא דלא תתן להעביר והך קרא ע"כ במשרתי מולך איירי מדלא כתיב לא תתן למולך כדפי' והא דאיצטריך לאתויי ראיה מברייתא ולא מייתי ראיה מהך קרא גופיה דהא פשטיה דקרא ע"כ במשרתי מולך איירי כדפי' י"ל דאי לאו ברייתא איכא למימר דלאו למשרתים היה מוכרו אלא למולך עצמו כמשמעות הכתוב וב דאשר יתן מזרעו למולך והא דכתיב ומזרעך לא חתן להעביר למולך ה"א דהך קרא לא איירי במסירה כלל אלא אתי לאשמעי' דהאב אסור להעבירו אפי' ע"י אחרים והיינו לא תתן להעביר אבל השתא דיליף לה ברייתא מסירה מלא תתן אלמא דלאו למולך היה מוסרו אלא למשרתי המולך הא כיצד בנו ובתו וכו' לישנא דהא כיצד יש ליישב דקשיא ליה דהוה ליה למיתני וחייב על כל יוצאי ירכו לאשמעי' דבנו ובתו לאו דוקא הוא אבל הא דאינו חייב אלא על יוצאי ירכו ולא אשאר כל אדם מילתא דפשיטא הוא כיון דבנו ובתו וזרעו כתיב לכ"ק הא כיצד דאיצטריך לאשמעי' דלא מיחייב אשארא וקאמר בנו ובתו חייב אביו ואמו אחיו ואחותו פטור דלא תימא אהעברת קרובים קפיד רחמנא וכיון דשש קרובים מנה הכתוב גבי טומאת מת שהכהן צריך לטמא להן לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הוה אמינא דבנו ובתו דכתב רחמנא גבי העברה לאו דוקא הוא אלא תרי מנייהו נקט והוא הדין לאביו ואמו אחיו ואחותו קמ"ל:

דף סה והנשאל בהם שבא ושאל בהם ולשון נשאל כמו נשאל נשאל דוד מעמדי עד בית לחם:

. אי הכי יצא מגדף ובעל אוב מיבעי ליה המקשה ידע שפיר דבעל אוב דהתם במקטר לחבר איירי כדמסיק ולהכי לא פריך בכריתות לריש לקיש דהקשת זרועותיו דבעל אוב לא הוי מעשה א"כ יצא מגדף ובעל אוב מיבעי ליה דלא פריך אלא אסוגיא דהכא דמפרש ש"ס דמעשה דבעל אוב הוה הקשת זרועותיו לכך פריך לריש לקיש דכפיפת קומתו לא הוי מעשה הקשת זרועוחיו נמי לא הוי מעשה א"כ יצא מגדף ובעל אוב מיבעי ליה:

ורבי יוחנן מ"ש דכפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה קצת תימא בלא סוגיא דהכא תיקשי ליה התם בכריתות לרבי יוחנן דאמר כפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה מאי שנא מעקימת שפתיו דלא הוי מעשה וי"ל דאי לאו סוגיא דהכא איכא למימר דכפיפת קומתו אע"ג דמעשה זוטא היא מ"מ עדיפא ממעשה זוטא דעקימת שפתיו וסבירא ליה לר' יוחנן דדוקא בעקימת שפתיו פליגי דרבי עקיבא סבר עקימת שפתיו הוי מעשה ורבנן סברי עקימת שפתיו לאו מעשה הוא אבל בכפיפת קומתו דעדיפא אפי' רבנן מ דו דהוי מעשה אע"ג דמעשה זוטא הוא אבל מהך סוגיא דהכא משמע דר"י אית ליה דמעשה זוטא לא הוי מעשה כלל וכמאן דלא עביד מידי דמי דאי לאו הכי תיקשי ליה נר' יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש דנהי דמתני' דכריתות ר"ע היא מ"מ כיון דעקימת שפתיו מעשה זוטא מיהא הוי שפיר איכא למימר דר"ע מעשה זוטא מיהא בעי כדאמר לעיל אליבא דריש לקיש ומנא ליה לר' יוחנן למימר דר"ע לא בעי מעשה כלל אלא ודאי צ"ל דר' יוחנן אית ליה דמעשה זוטא כמאן דלא עביד מידי דמי לכך פריך מאי שנא דכפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה טפי מעקימת שפתיו ומשני דלעולם ס"ל לר' יוחנן דמעשה זוטא הוי מעשה ושאני מגדף דאפי' מעשה זוטא לא הוי הואיל וישנו בלב:

הואיל וישנן בקול תימה כי הדר ביה משינויא דקול ומסיק דשאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה מאי משני מכל הני דתני בתורת כהנים בהדי עדים זוממין דהיינו מקלל אביו ואמו מסית ומדיח ונביא השקר והתוספות כתבו דלגירסת ספרים ישנים ניחא דכי פריך וקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא אעדים זוממין לחוד פריך ולא משמע כן מדנקט סתמא וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא משמע דאכולהו פריך גם מה שכתבו התו' דמודה ר' יוחנן בכולהו חול לאו מעשה הוא אלא דוקא גבי חסמה משום דבדיבורו קעביד מעשה כשהבהמה שוחה לאכול וכו' לא משמע כן דהא בהדיא קאמר ש"ס ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה ד משמע דעקימת פיו חשיב ליה מעשה ולא מפני שזוקפת ראשה בגערתו. ועוד דבברייתא דתורת כהנים קתני ברישא מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ומכשף ונביא שקר ובתר הכי קתני עדים זוממין ובסיפא דברייתא קתני ת"ל ועשה יצאו אלו שאין בהן מעשה והכי מייתי לה רש"י ז"ל בכריתות אלא דרבי זירא נקט לישנא דיצאו עדים זוממין משום דיצאו אלו אעדים זוממין נמי קאי משמע דלא מצי פריך אלא מעדים זוממין וקשה אמאי לא מצי פריך ממקלל אביו ואמו ומשאר כולהו דמיתני התם ברישא ועוד כיון דבכריתות ליתא שינויא דקול א"כ תיקשי ליה מכל הנהו דת"כ כמ"ש התוס' לכך נראה דבפרק בן סורר ומורה קאמר על כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ולא תהרג יעבור ואל יהרוג חוץ מעובדי כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ואיתא נמי התם שאם אמר עכ"ומ לישראל זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך ליקטול ולא ליקטליה לפלניא דמאן יימר דדמא דידיה סומק טפי וכו' והשתא ניחא דבהך שינויא דמשני רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב אתי שפיר כולהו הנהו דתני להו בת"כ וה"ק שאני מגדף הואיל וישנו בלב דוקא המשתחוה לעכ''ומ הוי מעשה דאין תלוי בלב דאפילו המשתחוה מאהבה ומיראה חייב בסתם עב"ומ כמ"ש התו' אע"ג דאין לבו לעכ"ומ משום דעכ"ומ חמירא ואמרי' בה דיהרג ואל יעבור אבל המגדף אם אין לבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר כדפירש"י ז"ל אי נמי מגדף מיראה אינו חייב וכן מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא שקר אם עושה כן מיראה ואין לבו לכך אינו חייב דבשאר כל העברות שבתורה אמרי' בהו דיעבור ואל יהרוג וכיון דבלב תליא מילתא לא חשיב מעשה אבל מעדים זוממין פריך שפיר והא ליתנהו בלב דלפי' מיראה אסור להעיד שקר על חבירו ולחייבו מיתה חנם דמאן יימר דדמ' דידיה סומק כפי וכו' ומה לנו בכך שאין בלבו להמית את חבירו כיון דמ"מ הוא נהרג ע"י עדותו וקיימא לן דבעובדי כוכבים וג"ע וש"ד יהרוג ואל יעבור ואם לא עשה כן חייב ע"ג דאין בלבו להרגו:

זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו פירוש ואין הקול יוצא כי אורחי' אלא מבין אצילי ידיו משחיו כמ"ש הרמב"ם ז"ל והראב"ד כתב שמדבר משחיו של מת והיינו דפריך מאי ל ו דמשתעי כי אורכיה ולא משחיו:

מיתיבי והיה כאוב מארץ קולך אין לפרש כאוב מארץ היינו כאוב העולה מן ה רץ ופריך כיון דמפרש קרא מעשה אוב וקאמר שמעלין את המת מן הארץ משמע דתו ליכא מעשה אחריתי ללא משתעי כי אורחיה דא"כ הוה ליה למימר לא דיתיב בין הפרקים כדאמר בתר הכי מדנקט מעיקרא דסליק ויתיב